פעמיים קנית כרטיס בכיוון אחד בדיוק כשהיית בשיא ההצלחה כאן.
"זה באמת צירוף מקרים, זה לא היה מתוכנן. בפעם הראשונה הרגשתי שאני לא רוצה להראות פה את הפרצוף שלי יותר, איבדתי את האהבה שלי למקצוע והלכתי לחפש אותה במקום אחר. בפעם השנייה הרגשתי שאם אני נשארת פה אחרי החתונה ומתחילה לעשות פה ילדים, לא אוכל כבר לנסוע יותר, ורציתי לתת לעצמי הזדמנות".
התוכנית שלה ושל בעלה הטרי הייתה לחיות שם ארבע שנים, שאחריהן יחזרו לארץ ויתחילו לבנות משפחה. מאז עברו שמונה שנים, שבמהלכן נולדה מיה ("הגעתי לישראל ביום האחרון שהיה מותר לי לטוס, רק בשביל ללדת ליד המשפחה"), והם עדיין שם.
על מסך הטלוויזיה, לעומת זאת, היא לגמרי כאן, ואפשר לצפות בה בשתי סדרות מצליחות: "כפולים" (רביעי ב־21:00 בקשת 12) ו"עיר מקלט" (yes ו־STINGTV, רביעי ב־21:00), סדרת מתח של איתן צור ועוזי וייל, על פי ספרו של ליעד שהם. פירסטנברג משחקת קצינת משטרה קשוחה המובילה חקירת רצח אכזרי ומתוחכם של פעילה למען מבקשי מקלט בדרום תל־אביב. "זו ממש סגירת מעגל בשבילי לעבוד שוב עם איתן צור, כי הוא גילה אותי ונתן לי את התפקיד הראשון ב'הבורגנים'", היא אומרת.
לתפקיד של ענת, קצינת המשטרה הקשוחה, היא כלל לא הובאה בחשבון, למרות החברות עם איתן צור. "הם חיפשו בהתחלה שחקנית מזרחית וכהת עור, כמו הדמות בספר", היא מספרת. "יום אחד איתן התקשר אליי לניו־יורק ואמר שהם לא מוצאים והציע לי לנסות. הייתי קצת בהלם, גם כי לא התאמתי לחיצוניות שלה, וגם כי לא כל כך רציתי לעזוב את הכל בניו־יורק לכמה חודשים בשביל זה. התלבטתי. מצד אחד, הנושא של מבקשי המקלט חשוב לי מאוד, אחות של אבא שלי, יעל גבירץ, הקימה את עמותת 'אליפלט' לטיפול בילדים של מבקשי מקלט, ואני חושבת שהיא עושה עבודת קודש. מצד שני, פחדתי להגיד לסוכנת שלי שאני רוצה לנסוע לישראל, לא ידעתי איך היא תגיב. בסוף היא זו ששכנעה אותי לנסוע. היא אמרה לי שאחרי ההצלחה של 'פאודה' בכל העולם, כבוד בשבילה לייצג שחקנית שמשחקת בתפקיד ראשי בסדרה של yes".
לפני שמונה שנים, מיד כשהגיעה לארצות־הברית, לוהקה לסרט The Loneliest Planet (הפלנטה הבודדה ביותר) לצדו של גאל גרסיה ברנאל. משם התגלגלה באמצעות מפיק הסרט לאוף־ברודוויי. "המפיק של הסרט עבד בדיוק עם אדם ראפ, המחזאי שאני הכי אוהבת, והכיר בינינו. וכשאדם העלה מחזה חדש בשם 'דרך השעה הצהובה' באוף־ברודוויי, הוא הציע לי את התפקיד הראשי. המשכתי לעבוד באוף־ברודוויי, שיחקתי בשני סרטים, 'ניו־יורק, סיפור אהבה', עם דיאן קיטון ומורגן פרימן ו'חמישה לילות במיין' עם דיאן ווסט. בעונה השנייה של 'אלים אמריקאיים' שיחקתי בעירום בפעם הראשונה אחרי הלידה, חסכתי לעצמי שנתיים של טיפול פסיכולוגי בתפקיד הזה".
לא היה מביך?
"בכלל לא. הסרט 'הפלנטה הבודדה ביותר' נפתח בסצנה שבה אני קופצת עירומה לחלוטין, והביקורת של ה'ניו־יורק טיימס' נפתחה בכך שהסצנה הפותחת מדהימה ושאני פשוט מדהימה. אמרתי לעידו: 'תראה מה כותבים על אשתך ב'ניו־יורק טיימס'".
לשון בתוך הפה
התפקיד הראשון והכה משמעותי בסדרה "הבורגנים" נפל עליה בין שנה א' לב' ב"בית צבי". לבית הקפה שבו מלצרה נכנס איתן צור, מיוצרי "החמישייה הקאמרית", ביקש אספרסו והציע לה את תפקיד לילך, בת הזוג של דב נבון בסדרה. היא חשבה שהוא מנסה להתחיל איתה. "לא ממש התייחסתי אליו, לא בטחתי בו וזה היה הרבה לפני עידן MeToo#", היא צוחקת. "בגלל שאני בת של שחקנית, מאז שהייתי ילדה הייתי מודעת לאפשרות של הטרדות מיניות, במקצוע וגם מחוצה לו".
