בשנת 1993 הגיעה המעצבת הצעירה רותי דנן לתצוגה של המעצב אלכסנדר מקווין בשבוע האופנה בלונדון, שהתקיימה עם סיום לימודיו בתוכנית לתואר שני בסנטרל סיינט מרטינס. שש שנים קודם לכן עזבה את תל אביב לבירת אנגליה, ועבדה אצל המעצב היפני מישיקו קושינו ומעצב הטקסטיל הבריטי נייג'ל אטקינסון, אבל המפגש עם עבודותיו של מקווין הותיר אותה המומה. "ראיתי על המסלול ז'קט מדהים בהשראת הסרט 'טקסי דרייבר' (אביו של מקווין היה נהג מונית לונדוני - א"י), וזה תפס אותי", היא מספרת בראיון בלעדי ל-Xnet, לרגל הקרנת הסרט "מקווין" בפסטיבל דוקאביב ביום שבת (26.5) ב-18:00 ושוב ב-22:45 (הסרט יופץ בבתי הקולנוע על ידי יונייטד קינג החל מה-14.6).
"הכרתי מישהי שלמדה איתו בסיינט מרטינס, שהביאה לי את מספר הטלפון בבית הוריו. אמא שלו נתנה לי את כתובת הסטודיו שלו בפרינגדון, והגעתי לשם. הוא בדיוק התכסח עם האסיסטנטית שלו ושאל מי אני. הצגתי בפניו את תיק העבודות, וראיתי שהוא נסער מאוד. הישראליות מאוד טיפוליות, אז הצעתי להכין לו כוס תה. 'מה את עושה עכשיו?', הוא שאל, 'את יכולה לעבוד בשבילי?'. אמרתי לו שאני יכולה להתחיל מיד. 'אז את יכולה להישאר', הוא אמר לי, ו'את', הוא פנה לעוזרת שלו, 'את יכולה להזדיין מפה'".
דנן, 56, ירושלמית לשעבר שחיה בלונדון מזה 30 שנה, הגיעה למקווין לאחר לימודים בבית הספר לאדריכלות "הסדנא" של אליעזר פרנקל. היא עבדה בצמוד למקווין בין השנים 1996-1994, במהלכן עיצבה איתו שתיים מהקולקציות המדוברות והפרובוקטיביות שיצר במהלך שנות ה-90: Highland Rape מסתיו-חורף 1995-96 ו-Dante לסתיו-חורף 1996-97. שתי הקולקציות הללו סימנו את מקווין כ"ילד הרע" של האופנה הבריטית, ונטעו את היסודות לאמן הוויזואלי המרהיב והאפל שהפך להיות, עד להתאבדותו בפברואר 2010.
"אהבנו לעבוד בלילה. היינו מזמינים סנדביץ' בייקון ושומעים מוזיקה. הוא היה מעשן סמים ועובד בצורה אינטנסיבית", מתארת דנן את העבודה עם מקווין, כפי שהיא מספרת גם בסרט התיעודי החדש. "הוא נהג לחתוך את הבדים בעיניים עצומות ולתפור מהר מאוד. היה לו ידע טכני טוב מהתקופה בה התמחה בסביל רואו, והוא לימד אותי סוגי תפירה שונים".
הנושאים שהעסיקו את מקווין לאורך השנים נגעו בעצבים החשופים של האנושות: אונס, מוות, שיגעון, חסרי בית ופוליטיקה, והוא היה בחיפוש מתמיד אחר טכנולוגיות חדשות ודרכים ויזואליות חדשניות להציג אותם בעיצוביו, כמו הרובוטים שצבעו בברוטאליות את שמלתה הלבנה של הדוגמנית שלום הארלו בקולקציית אביב-קיץ 1999, או ההולוגרמה בדמותה של קייט מוס בתום הצגת אוסף הבגדים שלו לסתיו-חורף 2006-7.
