כל מיני אנשים ברשת ממש כועסים על ג'יג'י חדיד ואחיותיה לבריכת הגנטיקה המפוארת, בעקבות ציוצי הטוויטר האנטי ישראליים שלהן, והנה כבר נשמעות קריאות פטריוטיות להחרמת חברות האופנה שהן מפרסמות. ובינתיים, בצד השני של האוקיינוס, השחקנית הפולנייה-צרפתייה מוניקה איקירט נותנת קונטרה על השטיח האדום בקאן ומפציעה בשמלה מגה-ציונית על טהרת דגל ישראל ומספרת לכל ערימות כלי התקשורת שצבאו על הטלפון שלה: "אני אוהבת את המדינה הזאת".
בחיבור הזה שאנחנו אוהבים לעשות בין אופנה ופוליטיקה, אנחנו שוכחים שני דברים חשובים – ראשית, שאופנה ופוליטיקה לא באמת מתחברים, ושנית, שג'יג'י היא אולי בחורה יפה ורזה להפליא, אבל מעבר לנושאים כמו טרנד חולצות הבטן או הכנפיים של מלאכיות ויקטוריה'ס סיקרט, מדובר בבחורה שלגמרי יושבת תחת קטגוריית האנשים ש"למי לעזאזל אכפת מה הם חושבים".
אולי פשוט כדאי שננסה את הרעיון החדשני הבא: דוגמנים ידגמנו וזמרים ישירו וכותבי טורים לא יקימו מפלגה. ככה אולי גם נפנים, למשל, שנטע ברזילי היא מוזיקאית שקיבלה ניקוד גבוה באירוויזיון, אבל היא לא "קולו של דור", והיא בטח לא אמורה להוביל את המחאה נגד המתחולל בעזה.
גם אצלנו במשפחה, כמו אצל החדידים, אוהבים לערבב את הכול באותה צלחת (אנחנו קוראים לזה פיוז'ן, אבל בעצם מתעצלים לשטוף כלים). "ממילא", כמו שסבתא שלי היתה אומרת, "בבטן הכול מתערבב". ולא רק אוכל אנחנו אוהבים לערבב, אלא כל מין בשאינו מינו. היעדר הגבולות וההיררכיות הוא מהמאפיינים הבולטים בהגדרת הישראליות שלנו. אז לערבב זה נהדר, אבל כשעל הצלחת מונחים אופנה ופוליטיקה, זה לצד או זה בתוך זה, צריך להיות מאוד זהירים, כי מדובר בשני עולמות כמעט מנוגדים.
אפשר להיות, למשל, בנטון, ולחתום על קמפיינים שהופכים את הבגדים הגנריים שלהם לשגרירים של השקפת עולם ליברלית. אפשר גם להיות נייקי ולהתיך באלגנטיות את החיג'אב המוסלמי אל תוך עולם האופנה הספורטיבית.
ואפשר כמובן להיות מירי רגב, שההופעה שלה בפסטיבל קאן ב"שמלת ירושלים המאוחדת לנצח נצחים" תיזכר לנצח כאחד הרגעים סרי הטעם בהיסטוריה של האופנה והפוליטיקה גם יחד.
ועכשיו, לכבוד יום ירושלים, מירי רגב אף הציעה לרכוש את הפריט המרעיש ההוא במכירה פומבית. השמלה הזו, על אלפי הממים שהיא גררה בעקבותיה, היא פשוט מתנה שלא מפסיקה לתת, בדיוק כמו מירי רגב עצמה.
ולראיה, בטקס העברת שגרירות ארצות הברית לבירה, גם מרים אדלסון (אשתו-של שלדון) עשתה מירי רגב, והופיעה עם ההבטחה שלא לשכוח את ירושלים רקומה על גבה בואכה הישבן - מה שמוכיח שלכל תחתית חבית יש עוד תחתית.
אבל מירי את מרים הן לא היחידות שמערבבות, וגם לא היחידות שעושות את זה בטעם מפוקפק. קחו לדוגמה את מותג האופנה הישראלי קום איל פו, שלמרות תרגום שמו, "כמו שצריך", חרט על דגלו את הסיסמה: "בואו נערבב אופנה עם פוליטיקה, נהפוך את זה לרגע מביך במיוחד, ונמכור את השילוב בהמון כסף". כי מלבד אג'נדות מעצימות לנשים עשירות מאוד, יש לקום איל פו מה להגיד גם בנושא סרבנות, גדר ההפרדה, זכויות מיעוטים, הטרדות מיניות, ושאר עניינים חשובים באמת, שהחיבור המאולץ שלהם לבגדים של הרשת מתחנן בעצמו לגדר הפרדה. הכי לא כמו שצריך.
לזכותם של קברניטי קום איל פו ייאמר לפחות שהם עקביים ב"אג'נדאות" האופנתית שלהם, אבל מי שקפצו על העגלה הריקה הזו, בלי שמץ של אותנטיות באמתחתם, הן הרשתות הישראליות קסטרו, עם קמפיין הגעגועים לרודן המלוכסן מצפון קוריאה, ורנואר עם המחווה דה לה שמאטה לסדרה המדוברת "סיפורה של שפחה".
את הקמפיין של קסטרו על חטיפתה של רותם סלע לקוריאה הצפונית, כשההמונים המדוכאים בכיכר משמשים כתפאורה למצאי האופנתי של הרשת, עוד ניתן לפטור כבדיחה לא ממש מתוחכמת (או מצחיקה, או אופנתית), אבל גם לא באמת מזיקה. לעומת זאת, השימוש שעשו ברנואר בחזון האפוקליפטי של "סיפורה של שפחה", הוא כבר מהלך שעובר אל הצד השני של רחוב הטעם הרע.
הטי שירטס המודפסות ברפליקות מתוך הסדרה, כמו "יבורך פרי הבטן", או "אל תתני לממזרים לשחוק אותך", הן לא פחות ממופת של ציניות נצלנית, פוגענית ואף דורסנית של נשים. תקראו לי גוזמאי, צדקן או איך שתרצו, אבל במילון המוסר שלי, השלטת טרור, פחד והתעללות מינית בנשים לא אמורים לשמש מצע לשיווק אופנה בינונית לנשים.
בשורה התחתונה, אפשר לרתום את האופנה להרבה מהלכים חשובים לטובת השפעה חברתית. בסופו של דבר מדובר במדיום שתחת מסווה של קלילות ושטחיות, יודע להנכיח רעיונות גדולים. צריך רק לעשות את זה בתבונה וברגישות. ואם חסר לכם מאלה, עדיף שתשאירו את הטי שירט חלקה.
