נניח שהייתן מקימות חנות לנרות, סבונים, קרמים ועוד דברים שעושים נעים. נניח שהחנות הזאת הייתה מתרחבת והופכת לרשת ענקית. נניח שהייתן מקבלות הצעה שאי אפשר לסרב לה מרשת ענקית אחרת והופכות לחלק מתאגיד. מה הייתן עושות עכשיו? נכנסות לאמבט קצף נצחי ולא יוצאות ממנו אלא לטובת חופשה בקריביים או שופינג סוער במותגי יוקרה, או רצות הלאה ומקימות מיזם עסקי נוסף? מירב כהן, ממייסדות רשת ללין (יחד עם שותפתה רויטל לוי), בחרה באופציה השנייה.
איך ההרגשה לראות עסק שהקמת בעשר אצבעות הופך לאימפריה?
"כל יום אני אומרת תודה על ההזדמנות והמזל שהיו לי. זה ממש לא מובן מאליו שעסק שהמצאתי הפך לכזה גדול. כן, היו לי חלומות גדולים עבורו כבר מההתחלה. מהיום הראשון האמנתי שהוא יצליח ובגדול. לא ידעתי איך זה יקרה, אבל זו בהחלט הייתה הפנטזיה. לאורך כל החיים אמרו לי משפטים כמו 'את חיה בסרט' או 'את צובעת את המציאות בוורוד', אבל ככה אני, אני מאמינה באמת שלי".
עד כמה היה קשה עבורך לוותר על השליטה בעסק שהקמת ולהתמזג עם קבוצת פוקס?
"לפני 11 שנים, כשקבוצת פוקס נכנסה לתמונה, לרשת ללין כבר היו 15 סניפים, והרגשתי שאני צריכה עזרה בהתרחבות. לא ידעתי איך לעשות את זה. כשהם נכנסו הם בעצם הגשימו לי את כל החלומות. מבחינתי זו הייתה תחושה של שידוך עם מישהו שחולם כמוני, מבין כמוני וחושב כמוני. כמו למצוא את החיבור שלך באהבה, אבל בחיים המקצועיים".
המכנה המשותף: פינוק
אחרי האהבה המקצועית זכתה כהן לאהבה גדולה גם בחייה האישיים עם הולדת בנה הבכור, סאני. "סאני הגיע כשכבר הייתי בת 40. מאוד רציתי להיות אמא על כל המשתמע מכך, כולל להיות איתו בגינות ולאכול צהריים בבית. באותה תקופה אבא שלי חלה ומצאתי את עצמי גם עם האימהות החדשה וגם עם אבא בבית חולים. הרגשתי שאני קורסת ושאני חייבת לעשות סטופ. אבי נפטר אחרי שנה שהיינו סביבו יום ולילה, ואז הרגשתי שזה הזמן שלי להתפנות לסאני. הייתי חייבת את הברייק הזה. זה היה מדויק לאותה תקופה".
"בעבר היה לי סטודיו לספות ומצבעה של רהיטים והייתי מייצרת costume made", מספרת מיכל. "בשלב מסוים עזבתי את הסטודיו והתמסרתי לגידול הילדים, אבל המשכתי להתעסק ברהיטים, ומדי פעם גם הייתי מפרסמת בפייסבוק פוסטים בנושא. יום אחד העליתי תמונת השראה מפינטרסט של פוף - לא בעיצובי - והתגובות פשוט התחילו לזרום. מישהי התקשרה אליי ואמרה שהיא רוצה פוף בדיוק כמו בתמונה, ואחרי שייצרתי עבורה פוף מבדים שלי, העליתי את תמונתו - וההזמנות התחילו לזרום. ככה הכל התחיל, לגמרי משום מקום.
"במשך תקופה התפללתי שייפול עליי המשהו הזה שייתן לי שוב את הדרייב ליצור, ופתאום הרגשתי שמצאתי אותו. שכרתי מחסן והתחלתי לעבוד. היו שבועות שהעסק עבד טוב וכאלו שפחות, אבל אני לא הפסקתי להאמין במוצר. ידעתי שהוא באמת מגניב ונכון, והנה - זה אכן קרה ו'פוזיטיב' נולד ומשגשג".
ואיך מירב נכנסה לתמונה?
"תמיד היינו חברות טובות וקרובות מאוד. לאורך כל הדרך התייעצתי איתה, גם בגלל הניסיון העסקי האדיר שלה וגם כי היא אחותי ואנחנו תמיד מתייעצות אחת עם השנייה. כשמירב אמרה שגם היא מאוד רוצה 'לעשות משהו' עניתי לה: 'בואי תעשי את המשהו הזה יחד איתי!'. היא חששה שהעסק קטן ואולי הוא לא יספיק לשתינו, אבל אני האמנתי שהוא עוד יהיה ענק. כך היה גם עם אחי עידן (המופקד על ניהול התפעול והלוגיסטיקה של העסק; רח"ש). פשוט צירפנו אותו באופן הכי טבעי שיש".