ונתקלת בהטרדות מיניות בעבודה?
"אין שחקנית שלא נתקלת בזה, השוני הוא בדרגות החומרה. אצלי זה לא הגיע לדרגת הטרדה לפי הספר, אבל ברור לי שהוטרדתי לא פעם. בגלל שנראיתי ילדה גם כשכבר נעשיתי אישה, העולם לא התייחס אליי כאל דבר מיני וזה שיחק לטובתי כנראה. היו שחקנים, כמו דובל'ה (נבון, ד"ח) למשל, שהרגישו כל כך לא נעים שהם צריכים לנשק אותי, אבל היו גם אחרים שלא בחלו. למשל, בתחילת דרכי שיחקתי עם שחקן מוכר מאוד. הייתה לנו סצנת נשיקה והוא בחוצפתו הכניס את הלשון לפה שלי. אולי הוא חשב שזה מה שצריך לעשות כדי להיות אמיתי. אמרתי לו 'סליחה, בלי לשון', אבל הוא התווכח, אמר שזה נראה טבעי יותר עם לשון. האם אני יכולה להגיד שזו הטרדה מינית? לא בטוח, למרות שהרגשתי מוטרדת. אני שמחה על תנועת Me Too#, שבזכותה נשים מתחזקות. כשאני חושבת על הבת שלי, אני אופטימית לגבי זה שהיא לא תצטרך לעבור את מה שנשים בדור שלי עברו".
ב"הבורגנים" היא הייתה אמורה לשחק בפרק אחד, אבל אי־אפשר היה להתעלם מהאיכויות הנדירות שהפגינה. תפקידה הלך וגדל ובסופו של דבר היא נשארה שלוש עונות והפכה לאחת השחקניות המזוהות עם הסדרה, הרבה בזכות גרסת הכיסוי לשיר "דרכנו" ששרה עם שרית וינו־אלעד, שהפכה ללהיט (שיר השנה במצעד גל"צ ב־2002).
"אני זוכרת שהשמיעו ברדיו בלופים את השיר 'דרכנו' ושנאתי את זה", היא משחזרת. "זה היה שיר בתוך סצנת חתונה שאני ושרית שרות לזוג שמתחתן בהפוך על הפוך, וברדיו הוא כל כך יצא מהקשרו. זה היה נורא. אם הייתי מקליטה שיר לרדיו, לא הייתי בוחרת לשיר את השיר הזה ובטח שלא הייתי שרה אותו ככה. שרתי אותו בתור דמות בסיטואציה מסוימת, ופתאום זה הפך להיות כל המהות שלי בישראל".
רצית לגדל ילדים בישראל, ועכשיו את מגדלת את מיה בניו־יורק. איך את מרגישה עם זה?
"היה לנו ברור שנגדל את הילדים בישראל, ממש לא רצינו לגדל אמריקאים קטנים, אבל ככה יצא. תכננו לחזור כדי ללדת כאן את ילדינו, אבל כבר נשאבנו לחיים שם ושנה רדפה שנה עד שנהיה מאוחר. לא רצינו לחכות יותר עם הילדים".
את רוצה עוד ילד?
"לא יודעת. בחיים לא הייתי מאמינה שיהיה לי רק ילד אחד, אני חולה על ילדים, אבל היום אני כבר לא בטוחה שיהיה לי עוד אחד. היום אני מבינה למה אנשים עושים ילדים אחד אחרי השני, כי כשאת בתוך הבלגן זה כבר לא משנה אחד או שניים. מיה כבר עצמאית, ואחרי שקיבלתי את החיים שלי בחזרה, אני לא בטוחה שבא לי להיכנס לזה שוב. אני שואלת את עצמי מאיפה תהיה לי הסבלנות לזה? מצד שני, אני לא מצליחה אפילו לדמיין את עצמי עם ילד אחד. לעידו זה לא כל כך אכפת שתהיה לו רק בת אחת".
אז מה תעשו?
"אנחנו עומדים ללכת לייעוץ זוגי אצל מטפל ישראלי מדהים בניו־יורק, ואני מקווה שהוא יצליח להאיר לנו את הדרך. אם הייתי בארץ הייתי עושה עוד ילד בלי להסס, אבל בארצות־הברית זה ריסק גדול מדי, כבר התחלתי לבנות לעצמי שם קריירה".
יש מצב שההצלחה של "כפולים" ו"עיר מקלט" תחזיר אותך לכאן?
"כרגע אני לא חושבת על זה, אבל ברור שיש מצב, נבר סיי נבר".
- הראיון המלא עם חני פירסטנברג בגליון "לאשה" החדש, עכשיו בדוכנים