"כל דבר שנאסף בסטודיו סייע לבניית הקולקציה. הבלגן היה חלק מהיצירתיות שלנו", מספרת דנן. "ב-Highland Rape עשיתי תחתונים שהודבקו אליהם בדלי סיגריות שלנו מהסטודיו. הוא אהב לשבת ולשוחח ממושכות. הוא רצה לדעת על חיי המין של אנשים. לרוב הוא רצה לגרום לך להרגיש נוח ונינוח, לא לפגוע בך, אבל הוא היה יכול גם להציג שאלות מביכות, ואז באמצע השיחה היה קם ומתחיל לעצב. לוקח חתיכת בד וכמעין קסם, יוצר תוך חצי שעה בגד מבדים זולים של ג'ון לואיס (בית כלבו בריטי זול, א"י)".
מה הניע אותו כיוצר?
"מקווין לא אהב את היפה הקלאסי. הוא תמיד חיפש אחר המעוות והמיוחד. כסף לא עניין אותו, הוא רק רצה לייצר בגדים שיגרמו לך לזוז באי נוחות. שיפתיעו אותך. באותן שנים הוא הרגיש שהתקשורת הבריטית נגדו, שלא מבינים אותו. הוא חשב שעיתונאי האופנה שפעלו אז לא אינטליגנטיים, בלשון המעטה, אבל מבחינתו כל פרסום היה פרסום טוב, רק שיכתבו עליו ולא יישארו אדישים. הוא קידם את עצמו דרך התקשורת באופן מודע".
מקווין נחשב לאחד היוצרים האפלים במאה ה-20 - מאורח חייו ועד הקולקציות שיצר. עד כמה זה היה נוכח בסטודיו?
"האופל תמיד היה שם. הוא גדל במשפחה שהיתה בה התעללות, אבל לא דיברו על זה. מכיוון שיש לי גם משיכה לדברים אפלים, היתה תקופה שהשהות במחיצתו עוררה את זה. אתה לא יכול לעבוד עם מקווין אם אין לך שריטה אפלה. היום אני מנסה להשתחרר מזה".
דנן מתגוררת ופועלת במזרח לונדון, ומחזיקה סטודיו של תפירה עילית עבור לקוחות פרטיות. את עבודתה עם מקווין עזבה לאחר שקיבל את הצעת העבודה בפריז כמנהל האמנותי של ז'יבנשי. הוא לא הציע לה להצטרף אליו. "מקווין מעולם לא אהב לדבר על כסף עם העובדים שלו. הוא רצה רק להתקרב בצד הקריאטיבי", אומרת דנן. "החלטתי שמספיק לי, והלכתי לעבוד בשביל עצמי. הרגשתי שהוא לא מעריך את כל האנרגיה שהשקעתי בעבודה על 'דנטה', שזכתה לביקורות מצוינות. נפגעתי. הפגישה האחרונה שלנו היתה בסטודיו. איחלתי לו את כל הטוב שבעולם והוא איחל לי בהצלחה".
בביתה בלונדון מחזיקה דנן באוסף גדול של פריטים מהתקופה ההיא עם מקווין, שאותו היא מתכוונת להציג בתערוכה בעתיד. "הייתי שמחה להציג אותו בישראל. נראה לך שימצאו בזה עניין?", היא שואלת. ב-2011 ניסתה לחזור לישראל, אך הניסיון לא צלח והיא שבה על עקבותיה. אופנה ישראלית היא כמעט לא מכירה. "לפעמים יוצא לי לראות בטלוויזיה, או שאחותי שבישראל מספרת לי", היא אומרת. "מאז שעזבתי בשנות ה-80 חל שיפור גדול באופנה בישראל. אני מאוד אוהבת את מה שדודו בר אור עושה. יש בזה משהו מאוד ישראלי ומאוד מאפיין את הארץ".
______________________________________________________
ואיך נראית קולקציית הביכורים של המעצב המבטיח קובי גולן?
