שירז טל: במונית עם איזבלה רוסליני
הפעם הראשונה בתחום: שער ב”עולם האשה”, אבל הכי זכור לי צילום ל”ראש אינדיאני” עם רון קדמי בחוף. הדוגמן היה צריך לחבק אותי מאחור, והיה לי פרצוף זועף בפוסטרים בכל הארץ.
רזומה: זכתה בגיל 14.5 בתואר הפנים של שנות ה־90, השתתפה בתחרות דוגמנית־העל העולמית של סוכנות פורד מודלס בלוס אנג’לס, חרכה מסלולים של בתי אופנה כמו ארמאני, שאנל, פאקו רבאן, דולצ’ה וגבאנה, איב סאן לורן, מייקל קורס וכריסטיאן דיור. הצטלמה לקמפיינים בינלאומיים לדולצ’ה וגבאנה, הלנה רובינשטיין, איב סאן לורן, גוצ’י, לנקסטר, ורסאצ’ה, לואי ויטון, מיסוני, קטלוגים ותצוגה של ויקטוריה סיקרט. הייתה פרזנטורית בארץ של חברות אופנה, טיפוח וצריכה.
מה זה בשבילך לדגמן: מיטב אנשי המקצוע הופכים אותך לדבר הכי יפה בתוך עולם של פנטזיה שבו את קופצת לתוך דמות ואז חוזרת לחיים הרגילים.
במה את עוסקת היום: שותפה בחברת ההפקות “מרילין”, דוגמנית בסוכנות “יולי”, ובקרוב יוצאת עם הרצאה על נשיות, יופי וגיל.
כלל בעבודה: תמיד חשוב לזכור שזו עבודת צוות והיא מורכבת מהמון אנשים שגורמים לדבר הזה לקרות, לכן כל אחד מאיתנו על הסט אחראי לתוצאת יום הצילום.
הקמפיין שאת הכי גאה בו: הצילום הזכור הוא לארמאני EX שצילמה אנני לייבוביץ’. הייתה לי הזכות לעבוד עם אנשים מוכשרים מאוד בתעשייה, כמו טום פורד שהעלה לפני יומיים תמונה שלי באינסטגרם של גוצ’י ותייג קמפיין שעשיתי לפני המון שנים.
הצלם שהשאיר חותם: אנני לייבוביץ, פאולו רוברסי, פטריק דה מרשלייה. זה היה כמובן מעמד מרגש לעבוד עם אנשים שנחשבו בטופ, אבל גם היה לי טבעי, כי זו הייתה העבודה שלי. אני מברכת על זה.
האישיות הכי מעניינת שפגשת: איזבלה רוסליני. באו לאסוף אותי לצילומים ל”ווג פריז”, נכנסתי לאוטו והתיישבתי לידה. נפלה לי הלסת, איזו אישה אצילה, אלגנטית, עם נועם הליכות. מפגש עם אישיות כזו בגיל צעיר, זה כל כך מפרה. היו גם הזוג ג’ון פ. קנדי עם אשתו קרולין ז”ל שעבדה אז בקלווין קליין, הלכנו לארוחת ערב אצל דונלד טראמפ שיצא לי להכיר כמה פעמים. איש כריזמטי, שמאוד אוהב את עצמו, וומנייזר לא קטן, אבל בנוכחותי התייחס יפה ובכבוד.
הלוקיישן הכי מדהים שהצטלמת בו: הייתי בצילומים בשמורה באפריקה ללקוח אופנה אנגלי. צילמנו בספארי, אי אפשר לצאת מהחדר בלי שומר עם רובה, החדרים היו מגודרים בגדר חשמלית, כשמסביב מסתובבים אריות, ג’ירפות. את יושבת באמבטיה ופיל עובר. פקחתי את העיניים בבוקר ולא האמנתי שיש מקומות כאלה עם עוצמות כל כך גדולות של הטבע.
אירוע טראומתי: הצטלמתי פעם בינואר בניו יורק לקטלוג גרמני, הצלם היה לא נחמד, בקושי הייתי עם בגדים, קפאתי, היה לי קר ברמות־על והחלקנו עם הרכב על השלג. הרגשתי לא מקצועית, כי היה לי קר מדי. בדרך כלל אני כל כך אסירת תודה ומגיעה לעבודה מחושמלת, אבל פשוט לא הבנתי למה צריך להתעלל באנשים.
