שבוע בלבד לאחר שקבוצת הכדורגל ריאל מדריד אירחה את עהד תמימי בת ה-17 והעניקה לה חולצה על שמה – מעמד האייקון של הנערה הפלסטינית עולה שלב. בגיליון אוקטובר של "ווג ערבייה", המהדורה המזרח תיכונית של מגזין האופנה הפופולרי בעולם, מפרסמת תמימי טור אישי תחת הכותרת "ילדוּת כבושה: עהד תמימי במכתב מהלב על חייה בתוך ואחרי הכלא".
תמימי מוצגת במגזין כאקטיביסטית פלסטינית וכותבת על חוויותיה משמונה חודשי מאסר בכלא הישראלי, לאחר שסטרה לחייל צה"ל בחצר בית משפחתה בכפר הפלסטיני נבי סאלח. התנהגותה הפרובוקטיבית ותקופת המאסר הארוכה לקטינה, הפכו אותה מיד לסמל של ההתנגדות לכיבוש בחברה הפלסטינית ובעולם. לאחר החיבוק הציבורי שקיבלה מקבוצת ריאל מדריד מיהרו לא מעט פוליטיקאים ישראלים, ובראשם יאיר לפיד, לדרוש ממועדון הכדורגל להתנצל. כעת הם יכולים להפנות את כעסם לעורך המגזין מנואל ארנו, שנכנס לתפקידו במאי אשתקד, ולמוציא לאור היהודי של המגזין, איש העסקים ג'ונתן ניוהאוס, יו"ר קונדה נאסט העולמית. ארנו עצמו התייחס בסוף השבוע לכתבה בחשבון האינסטגרם שלו. "ווג הוא מגזין על סטייל - אבל גם על עיתונות גדולה", כתב, "וזה היה בהחלט אחד הסיפורים המאתגרים ביותר להרכיב, אבל גם אחד המתגמלים ביותר. בהתחשב בעניינים הנוכחיים, ביקשתי מהפעילה עהד תמימי לכתוב מכתב שיפורסם בווג. אבל לא כל מכתב... מה היא תגיד לחיילים שעצרו אותה לאחר שתקפה חייל ישראלי בביתה בנבי סאלח?"
"אני ילדה של הכיבוש הישראלי", כותבת תמימי בפתיחת הטור, "זה תמיד היה שם. הזיכרון האמיתי הראשון שלי הוא מאסרו של אבי בשנת 2004 וביקורו בכלא. הייתי אז בת שלוש, ומאז הוא נעצר בשני מקרים נוספים. כשהייתי בת 16 נעצרתי גם אני במהלך פשיטה לילית, לאחר שסטרתי לחייל צה"ל שעמד בחצר שלנו. נגזרו עליי שמונה חודשי מאסר בכלא הישראלי".
הטקסט של תמימי אינו טקסט עיתונאי, וגם לא ראיון או טור דעה של אחד מכותבי המגזין. זהו טור אישי שמציג את נקודת מבטה בלבד, וככזה ודאי יגרור גם ביקורת כלפי המגזין שבסיסו בדובאי ופונה בעיקר לקהל הלקוחות העשיר של נשות המפרץ הפרסי. לא רק הטקסט, אלא גם התמונות מאדירות את דמותה של תמימי. בפתח הכתבה מופיעה תמונה בשחור-לבן שצולמה בתאורה מחמיאה ורכה על ידי הצלמת נינה וואסל, בה נראית תמימי בחולצה לבנה מכופתרת ואלגנטית כשתלתליה מתבדרים ברוח על רקע נופי השומרון. תמונות נוספות בטקסט מציגות אותה מנופפת ביד מאוגרפת כלפי חייל צה"ל ומשאירות לקורא להחליט האם זו מחאה נחוצה או אלימות מיותרת.
בטקסט מספרת תמימי על חוויותיה מהכלא, על הסכמי אוסלו ("האמנו שהסכמי אוסלו ישמשו להשגת מטרה של שתי מדינות, אך ראו את המצב כיום"), על בני נוער פלסטינים הכלואים בישראל (לאחר שהואשמו בניסיון לרצוח חיילים), על חלומה לעבור לחיות ליד הים בעכו, ועל חייה כמתבגרת בת 17 שאוהבת לצאת לאכול גלידה ברמאללה ולבדוק על בסיס יומי את חשבון האינסטגרם שלה.
"אני רוצה להיות כמו כל בת 17 רגילה, אני אוהבת בגדים ואוהבת איפור", היא כותבת לסיכום, "אבל לא היו לי חיים רגילים. שני ההורים שלי ישבו בכלא, וגם אחי הגדול וועד נכלא. אילו הותר לי להיות נערה רגילה שחיה בארץ רגילה, הייתי משחקת ספורט. רציתי להיות שחקנית כדורגל, אבל אני לא משחקת פה כי אין זמן. במקום זאת אני מעורבת בהפגנות ועימותים עם הצבא הישראלי. רבים מבקרים את זה, אבל למה לא למתוח ביקורת על הצבא שמציב את עצמו מול ילדים? אנשים לא צריכים להאשים אותנו, אלא את הכיבוש".
______________________________________________________
ומה גרם לליידי גאגא לזנוח את התחפושות לטובת מראה אלגנטי?