מירב, איך יוצאים שוב להרפתקה כזאת אחרי כל מה שעברת בסיבוב הקודם?
"ברגע שדגדג לי לחזור לעשייה, אמרתי לעצמי שפוזיטיב הוא הזדמנות נדירה, גם מבחינת העניין המקצועי וגם מבחינת האתגר המדהים של לעבוד עם משפחתי. חוץ מזה, בללין הייתי אחראית על היצירה, ואילו בפוזיטיב הצד הזה מופקד בידי מיכל ואני מנהלת את השיווק והפיתוח העסקי, ככה שהמקום שלי שונה".
כשאת משווה בין התהליך המקצועי שעברת בללין לזה העכשווי, את מוצאת קווי דמיון?
"המון. כמובן שאני מגיעה לפוזיטיב עם מלא ניסיון ותובנות, אבל אני מאמינה גדולה בכך שאין שום דבר מובטח בהצלחה של עסק, ושמה שהכי חשוב זה אמונה וחריצות. מה שכן, בניסיון הזה יש משהו יותר רגוע. אני גם אמא היום ויש לי פרופורציות אחרות. מבחינתי הרצון הוא דומה: להביא לאנשים משהו שיספק את החוויה הכי כיפית והכי נעימה. זה משותף גם לעולם הפופים וגם לקוסמטיקה. אני חושבת שזה משהו שמאוד מאפיין אותי: הרצון לחלוק עם אנשים פינוקים שאני אוהבת - החל ממסעדה טובה, דרך מלון מעלף וכלה בגלוס מדהים. זה מה שרציתי להביא בללין וזה מה שאני מבקשת להביא בפוזיטיב - הרצון לחלוק עם אחרים תשוקה למשהו מפנק".
"חבל לבזבז את הזמן על לחלום בקטן"
כשאני מקשה על האחיות כהן ושואלת אם הן לא חושבות שלפופים יש תדמית מעט מיושנת, הן נחלצות להגנת הבייבי שלהן בנחרצות. "אני חושבת שזה הדבר הכי טרנדי שיש", מסבירה מיכל. "כן, הם תמיד היו בסביבה, אבל היום הם הפכו להיות פריט עיצובי נחשק ושיקי. הבדים, התיפורים, העיצובים והשייפ - הכל מתכתב בדיוק עם מה שקורה עכשיו בעולם האופנה. אני חושבת שהם גם מתאימים להמון מקומות בבית. בסוף כל קנייה אנחנו מבקשות מהלקוחות להראות לנו תמונה של הפוף במרחב הביתי, ובכל פעם אנחנו נדהמות ממגוון השילובים והסגנונות".
גם יב"ז מתפנקת על אחד מהפופים של החברה:
"גם כשפתחתי את ללין שאלו אותי מה חדשני בנרות ובקרמים? מה כבר אפשר לעשות איתם שלא נעשה בעבר?", מוסיפה מירב. "אני מאמינה שהכל אפשרי ושכל דבר קטן יכול להיות ענק. כל מה שצריך זה אמונה והתמדה, ולהצליח להביא את הטוויסט שלך בעלילה. זה לא שאין פופים או שאין סבונים. זה קצת כמו הפיתה של אייל שני: היו פיתות לפניו, אבל הוא התייחס אליהן כאילו הוא המציא את הגלגל, וזה כל ההבדל. איך מישהו אמר לי פעם? אם אתה חולם, תחלום בגדול - חבל לבזבז את הזמן על לחלום בקטן".
איך מביאים כל עונה בשורה חדשה לתוך עולם כל כך ספציפי?
"אני סומכת על עצמי שאחדש", אומרת מיכל. "אני משתדלת להסתובב, להסתכל ולחפש השראות, אבל בסופו של דבר עיצוב זה משהו שאני נמשכת אליו בצורה הכי טבעית. זה משהו שפשוט נמצא בדמי. אני חיה אותו מסביב לשעון. גם כשעיצבנו את החנות התהליך היה אורגני, ולא בדיוק ידענו להגדיר במילים את הסגנון. מבחינתי ההגדרה היא זרוק ואלגנטי ביחד. זה תמיד היה הסגנון שלי".
איך נראה השולחן בשישי בערב, כשכל האחים שותפים באותו עסק? מדברים על עוד משהו חוץ מעל פופים?
"אני חושבת שבסך הכל אנחנו יודעים לעשות את ההפרדה. לא מדברים על העסק יותר מדי בארוחות שישי, אבל גם אם כן, זה בסדר. אלו החיים שלנו וזה לא נראה תלוש או מרגיש מעיק גם ברגעים כמו ארוחת שישי. כשנכנסנו יחד לעסק לא חששנו. זה קרה די בטבעיות. אנשים מבחוץ רואים בזה בחירה מאתגרת או מורכבת, אבל מבחינתי, אני רגילה למחויבות הטבעית הזאת לאחים שלי. הייתי נותנת להם הכל גם בלי קשר לעסק".