אייקון ישראלי: מיכאלה ברקו. כשהגעתי לפריז היא הייתה על השער המפורסם של ווג עם הסוודר של כריסטיאן לקרואה. היא הייתה וואו. אני לא יכולה לשכוח את זה בחיים. אלופת האלופות שתמיד בתחילת הדרך שלי דיברו עליה. היא גאווה ישראלית מאוד גדולה, ועד היום שמור לי המון כבוד כלפיה.
פרגון לדור החדש: ניבר מדר. היא פרח שגדל, מתייפה מרגע לרגע ורק התחילה, היא הולכת לכבוש בענק.
להצטלם עם שלי, יעל ומיקי: אני אוהבת להצטלם. נקודה. כשיש עוד בנות זה עוד יותר כיף, ובעיקר כשאנחנו חולקות עבר והיסטוריה משותפים זה עוד יותר תענוג. דיברנו על הכל, מבוטוקס, דרך הילדים ועד הסקס עם הבעלים, מאוד מגוון. יום מלא צחוקים, פאן, אופנה וסטייל.
יעל רייך: הכלל הוא שאין כללים
הפעם הראשונה בתחום: אמא שלי, אתי רייך, הייתה מעצבת אופנה, וכשאחותי האהובה והיפה, שגדולה ממני בכמה שנים, לא הייתה בארץ, נודבתי לצילומים עבור המותג שלה. היה גם צילום בערך בגיל 14 לשער מגזין “עולם האשה” בלוק של לוליטה קטנה, עם אודם אדום. נראיתי בת 20. יש צילומים היום שבהם אני נראית יותר נערית מאז.
רזומה: שלוש שנים בפריז ועשור בניו יורק, שבו הובילה את קמפיין הבושם עדן של קשארל. תצוגות לבתי האופנה המובילים כמו איב סאן לורן, גליאנו, מרג’יאלה, ורסאצ’ה וצילומים לכל הקטלוגים של מרכזי הקניות הידועים סטייל בלומינגדיילס וברגדורף גודמן. הצטלמה לשערים של המגזינים אל, מארי קלייר, ווג, קוסמופוליטן ועוד.
מה זה בשבילך לדגמן: לאמץ לעצמי אלף פנים, תחושת חופש ושחרור, להיות מי שאני רוצה להיות, בלי זהות, בכל מקום בעולם.
כלל בעבודה: הכלל בחיים, ובעיקר בעבודה הזאת, הוא שאין כללים. לבוא כל פעם לגמרי חדשה, מחוברת, לא להחליט מראש ולהביא את עצמך.
במה את עוסקת היום: אמנית, ציירת, יוצרת ועורכת וידאו.
הצלם שהשאיר חותם: מפגש עם צלמת בשם שרה מון, שהייתה צלמת הבית של קשארל. היא בן אדם שמסתכל לתוך הנשמה דרך העיניים, חיפשה רגע בזמן, בלי איפור, בדממה ושקט, שזה נדיר בעולם של פוזות. מעבר לעובדה שהייתה מקור ההכנסה הגדול שלי בפריז, היא האמן הכי משמעותי, שהכרתי בתחום הזה של צילום אופנה.
האישיות הכי מעניינת שפגשת: המעצב מרטין מרג’יאלה מאוד השפיע עלי כשעשה בזמנו משהו מכונן בנושא תפיסת היופי. הצטלמתי ועבדתי איתו בתצוגות שהיו פורצות דרך. 70% מהמשתתפות לא היו דוגמניות אלא נשות אופנה שצעדו בלי איפור, אפילו עם שק על הפנים ובגדים ממוחזרים.
הלוקיישן הכי מדהים שהצטלמת בו: טירה מטורפת בסקוטלנד שמדונה התחתנה בה. נסענו אליה עם מגזין התיירות של ווג. להיכנס לשם ולהרגיש כמו מלכה. ארוחות הערב הוגשו באולם נשפים, עם מכוניות רולס רויס עתיקות ואגם שנמצא במרכז, הכל לוק של קוטור.
אירוע טראומתי: להיות באודישן עם 100 בנות, לבושה בגד גוף לפני שאני פוגשת למשל את ארמאני. יש רק שנייה לצאת לאולם שבו יושבים 20 אנשים מבוגרים ממך ב־100 שנה. אני מבינה שזו הדרך לנפות אנשים, כי להיות על מסלול זה להביא עוצמה. זה משהו מאוד קשה, והכל מונח על כתפי הדוגמניות. אני הרגשתי שזה משפיל, לא נעים, לא אישי ולא נחוץ.
