ארבעה חודשים לאחר מות אמה, הסופרת, המשוררת והמחזאית נאוה סמל, מציינת אילאיל סמל הישג גדול: המחזה "רצח" של חנוך לוין, הצגת סטודנטים שביימה במסגרת החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל־אביב, עולה על הבמה המסחרית בצוותא תל־אביב. ההישג הזה מרגש ומרשים כפליים, שכן ההצגה נוצרה במהלך החודשים האחרונים לחייה של האם, שהייתה שותפה מלאה לעשייה כמעט עד לרגע האחרון של חייה.
"האתגר הכי גדול היה שביימתי את ההצגה כשאמא כבר הייתה בבית החולים", מספרת אילאיל. "זה היה מטורף ממש. נהוג להשוות את תהליך היצירה ללידה, ופה תהליך הלידה היה במקביל לתהליך הגסיסה של אמא. את הקריאה הראשונה של המחזה עשיתי לפני שנה וחצי בסלון של ההורים, עם אמא, אבא ואחי התאום, נימי. קראנו יחד, ניהלנו דיונים בשאלה אם לבחור דווקא במחזה הזה ודיברנו על גיבוש הקונספט. אמא גם הלכה איתי להצגות סטודנטים כדי לעזור לי בבחירת השחקנים. בתחילת הדרך היא עדיין הייתה בריאה לגמרי, או שעדיין לא ידענו שהיא חולה".
סבתך מרגלית (מימי) נפטרה שבועיים לפניה. זה קושי כפול.
"הצער על סבתא גדול, אבל מצאתי נחמה בזה שהיא נפטרה לפני אמא ונחסך ממנה הכאב על בתה. מצד שני, הרגשתי שמישהו מחכה לאמא בצד השני. אני אדם רוחני, ולתחושתי זה לא מקרי ששתיהן נפטרו באותה שעה, שתיים לפנות בוקר, בלילה שבין שישי לשבת, בהפרש של שבועיים. אני חושבת שהן הצטרפו זו לזו. כשסיפרנו לאמא שסבתא נפטרה, היא עוד כתבה טקסט בשם 'תהלימימי' (מלשון תהלים ומימי) וקראתי אותו בלוויה של סבתא".
בת מצווה בברודוויי
במאי 2017 התגלתה מחלת הסרטן בגופה של נאוה סמל - אשתו של נעם סמל, מי שהיה מנכ"ל הקאמרי 25 שנה, אחותו של הזמר שלמה ארצי ואמם של אייר (38) והתאומים אילאיל (27) ונמדור (נימי), שנולדו בניו־יורק כשאביהם כיהן כקונסול תרבות שם. בספטמבר חלה הידרדרות משמעותית במצבה. אילאיל הייתה אז בעיצומה של עבודה על ההצגה, שאותה עמדה להעלות בשנת הלימודים האחרונה לתואר שני בבימוי.
איך עמדת בזה?
"במשפחה שלי יש משהו ייחודי. אם במשפחה אחרת אולי היה ברור שאעזוב את ההצגה ואלך להיות ליד אמא בבית החולים, לאמא שלי היה חשוב שלא אפסיק ליצור. היא ממש גירשה אותי מהמיטה שלה בבית החולים ואמרה: 'לכי להצגה שלך'. אמא האמינה ביצירה ככוח חיים ומאוד פרגנה לי. היא לא הצליחה לצפות בהצגה, שעלתה באוניברסיטה שלושה שבועות לפני מותה, אבל כמה חודשים לפני שמצבה הידרדר היא עוד הספיקה לראות חזרה פתוחה. להצגה הגיעו חברים קרובים שלה, וכשהם סיפרו לה את הרשמים שלהם ואמרו לה 'נולדה במאית', היא הייתה מאוד גאה ומאושרת".
מכנים את המשפחה שלך "אצולת תרבות מקומית".
