"זוהי שעת מלחמה": נשים הופכות את המדינה ומונעות את הרצח הבא
נשים מכל הארץ יצאו לרחובות ואמרו די. ענת לב אדלר מסכמת שבוע של מאבק למניעת הרצח הבא של אישה. "משהו נורא קורה לנו. חייבים לעשות מעשה"
מדברות בשפה חדשה
אבל בואו לא נקדים את המאוחר. משולחן ארוחת הערב אני מזנקת למחשב: "רצחתי אותה". דומה שזו הפכה להיות סוג של רפליקה מטורללת. אופס, אז רצחתי אותה. וואלה. באתי. ראיתי. רצחתי. אנשים, משהו נורא קורה לנו! שתי נשים נרצחות על ידי בן זוגן בהפרש של 4 ימים. אנחנו לא שמים לב אבל ההידרדרות מהירה וחדה ואנחנו מדינה חסרת גבולות שמאבדת את הגבול ואת הדעת. היחס לנשים בישראל של 2018 מזכיר את הימים החשוכים בהיסטוריה ובתי המשפט מאבקים תיקים. אפס הרתעה. אפס ענישה. אפס התייחסות. מאובנת מכאב. הרצח הבא בדרך - בטח עכשיו, כשהקלות הבלתי נסבלת של הלחיצה על ההדק מהדהדת. אופס, אז רצחתי אותה".
אני לא מספיקה לפרסם את הפוסט (חשבתי, שכמו תמיד, זה ייגמר בפוסט או מקסימום בטור זועם שאציע לעיתון ובעוד לופים של דיבורים זועמים שאפזר בסביבתי הקרובה על זה שכך אי אפשר להמשיך, תוך ספיקת כפיים מיואשת ואנחה), ומגיעה הודעה מיעל אבקסיס. יעל ואני חברות למקלטים ואנחנו מדברות כמעט רק על זה כאשר אנחנו נפגשות. למרות השנים הארוכות שלי בתקשורת ושלה בתרבות, מעולם לא ביקשתי ממנה להתראיין, להגיב, לאשר, להכחיש. אני לא עוקבת במדורי הרכילות מה קורה איתה, וגם ליעל אין מושג לגבי הרבה מהדברים שאני עושה. זה לא העניין בינינו. הכרנו במקלט לנשים מוכות, ושם הדופק הפועם שלנו ביחד – בלי שהנושא יורד מלוח הלב.
ולכן, איך שראיתי את השם של יעל על הצג, ידעתי מה כתוב בהודעה. בכלל לא נכנסתי לקרוא אותה, אלא ישר התקשרתי. "ענתי, זוהי שעת מלחמה. אנחנו במלחמה. אנחנו חייבות לעשות מעשה". הקול שלה רעד. הוא באמת רעד.
מכאן הכל התחיל להתגלגל כמו כדור אש בשדה שיבולים בסוף קיץ. טלפון לרונית לב-ארי, המנטורית שלי כבר רבע מאה בכל מה שקשור למניעת אלימות במשפחה, וגם כאן, כיוון שאנחנו כבר שנים דוברות את אותה השפה, מביטות בעיניהן הכלות והכבדות של נשים שמנסות לשרוד בגיהנום של אלימות מסכנת חיים – לא נדרשו יותר מעשר מילים כדי להבין: אנחנו לא יכולות לשתוק יותר.
"אנחנו מארגנות אספת מחאה. מוציאות נשים לרחובות", הודענו יעל ואני זו לזו ובינתיים התקשרתי לנטע לבנה, עורך ידיעות אחרונות, לבדוק אם הוא מעוניין לתת במה לרעיון שלנו – אספת חירום נשית לאומית בתל אביב. עדיין לא היה לנו מושג לגבי מקום או זמן, רק הרגשנו בגוף שאנחנו לא יכולות לשתוק יותר. נטע מיד התגייס. חצי שעה זה אצלי? העיתון כבר לפני סגירה.
ענת: "כיכר רבין יום חמישי".