אייקון ישראלי: דורית בר אור. היא בן אדם שיכול להעיף אותך, כי אצלה השמים הם הגבול. היא חברת נפש שלימדה אותי מהם חברות, כוח ועוצמה. אני מעריצה את מה שהיא עושה, את היצירה שלה וכמה רחוק היא הגיעה.
להצטלם עם מיקי, שלי ושירז: היה קל, כי היה יפה ונכון. יש בינינו כימיה גדולה, גם עם הצוות המוכר מאחורי הקלעים. הבנות האלה אייקוניות, ואני מעריצה כל אחת על הדרך שעשתה ומה שהביאה לסט בלי מניירות.
שלי גפני: לא האמנתי שבגיל 47 עוד אדגמן
הפעם הראשונה בתחום: תחרות נערת השנה של “מעריב לנוער” 1986, שבה קטפה את המקום הראשון. בתחרות המדוברת זכתה שנה לפניה אחת, מיכאלה ברקו.
רזומה: חוזה בסוכנות עלית פריז ומגורים בעיר האורות במשך שלוש שנים, שבע שנים בניו יורק, צילומים קבועים לקטלוגים נחשבים בכל העולם, עם דגש על גרמניה, צרפת וארצות הברית. הצטלמה שם למגזינים כמו ווג, אל, מארי קלייר וקוסמופוליטן. הובילה אינספור קמפיינים בארץ, בעיקר בתחום האופנה, הלייף סטייל והטיפוח.
במה את עוסקת היום: מאפרת מובילה ומעבירה הרצאות בתחום היופי, האסתטיקה והאיפור.
מה זה בשבילך לדגמן: הדוגמנות פתחה דלתות, גם עם עצמי, כי האישיות שלי עוצבה למה שאני היום - לנסוע המון לבד, לראות עולם, לפתח אחריות וגם עצמאות כלכלית מגיל צעיר.
כלל בעבודה: תמיד להיות נאמנה לעצמי ולא לעשות דברים שאחרי זה אצטער עליהם, לקחת הכל כחוויה, ליהנות מכל רגע ולתת את כל כולי. תמיד אמרתי לעצמי שזה זמני. לא האמנתי שבגיל 47 עוד אדגמן.
הצלם שהשאיר חותם: יקי הלפרין ז”ל. מתחילת דרכי, מבחינתי להצטלם אצלו תמיד היה כמו לחזור הביתה. הוא הוציא אותי הכי יפה, ותמיד היה כיף בחברתו, נעים וחם. הוא יישאר עבורי לנצח מוביל דרך שבזכותו היה לי ביטחון עצמי בתחום.
האישיות הכי מעניינת שפגשת: כשגרתי בניו יורק היה לי במשך כמה שנים חבר עם מסעדה טרנדית שהיו מגיעים אליה כל אנשי הסצנה. החברה הכי טובה שלו הייתה מדונה, בונו הזמין להופעות שלו איתו בוואנים, וכל הטופ מודלס, נעמי קמפבל, לינדה אוונגליסטה, אל מקפירסון, כריסטי טרלינגטון, ישבו שם.
הלוקיישן הכי מדהים שהצטלמת בו: היו לי צילומים קבועים לקטלוג בגדי ים שהצטלם באיים הקריביים, כל פעם אי אחר, למשך שבועיים, באמצע החורף בניו יורק. הייתה גם נסיעה זכורה עם יקי הלפרין ז”ל מטעם מגזין “לאשה”, לאזור הפיורדים בנורווגיה, והייתה גם נסיעה עם בן לם לדרום אפריקה. הכי כיף היה לנסוע עם צוות ישראלי.
אירוע טראומתי: איחור בקונקשן גרם לי לפספס טיסה שיוצאת פעם בשבוע לאי קטן ליד גרמניה. העלו אותי על מטוס פרטי קטנטן, רק אני והטייס, כשהמטוס טס בהתאם לרוח שמעיפה אותו. זה הרגיש כמו להיות בתוך אוטובוס שנופל. סיוט חיי. לא האמנתי שיצאתי בחיים, ומאז אני לא עולה על מטוסים כאלה גם אם ישלמו לי.
פרגון לדור החדש: יש כל כך הרבה מדהימות - ניבר מדר, שלומית מלכה, סופיה מצ’טנר - שקשה לנקוב בשמות בלי לפספס. זה כמו בתקופה בשנות ה־90 שהברזילאיות שלטו. עכשיו זו תקופת הישראליות שמצליחות וכובשות את העולם.
להצטלם עם שירז, מיקי ויעל: תחושת ריוניון, הייתה אנרגיה מדהימה, זה בא בטבעיות, כיף וקלילות. כששמים אותנו מול מצלמה, תוך שנייה אנחנו חוזרות להיות דוגמניות, כי זה נמצא שם.
