בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר מציגים בתערוכת הגמר שנפתחה השבוע מגוון נושאים המובעים במגוון דרכים, אבל נדמה שהשנה נושאים פוליטיים ודתיים משכו את מירב תשומת הלב, ומצביעים על הבנתם של הסטודנטים שהכל פוליטיקה, וצריך לדעת איך לתקשר אותה. כשראש הממשלה מוסיף המחשות לדבריו על הגרעין האיראני, ושרת התרבות משתמשת בשמלה כדי לעורר פרובוקציה פוליטית – גם הסטודנטים מבינים שזה כיוון חם ומושך לפרויקט גמר.
כך ראינו עבודות על איראן – אחת שעסקה במשפחה הפרסית של הסטודנטית אורטל אבריאלי והשנייה של בר גלעד, שמציג מסע מדומיין למדינת האייתולות בצורה מגניבה וצבעונית, כולל תקליט וחולצה. ירון קולאס יצא לקמפיין מדומיין של מפלגה יהודית קיצונית המבקשת להקים את בית המקדש מחדש – קמפיין חזק ומפחיד מרוב שהוא נדמה אמיתי. ובהמשך למגמה ההתחזקות הדתית, היו עבודות על בגדי קודש וכהונה (רעות כהן), ועבודה מצחיקה על נסיעה כהלכה (אפי פישר), עם רכבת תחתית שומרת הלכה, העוברת בשטחי יהודה ושומרון. אם לא בתל אביב – אז לפחות ביו"ש, כי יש"ע זה כאן.
לצד העבודות הגדולות והפרובוקטיביות האלה נחבאה לה עבודה קטנה, אישית ואינטימית, שראויה להתייחסות. "דיני אהבה" של דקל עטיה הוא ספר מצוין העוסק בסיפורה האישי והאמיתי של עטיה (בת 28), שניסתה בעוונותיה לרקום קשר זוגי עם צרפתי-נוצרי שהכירה בצרפת ורצתה לחיות איתו בישראל.
סיפור האהבה הנוגע ללב הזה מתחיל ב-2012 בצרפת, נמשך בישראל, ועובר דרך משרד הפנים ושוב משרד הפנים, משרדי נוטריונים וטופסולוגיה מתישה, עד היום – במשך יותר משש שנים. לא נפקד מקומן של שאלות ותהיות מצד משפחה, חברים ופקידים ("חסרים גברים יהודים?", "אז מתי הוא מתגייר?" וכו').
הספר הצנוע מעוצב בתמציתיות, באמצעים ספרותיים פשוטים: צבע, טקסט ותמונה; ללא פירוטכניקה ותעלולים בטכנולוגיות חדשות. הטקסט משנה גודל בין הדפים – ובכך מושך תשומת לב ומחדד נושאים. מלבד השחור-על-גבי-לבן נעשה שימוש רק בצבע אחד נוסף. האדום, שמסמל אהבה, דם או אזהרה, משמש כאן לצבע הטקסט, להדגשה, לצנזור פרטים בגוף המסמכים האותנטיים שצורפו לספר, לחותמות הנוטריון, וגם לצבע העמודים עצמם, שמשתנה מוורוד בפרק האהבה הפותח, לאפור בפרק הבירוקרטיה השני, המדכדך, ולאדום בפרק פסק הדין, השלישי והאחרון.
כלי הביטוי האחרון הוא התמונות. אלה נעות בין צילומים אמנותיים יפים שמרמזים על הקשר והאהבה בין השניים, עוברים לצילומי מסמכים ונגמרים בצילום ישיר של בני הזוג, שחושף רק בסוף הספר את פניהם של האוהבים.
התקשרתי לראיין את עטיה. אמרתי בטון רציני שמדבר דקל ממשרד הפנים, אבל מיד צחקתי ואמרתי לה שאני דקל מ-Xnet, ושאני מבקש לראיין אותה לכתבה. עטיה חייכה, אמרה שהיא עייפה ושתחשוב על זה. התקשרתי שוב והיא שוב צחקה, אבל סירבה. למה? "ככה. פחות אוהבת את זה. זה משהו עם עצמי. אתה בכל זאת עושה כתבה?".
"כן", אמרתי ולא הבנתי איך סטודנטית שחשפה את עצמה ואת בן זוגה בתערוכה, שעמדה בפני ועדות וציונים, פתאום מקבלת רגליים קרות, דווקא ברגע שבו היא יכולה לזכות בהכרה על עבודתה – אם לא בהכרה בבן זוגה. בכל מקרה, אני הכרתי ב"דיני אהבה" של דקל עטיה.