יעל: "לא. הכיכר הזו מזוהה עם מחאה פוליטית. צריך מקום נייטרלי. חדש. אנחנו מדברות בשפה חדשה. שפה של מניעה. של התעוררות".
אני יודעת כבר שנים שלבטן של יעל צריך להקשיב, אז אני לא מתעקשת. הגלגלים במוח מתקדמים. יומיים לפני כן עברתי בכיכר דיזנגוף. היא עגולה, היא חדשה ונקייה וטרייה. היא גם נקראת על שם אישה – צינה דיזנגוף. בהמשך גם למדנו מענת קציר מבצלאל שהגיעה לתמוך, שאת הבניינים סביב לה עיצבה אישה – ג'ניה אברבוך, אדריכלית הבאוהאוס הנודעת. הבחירה הייתה מדויקת. נגיע לכיכר דיזנגוף ביום חמישי לאספת מחאה נשית. כל אחת תביא כמה חברות. נסתדר. יהיו עשרות נשים. נצעק את זעקתן האילמת של הנרצחות. לא שותקות יותר.
אבל באיזו שעה?
רונית: "בשעה 11 בבוקר. כן, אז מה אם כולם עובדים? זו שעה חשובה, זו שעת הצפירה המסורתית במדינה. אנשים רגילים לעמוד כאן דום בשעה הזו". בינגו!
יעל: "זו שעה של עצירה. שעת חירום לאומית. 11 אחד מול אחד. נקבעה השעה".
הטור לעיתון כבר היה מוכן. "מצוין", סימס לי עורך העיתון בשעה 23:33. עוד שנייה סוגרים.
רק אחרי זה שמתי לב לשעה: שלוש פעמים שלוש. שלוש נשים משוגעות לדבר שבשלושה ימים הצליחו לעורר מודעות לעניין שהוא בנשמתן כבר שלושה עשורים.
ככה זה נשים, לא שואלות, נמצאות
העיתון ירד לדפוס ואנחנו לא נרדמנו עד אמצע הלילה. מחר בבוקר כולם יקראו בעיתון על אספת מחאה בכיכר דיזנגוף בתל אביב שנועדה לשנות מציאות ותודעה. מי בכלל תגיע? בשש בבוקר התחיל הצונאמי. ולא. אני עדיין לא מדברת על הצונאמי התקשורתי, אלא על עשרות נשים מעשרות יישובים ברחבי הארץ ששלחו לנו הודעות נחושות: קוראים לי כך וכך, אני גרה כאן וכאן, אני רוצה לארגן אספת מחאה דומה גם אצלנו ביישוב.
ראשונה התקשרה שלג בן שטרית. היא ויעל מכירות שנים רבות מתחום ההפקות. אני אתכן, היא אמרה בשעת בוקר מוקדמת עוד, לפני שידענו לאן הולכים מכאן. אבל שלג ידעה. היא התחילה לחבר את החוטים במקצוענות של מי שיודעת מה היא עושה. זזנו הצידה והנחנו לה לעבוד, מנתבות אליה את עשרות ההודעות שנוחתות בטלפונים שלנו.
הפייסבוקים התחברו, האנרגיות הסתנכרנו (סינכרון הוא תובנה משמעותית מאוד בריפוי ובתיקון הדרושים לנו למניעת הרצח הבא), וארבעתנו יושבות מול המסכים ומשפשפות עיניים: עוד ועוד מוקדים מצטרפים לאספה שתהיה ביום חמישי בתל אביב. גם אם יגיעו 30 נשים לתמוך ולזעוק, משהו גדול עומד לקרות. אנחנו מרגישות את זה בגוף.
אנחנו נשים עסוקות מאוד, אבל עזבנו הכל וקיימנו פגישת חירום והתחלנו לחלק עבודה. גייסנו אלינו את תחיה בן צור, שניצחה בהתנדבות על הביצועים ברשתות החברתיות, ויחד עם שלומית פריבר ממעלות, שפתאום כתבה לי בפייסבוק: אני גרפיקאית, הכנתי לכן מודעה (ככה זה נשים – מביאות סיר מרק, חיבוק, מודעה, לא שואלות, נמצאות) – יצאנו לדרך.