"אם מי שמכנים אותנו ככה היו רואים את אבא שלי חוזר מהתיאטרון, מתיישב על הספה לצפות בכדורגל וצועק למסך, אולי הם היו משנים את התואר. אבל זו המשפחה שגדלתי בה, אני לא מכירה דבר אחר. זה בית מלא חברים שכולם אנשי תרבות, ספרות ותיאטרון ומשפחה עם המון פרגון הדדי. מה שיפה אצלנו הוא שכל אחד מאיתנו מצא את המקום שלו. כולנו אנשים יוצרים, אבל כל אחד מצא את הנישה שלו – אחי אייר מוזיקאי, אני בחרתי בבימוי ובן זוגי ניצן לוטם עושה קולנוע דוקומנטרי. אתה יכול לפרגן מלא כשזה לא יושב על המשבצת שלך.
"אגב, אחי נימי הוא מזרחן במקצועו ועבד בחברת הייטק. הוא היחיד אצלנו שלא עוסק בתיאטרון או ביצירה, אבל נותן את העצות הכי טובות, כי אין לו דעות קדומות ויש לו יכולת נדירה להגיב מהבטן. בזמן מחלתה של אמא הוא פרש מעבודתו כדי לטפל בה".
בתיכון היא למדה דווקא אמנות פלסטית. "לא רציתי ללמוד משחק, כי לא קרץ לי להיות שחקנית. במה זה המקום הכי חשוף ופגיע שיש. אתה והגוף שלך מול הקהל. זה לא מתאים לי. עבודת הבימוי, לעומת זאת, היא מגרש משחקים שיש בו מוזיקה, תפאורה, שחקנים, תלבושות, מחזה, ובמקום הזה אני יכולה לעסוק בכל הדברים שמעניינים אותי. למה לבחור כינור כשאפשר את כל התזמורת?".
עם אמא סופרת ואבא מנהל תיאטרון, בעצם לא הייתה לך ברירה.
"נכון מאוד. היינו ילדי 'אחורי הקלעים', וכילדה זה היה בעיניי מקום קסום; דיסנילנד. במקום מסיבת בת מצווה ביקשתי נסיעה לברודוויי, ראינו שם את 'מלך האריות', ובגיל 12 החלטתי שאני רוצה להיות ג'ולי טיימור, הבמאית של המחזמר. לפני שהתחלתי ללמוד בחוג לתיאטרון הייתי עוזרת במאי במדיטק ובהפקות עצמאיות וסטאז'רית של מעצבת תלבושות בלונדון. זה היה הטיול אחרי צבא שלי. חסכתי כסף ונסעתי ללונדון לראות הצגות ולעבוד בתיאטרון. אבא שאל אותי: 'למה את צריכה את העולם הזה, שהוא כל כך קשה?' עניתי שאני יודעת כמה זה קשה ועדיין בוחרת בזה".
למי היית קשורה יותר, לאמא או לאבא?
"זה השתנה. גם וגם. הייתה לי מערכת יחסים טובה מאוד עם שניהם. אמא הייתה בשלב מסוים החברה הכי טובה של כל אחד מאיתנו. כשהייתי בתיכון חברות ממש קינאו בי על מערכת היחסים איתה. היא הייתה כמו חברה אבל גם מאוד אמא, שאפשר לספר לה ולדבר איתה על הכל.
"בעצם, בזכותה בכלל יש לי זוגיות. הכרתי את ניצן בקורס קצינים בצבא והיינו חברים מאוד טובים. הוא ישן אצלי, התחבר עם אמא ועם אחי והפך לבן בית אהוב. זה נמשך ככה שלוש־ארבע שנים והפך לנושא שיחה במשפחה: למה אילאיל וניצן לא זוג? יום אחד דיברתי איתו בטלפון וקבענו ללכת לסרט. בשיחה הוא אמר משהו שהצחיק אותי, ואמא, ששמעה את הצחוק שלי, באה בריצה ואמרה: 'אילאיל, מישהו שמצחיק אותך ככה זה לא מובן מאליו. היום את עושה משהו'. היא לא הסתפקה בזה, אלא עלתה איתי לחדר שלי שבקומה השנייה ובחרה לי בגדים חתיכיים. באותו ערב יצאנו, ומרוב פחד שכשאחזור היא תשאל ואודה שלא עשיתי כלום, נישקתי אותו. מאותו ערב אנחנו בני זוג. באפריל אנחנו מציינים ארבע שנים".
