גדלתי בחולון, בת זקונים עם שלושה אחים גדולים. הייתי מאוד קרובה לאח השני במשפחה, תומר, שהיה מבוגר ממני בחמש שנים. הוא תמיד תמך בי והיה איתי בכל הרגעים המשמעותיים שעברתי, כמו הגירושים שלי בגיל 29. הייתה לו את היכולת להקשיב לחלוטין לצד השני, לתת לו את מלוא תשומת הלב ולגרום לאדם שמולו להרגיש שהוא מיוחד. הוא התחתן והיו לו ארבעה ילדים, אבל מבחינת קריירה הוא לא כל כך מצא את עצמו. היו לו הרבה כישרונות וטונות של כריזמה, אבל הוא נדד בין עבודות, ונקרע בין הרצון לתת ביטוי ליכולות שלו ובין הרצון להיות אבא טוב לילדים שלו ולבלות איתם.
בשלב מסוים ראיתי שהמצב שלו לא טוב. הוא נפצע בתאונת קורקינט ובקושי הצליח לישון מרוב כאבים. הוא גם היה מובטל באותו זמן, וחשבתי שזה הגיוני שהוא עובר ימים קשים. התחננתי שילך לטיפול והוא אמר לי שהוא הולך, אבל בדיעבד גיליתי שהוא הלך לפסיכולוג תעסוקתי ולא לטיפול מעמיק.
בתחילת ינואר האחרון, אחרי שהשתקם מהתאונה, תומר סיפר לי על הרעיון שלו להקים קבוצה בפייסבוק ששמה 'כמה טוב להיות פה', שתעסוק רק בדברים הטובים שקורים בישראל. זה נראה לי תלוש. אנחנו כל כך רגילים לדבר על מה שלא בסדר, ופתאום יש קבוצה שמדברת על כמה שהכל טוב פה, והיא עוד מוקמת על ידי מישהו שלא תמיד רואה את החיים בצורה אופטימית. בכל זאת תמכתי ברעיון, והוא הקים את הקבוצה, שכיום מונה קצת יותר מאלף חברים. אנשים משתפים בה בהמלצות, חוויות וחדשות טובות ובנקודות אור בחיים. לאחר הקמת הקבוצה תומר גם מצא עבודה כמנהל פרויקטים, ועל פניו נראה שדברים מסתדרים.
חודש וחצי לאחר הקמת הקבוצה, שבועיים אחרי יום הולדתו ה־44, קמתי בבוקר וראיתי שיש לי המון שיחות שלא נענו מאמא שלי ומגיסתי, אשתו של תומר. הבנתי שמשהו קרה. התקשרתי לגיסתי וענה לי שוטר. כשהצגתי את עצמי הוא ביקש שאדבר עם אמא שלי. התקשרתי והיא אמרה לי: 'תחזיקי חזק. תומר מת. תומר התאבד'. הרגשתי שהאדמה קורסת תחתיי. שאלתי את עצמי אם אני חולמת ומדובר בסיוט. איבדתי אחיזה במציאות.
סיפרו לי שתומר נעל את דלת חדר האמבטיה והתאבד. אשתו הבינה שהוא בפנים, ואחרי שהיא דפקה על הדלת ואף אחד לא ענה היא התקשרה למשטרה.
כבר באותו יום סיפרנו לילדים שלו מה קרה. לקטנים רק אמרנו שאבא מת, אבל לגדולים סיפרנו שהוא התאבד. לבן הבכור היו הרבה שאלות. הוא אמר שאם אבא שלו היה מסתכל עליהם שנייה לפני, אז הוא לא היה עושה את זה, כי הוא תמיד היה מאושר רק מלהביט בהם.
לא האשמתי את עצמי במה שקרה, אבל עברה בי המחשבה שאם הייתי יודעת שזה משהו שעלול לקרות, הייתי שומרת עליו 24 שעות. לא ראיתי שהיו לו נטיות אובדניות. אחרי שהוא שם קץ לחייו, חברה שלו לשעבר סיפרה לי שהוא כבר ניסה פעם להתאבד, כשהיה בן 20. הוא בלע כדורים ולא הצליח. פעם הוא גם סיפר לי שבסוף שנות ה־20 שלו הוא הלך ליער עם אקדח ושאל את עצמו – משפחה או אקדח', ובחר במשפחה. לא ייחסתי חשיבות לסיפור הזה. זה נראה לי דרמטי מדי ולא חשבתי שהוא באמת היה יורה בעצמו. אני לא כועסת על תומר, כי כנראה זה היה הפתרון הטוב ביותר בשבילו.
ביום שבו תומר מת, החלטתי לנהל את הקבוצה שהוא הקים. זה היה בשבילי סוג של צוואה. מאז אני מנהלת אותה, ואמא שלי עוזרת ומאוד פעילה בה. החזון שלי הוא להגדיל את הפעילות של הקבוצה וליצור אירועים שמטרתם לעשות טוב. מתוך המחויבות הזאת לתומר אני מרגישה שהקבוצה מחזקת אותי, אבל יש בי געגוע מאוד גדול ותחושה של חוסר. יש מסביבי מערכת תומכת, אבל זה קשה.
מה שכן מהווה משמעות עבורי זו העבודה שלי. כבר 11 שנים יש לי חברה בשם developpe, שבמסגרתה אני מלווה בעלי ובעלות עסקים, עוזרת להם לבנות תוכנית פעולה וליצור מותג ברור וחזק. העבודה שלי היא מי שאני. הקיום שלי הוא לעזור לאחרים להגיע למלוא הפוטנציאל שלהם.
בשורה התחתונה: אם אתם מזהים אנשים שיש להם מחשבות אובדניות, צריך להבין איך להגיש להם עזרה. אם הם ירגישו שיש התעניינות אמיתית במצבם, יכול להיות שהם יתנחמו בכך שהם לא לבד".
- קורין גולד מגדים (40), מלווה עסקים ומנחה סדנאות להצלחה, נשואה בשנית, גרה בהוד־השרון.