הטלפון הבא שקיבלנו היה מדוברת נעמת. בכלל, כאשר הצעדים מסונכרנים וכאשר מה שקורה הוא נכון – לא צריך לעשות כלום, לא צריך לחפש או לבקש או לפנות – הכל מגיע כמו שהוא צריך להגיע, יש רק לבקש ולהרחיב את הכלי (חוק יקום ששלושתנו יודעות וחיות לאורו).
"אנחנו שותפות", הכריזו החברות מנעמת, והחלו להרים נקודות מפגש לאורך הארץ – בירושלים, בחיפה, בעכו, בנהריה, במגזר הערבי – עוד ועוד מוקדים בהם יתאספו בעוד שלושה ימים נשים מכל המגזרים והגילאים ויכריזו, "רק ביחד נציל אישה את אחותה".
"תשלחו לי מודעה, אנחנו מרימות בגבעתיים, בכפר יונה, בגדרה, בבאר שבע, באילת, בטבריה, בפרדס חנה. התלמידים לא ילכו מחר לבית הספר, הם יבואו לכיכר / שעת שיעור המחנך תיוחד לשיחה על אלימות ומניעתה וכך עוד ועוד ועוד ועוד ולאורכו ולאורו של לילה לבן נוסף. לאורך הלילה, המודעה של שלומית שכפלה את עצמה לעשרות מודעות ושוגרה לכל המוקדים, שם הפיצו אותה המתנדבות בעשרות היישובים לקבוצות וואטסאפ מטרטרות, ויחד הרימו איתנו את המהלך המשוגע הזה. תותחית כבדה ומסורה נוספת מצטרפת - דפנה ברד, מנכ"לית עמותת "כולן" הפמיניסטית. היא באמת מכירה את כולן ומזיזת הרים. אנחנו ביחד. טלפון ממשרד היח"צ של בת כהן ושרון כתב. "אתן עושות מהלך גדול. מציל חיים. אנחנו רוצות לעזור". מכאן ידענו שבכל הקשור ליחסים עם התקשורת אפשר לשחרר.
חלק גדול מהנשים שהצטרפו הן כאלה שרצות למועצות או לבחירות במקומות המגורים שלהן – והפכו את המירוץ הפוליטי לשליחות של אור שלא מקדם שום אג'נדה, לבד מהרצון הכן והדחוף – להציל חיים, לשנות את השיח, לשלוח ריפוי, לעסוק במניעה, למנוע את הרצח הבא. תודה ליקום על סינכרון השעונים הזה, שיצר מציאות חדשה. ביום ובלילה, בלי חשבון לזמן, לעייפות ולהתחייבויות קודמות – נשים מרחיבות את מעגל העשייה – כותבות, מדווחות, מעדכנות, מתייעצות, מחליפות רעיונות וממנפות את המהלך, מגייסות עוד ועוד משתתפות ונוכחות. גם עמוד אירוע נפתח ומיד שותף מאות פעמים ועוד ועוד הודעות וסימנים ממי שמתכוונים להשמע לקריאה ולהגיע לככירות הערים ברחבי הארץ.
עורך ידיעות אחרונות לא מוריד את הדיווחים מהעמוד הראשון: טורים חכמים של נשים מובילות דעה, סיקור של האירועים המתוכננים ההולכים ומתהווים ופורצים את גבולות תל אביב אל עבר מוקדים שונים בצפון ובדרום, והחשוב מכל – שרטוט מפת הערים והיישובים בהם יתקיימו כנסי חירום ברחבי הארץ. שחור על גבי עיתון, למהפכה יש נ"צ ויש גוף וצורה. היא הפכה מרעיון להוויה.
בחמישי לפנות בוקר ברקים ורעמים וגשמי ברכה שמצאו אותי ערה, יושבת במרפסת ומחכה ליום שיעלה. שלושתנו לא ישנו כמעט בלילות שחלפו. חטפנו נמנום פה ושם. מתפקדות על אדרנלין ותחושת שליחות מטורפת. בשש הודעה מיעל – הברקים עברו לי דרך הגוף.