מיקי ממון: הייתי בחורה ביישנית ולא מתערבבת
הפעם הראשונה בתחום: צילום מקרי שהתפרסם בעיתון “העיר” באירוע של המפיק מייקל שטרן, שם עבדה בקייטרינג, הוביל ליצירת קשר עם צלם ישראלי בשם אבי מרוז, שעבד בחו”ל, קישר אותה לסוכנות ויוה בפריז
ומשם לקריירה מפוארת.
רזומה: שמונה שנים בפריז שבהן דגמנה ללא הפסקה ומשם נסעה לעבודות ברחבי הגלובוס. צעדה בתצוגות של צמרת המעצבים כמו יוז’י ימאמוטו, ג’יל סנדר, הלמוט לאנג, מרטין מרג’יאלה, ז’אן פול גוטייה, ג’ון גליאנו ואיב סאן לורן שעליו הייתה חביבה במיוחד. היא פתחה את התצוגה של שאנל והצטלמה לשערים של ווג איטליה, אל ומארי קלייר.
כלל בעבודה: לא לעשות דברים שלא מתאימים לי, לא מתחברים לאופי שלי או לשים את עצמי בסיטואציות שלא נעימות לי. למשל לא הצטלמתי מעולם בעירום, לא עשיתי צילומים לבגדי ים, חזיות ותחתונים. אין לי משהונגד, אבל לי זה לא התאים. גם לא הסכמתי אף פעם לצבוע את השיער.
במה את עוסקת כיום: סטייליסטית אישית וסטיילינג להפקות אופנה. עובדת על הקמת סטודיו ובו בגדי וינטג’ ביבוא אישי מחו”ל.
הקמפיין שאת הכי גאה בו: קמפיין של גוטייה לבושם, צילום עם ז’אן פול גוד (אמן, צלם אוונגרדי ובמאי פורץ דרך. זכור בשל עבודותיו עם גרייס ג’ונס, בתי אופנה וסלבס רבים. חתום על הצילום שובר האינטרנט של קים קרדשיאן עם הישבן החשוף וכוס השמפניה עליו).
הצלם שהשאיר חותם: צלם האופנה הבריטי ניק נייט, או פיטר לינדברג, צלם הסופר מודלס של הניינטינז, כי כשעבדתי איתם הייתה תחושה שמה שחשוב זו התוצאה, שכל הצוות עובד יחד למען מטרה משותפת.
הלוקיישן הכי מדהים שהצטלמת בו: דקר בסנגל אפריקה, לא הייתי מגיעה לשם אם לא הפקה שצילמנו שם - חוף ים עם המון ילדים מקסימים ומתוקים. נחתנו שם והיה לי הלם תרבות.
Me Too: הייתי בחורה ביישנית ולא מתערבבת. פעם אחת נסענו לאיסטנבול עם מארי קלייר והצלם התנהג בצורה לא נאותה וחטף סטירה. התלוננתי עליו והסוכנות שלי גיבתה אותי, אבל במגזין לא עבדו איתי יותר אחרי זה. אף פעם לא גרמו לי להוריד בגדים, הייתי נאמנה לעצמי וידעתי שיש מחיר. אני מאוד שמחה שעשיתי את זה.
פרגון לדור החדש: סופי מצ’טנר. מעבר לעובדה שחיברתי אותה עם הסוכנות בחו”ל, אני אוהבת את השקט שהיא מביאה, תנועות הגוף שלה, הריחוק שעדיין מאפשר להתחבר.
להצטלם עם יעל, שירז ושלי: כל אחת עברה כברת דרך, אז אין בינינו תחרות או ניסיון לבלוט. אנחנו מפרגנות אחת לשנייה ושמחות להיות יחד, כי יש לנו המון דברים במשותף.
צילום: עדו לביא סטיילינג: ראובן כהן איפור: ערן פאל שיער: לירז אגם
בגדים ואביזרים: זוהרה, "מיכל ומורן", ויוי בלאיש, מאסימו דוטי, זארה, בוטיק נוני, "פקטורי 54", אפרודיטה, אביתר מייאור, "בוטיק ורנר", מנגו, H&M, פרייבט קולקשן, סטורי, קום איל פו, "אירוקה", "הלגה עיצובים", "אמור", "אופטיק דורון", ג'יי וו אנדרסון.
- גליון סטילטו החדש מצורף למגזין "לאשה", עכשיו בדוכנים