עוד ועוד מעגלים של נשים שזורמות לכיכר
חמישי, תשע וחצי בבוקר, בכיכר דיזנגוף שכמה פועלים משייפים בה בלטות חדשות ומבהיקות, הדשא ירוק כהבטחה. הכיכר ריקה. אף אחד בטח לא יבוא. נהיה כאן לבד. ברור. המחשבות האלה שתמיד חולפות לפני שקורה מה שאמור לקרות. יעל מביטה בי מעברו השני של הרחוב. אני מחכה שיתחלף הרמזור, שאגיע לחבק אותה כבר. היא משוטטת על המדרכה ומתראיינת לעוד תחנת רדיו. ביומיים האחרונים וגם ביומיים שיגיעו מכסת הראיונות שלה חורגת באופן יוצא דופן מהשתיקה התקשורתית המאפיינת אותה בשנים האחרונות. המטרה מקודשת. מצילת חיים. האם נצליח לשנות? להזיז? האם מישהו בכלל יגיע? ברור שיגיעו. ברור.
בבית קפה סמוך רונית עם צוות טלוויזיה מקומי, והנשים המופלאות של נעמת כבר מצמידות בלונים שקופים לעמודים שמסביב לכיכר, אותם נפריח לשמיים בסופה של ההתכנסות ורגע אחרי שכביש שחסמנו משתחרר בעקבותיהם. אבל בינתיים שעה וחצי לפני 11 בבוקר וצוותי טלוויזיה כבר מתמקמים בשטח. יש עדיין יותר עיתונאים ממשתתפים. בטלפון שלי הודעות מעוד מוקדים שהתארגנו בדקה התשעים: מודיעין, גבעתיים, באר שבע, שחזרה למפה לאחר שההתכנסות המקורית בוטלה בגלל המצב הבטחוני, אבל סטודנטיות מהאוניברסיטה לא הסכימו לוותר והתארגנו על אספה אלטרנטיבית בתוך הקמפוס. מעגל אור מקיף אותנו מכל הכיוונים.
שלג מובילה את נהג המשאית של עין גדי, שתרמו לנו מים חיים להצלת חיים אל עבר המפגש בין דיזנגוף וזמנהוף, ואישה גדולה מן החלומות יוצאת אלינו. "אתן מארגנות כאן הפגנה לחיי נשים", היא אומרת בתלבושת ההודית המסורתית והצבעונית שלה ומיד מבשרת לנו רינה פושקרנה ממסעדת טנדורי הוותיקה בכיכר שכאן זה המטה שלנו. בואו, שבו, אני מוציאה לכן שתייה, תעשו כאן כל מה שאתן צריכות ומפנה שולחן על הרחבה. בהמשך, כאשר יסתיים הכל ונחזור לכאן מוכות הלם ושמש ודופק ובערה וכל שנרצה הוא להזין את גופנו ולהחזיר את הנשימה ואת הנוזלים שאבדו - היא לא תשאל ולא תגיד דבר, ותניח על השולחן מגש אורז בלי תבלינים וצלחת דגים וסמוסות ממולאות בחומוס צמחוני וקנקני לימונדה קרה. בחיוך. בשתיקה. רק תאכלו. רק תאכלו. כי ככה זה נשים. יודעות. מכילות. מאכילות. מאוחר יותר, גם את המפגינות בכיכר היא האכילה במגשים עמוסים בסמוסות, באומרה: "אני מרגישה שותפה. בהודו מצב הנשים שנרצחות ונפגעות מאלימות ומאונס הוא מהקשים בעולם".
אבל בינתיים השעה עדיין שעת בוקר, נשים מתחילות להגיע לכיכר ואנחנו עוזבות את שולחן המטה שאך הוכרז ועוברות את הכביש אל הכיכר העגולה. החדשה. מערכת ההגברה הביתית שאני לוקחת איתי בדרך כלל להרצאות תצטרך לעמוד באתגר רציני, אני חושבת לאחר כמה דקות, כאשר נחשול של נשים שוטף את הכיכר ואנחנו מבינות שמשהו גדול עומד לקרות.
עוד ועוד מעגלים של נשים, עוד ועוד קריאות, קולות, שמש, אדרנלין, זיעה, עוצמה, התרגשות, מבטים אילמים ונרגשים בין יעל, רונית, שלג, ואני, תחיה מעבירה בפסייבוק לייב, יעל עוברת ממצלמה למיקרופון וזועקת את הזעקה שכבר מזמן הייתה צריכה להישמע והפוליטיקאים שתמיד מריחים הזדמנות ומפציעים – תופסים עמדות. מתחילים.
אנחנו עולות על שפת האבן במרכזה של הכיכר, עטופות ומלוטפות באריג צבעוני וסוער של נשים שנפרש בפנינו, עוצר את הנשימה ומאוחר יותר יעצור את התנועה בכל רחוב דיזנגוף. יעל פותחת. הקול שלה נשבר כאשר היא קוראת בשמות כל הנשים שנרצחו בשנה האחרונה, הבכי הפך ליבבה, כאשר היא מתחילה לדבר, מעומק הבטן והרחם והלב במה שישודר שוב ושוב ושוב בכל תחנות הטלוויזיה, כי יש רגעים שלא דורשים עליהם בלעדיות. רק שותפות גורל.
מאות נשים גודשות את הכיכר וכמה חבל שרוב מוחץ של הגברים שנמצאים כאן הם גברים בתפקיד – צלמים, עיתונאים, כתבים, מקליטים, שוטרים סמויים ואחד רון חולדאי, שבא לתפוס פריים, אבל לא מבין שמה שלא אותנטי לא תופס. נשים קוראות לעברו שלפני הפוזה יש לטפל בבעיית הזנות וגם חברי כנסת שעטים על המצלמות ועל המיקרופונים - כי פתאום יש הזדמנות להגיח בפריים טיים, לא מקבלים חיבוק מהשטח. מי שלא עושה כל השנה למען המטרה הקדושה לא יכול להגיח כאורח לרגע - הציבור אולי קצת עייף, אבל הוא לא מטומטם (אגב, איפה שרי הממשלה? אלימות כלפי נשים משעממת אותם? זה לא נושא בעל אפיל בטחוני מספיק).
חברות הכנסת שפעילות בתחום כל השנה מקבלות מאיתנו את המיקרופון, גם יושבת ראש נעמת אומרת את דבריה ושלג, שכל הזמן דאגה איך אין לנו זמרת, מזהה פתאום בקהל את מירי אלוני ומזמינה אותה לשיר את שיר לשלום. אלוני עולה על הבמה המאולתרת ואנחנו שוב יודעות שמה שצריך לקרות קורה. גם העובדה שחסמנו את רחוב דיזנגוף בספונטניות זה משהו שהיה צריך לקרות, כי התנועה הייתה צריכה לעצור והמדינה הייתה צריכה לעצור – כדי לעצור את הרצח הבא. ובאופן הכי סמלי בעולם קיבלנו הודעה מחברת החשמל – לאות הזדהות עם המאבק, החברה מכבה את האור למשך חמש דקות בכל המוקדים שלה ברחבי הארץ.
אבל מה אתן דורשות? יש לכן פתרונות? נשמעו מסביב הקולות – גם של אנשי התקשורת שראיינו אותנו, ורצו תשובות - אז הדרך לפתרונות עוד ארוכה מאוד, אבל התחלנו ללכת בה ורשימת הדרישות שלנו, שהוקראה גם במוקדים האחרים, מנהריה עד אילת, נפתחה בצפירת חירום אזרחית נשית לאומית נוכח הקלות הבלתי נסבלת של רצח נשים בידי גברים בישראל 2018 והתעלמות הממשלה מכך שחייהן של נשים הם הפקר.
ולכן אנחנו דורשות:
- אנחנו דורשות להפוך את כל הדיון באלימות כלפי נשים לנושא לאומי ממדרגה ראשונה, שזוכה לתקצוב ראוי, וגם מתממש. זהו טרור לכל דבר ועניין.
- אנחנו דורשות שינוי של כל מערך הטיפול באלימות במשפחה והקמת מוקד חירום מיידי, בדומה למוקד 100, שייתן מענה לנשים במצוקה והצלתן הקריטית במצבים מסכני חיים.
- אנחנו דורשות סינכרון מיידי בין המערכות המטפלות השונות: מערכת החינוך, הרווחה, המשטרה, בתי המשפט והעמותות – כדי שיעבדו בצורה מעגלית וילוו כל משפחה במצוקה לאורך זמן.
- אנחנו דורשות שינוי של יחס המשטרה והרווחה כלפי נשים שמגיעות להתלונן.
- אנחנו דורשות שגורמי הטיפול, האכיפה והשיפוט יחוייבו לעבור הכשרה להערכת מסוכנות של הגבר האלים, ובמקביל יערכו סיורים במקלטים ויפגשו נשים פגועות אלימות.
- אנחנו דורשות ממערכת המשפט ענישה תקיפה גם כלפי אלימות "רכה" – אין דבר כזה אלימות רכה. יש להגביר את ההרתעה כלפי גברים אלימים ומערכת המשפט היא החולייה החלשה בטיפול בטרור הזה.
- אנחנו דורשות מתן סיוע היקפי לגברים אלימים כדי למנוע מצבי קיצון. אלימות הגברים נובעת גם ממצוקה ויש לטפל בה ולרפא אותה. יש להקים מרכזי מניעה של אלימות גברית ולטפל בגברים לפני כל דבר אחר.
- אנחנו דורשות טיפול ושדרוג המקלטים לנשים מוכות והנגשתם לצד מרכזי הטיפול באלימות במשפחה.
- אנחנו דורשות שילוב שיעורים במערכת החינוך, כדי שילדים ילמדו לזהות מקרי אלימות ולשתף את הגורמים המטפלים.
- אנחנו דורשות דיון לאומי מעמיק בסוגיית מתן הרשיונות לנשק של השר ארדן, והקמת מערכי הגנה עצמית לנשים.
והכי חשוב ברמה של היכולת לחולל שינוי – גברים, אתם לא אורחים במאבק הזה. זוהי לא מלחמה נשית צדדית. איפה אתם? למה קולכם לא נשמע? מדוע אתם לא הופכים את המדינה? זהו לא מאבק של גברים מול נשים, אלא מאבק על דמותה של החברה הישראלית כולה, ואנחנו מקוות שמה שהתחיל כאן כצעד אזרחי עצמאי של שלוש נשים שלא היו יכולות לשבת עוד ולשתוק, יעבור לטיפולה המסור של המדינה ושיהיו גופים לאומיים שימשיכו את הטיפול בנושא באופן שיחולל שינוי.
אני יכולה כמובן להמשיך ולהרחיב כאן על איך ישבנו בסוף וניסינו להכיל את כל מה שקרה. עניין שממשיך גם היום וכנראה יתחולל בנו עוד ימים קדימה. זו לא חוויה שפשוט להכיל. היא מרחיבת תודעה וגבולות נוכחות והרבה דברים שקדמו לה פתאום מקבלים גוון שונה, אולי פחות משמעותי, כי יש עכשיו מציאות לשנות, יש חיים להציל והנה כבר בזמן כתיבת שורות אלה, יעל מסמסת לי: גבר נעצר בחשד שירה לדירת גרושתו ביפו. הכתובת כל הזמן על הקיר. התפקיד שלנו הוא למחוק אותה. ביחד. ולכן אנחנו לא נפסיק כאן. זו הייתה רק ההתחלה ומכאן אנחנו ממשיכות. אוספות סביבנו מומחים ויודעי ח"ן, מי שכבר פעלו ועשו דרך בתחום, כדי להגיע לניסוח מדויק של המהלכים שיש לנקוט, כדי שישנו חיים. עמוד פייסבוק ייעודי לעניין יעלה בקרוב ובינתיים אתם מוזמנים להתעדכן בעמוד האיוונט או בעמוד שלי.