אתם חושבים על חתונה?
"ביום כיפור הגיעו חב"דניקים למיטה של אמא בבית החולים, ואחת מהם שאלה אותי אם אני נשואה. אמרתי שלא, אבל שיש לי בן זוג, והרבנית אמרה להוריי: 'אני רוצה ארבעה מוטות וכליזמר'. אבא אמר: 'גם אני רוצה', הם צחקו ואמא אמרה: 'זו שורה נהדרת, צריך להכניס את זה לספר'. אבל בלעדיה קשה לי מאוד לחשוב על טקס, כי אם דמיינתי פעם שאתחתן, ראיתי שם את אמא שלי".
אמא שלך הרבתה לעסוק בספריה בבני הדור השני לשואה. השואה התבטאה גם בחיי היום־יום בבית?
"אצלנו כל יום היה יום השואה, במובן מסוים. אלה החומרים שאמא עסקה בהם. סבא וסבתא היו שורדי השואה, וזה נכח בבית.
"סבתא איבדה תינוקת בשואה ובינה ובין אמא שלי היו יחסים מאוד מורכבים. רק בשנים האחרונות העזתי להגיד לאמא שהיא גדלה בבית מצולק. היה שם היפוך תפקידים, היא הייתה ילדה הורית ולקחה על עצמה להחזיק את המשפחה. כל השנים התנהלו אצלנו ארוחות שישי עם המשפחה המורחבת, עם שלמה ומשפחתו".
ומה עשתה לך העובדה שאת דור שלישי לשואה?
"היו לי יחסים אמביוולנטיים עם זה. בתיכון התמרדתי. באחד מימי השואה הודעתי שאני לא רוצה את העול הזה והקלטתי לי סרטים שמחים כדי לצפות בהם. אמא קיבלה את זה. היא הבינה שזה בא מתוך רצון למצוא את הדרך שלי.
"היום המסר העיקרי שלי הוא שאנחנו חייבים לאמן את 'שרירי האמפתיה'. אני יוצאת מהסיפור של סבא וסבתא הניצולים ומנסה להבין את היחס שלנו למיעוטים ולפליטים. הייתי לא מזמן בעצרת נגד גירוש הפליטים והתרגשתי מאוד מניצולת שואה שקראה מעל הבמה 'אל תגרשו את הפליטים בשמי'. לסבא שלי, יצחק ארצי, שיזם משלחות נוער מישראל, היה חשוב מאוד שאנשים ישימו מאחור את הכעס והשנאה ויפגשו את האדם שמולם. זה משהו שמנחה גם אותי. מכאן גם הבחירה שלי במחזה 'רצח'".
רשמו לה אנטיביוטיקה
ההצגה "רצח" של חנוך לוין (שתוצג בצוותא ב־14.5) עוסקת במעגל הדמים היהודי־ערבי. שלושה חיילים יהודים רוצחים נער ערבי, ואביו רוצח כנקמה חתן וכלה יהודים בליל חתונתם. שנים לאחר מכן, זונה יהודייה מובילה לינץ' בפועל ערבי. מעשה אלימות אחד מוביל למעשה אלימות אחר, מעגל הדמים לא נעצר ולעולם לא בא על סיפוקו.
צוות ההצגה מורכב מיהודים וערבים, כולם סטודנטים לתואר שני בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל־אביב, שמדברים על הבמה בעברית ובערבית.
למה בחרת דווקא במחזה הזה?
"'רצח' הוא מעין 'מורשת קרב' אצלנו בבית. בשנת 1996 פרצה סערה סביב מנהרות הכותל, ואבא, שהיה מנכ"ל הקאמרי, רצה לארגן מחאת אמנים שבמהלכה אמא והוא יקשרו את עצמם בשלשלאות לאות מחאה. הוא לא הצליח לארגן את זה, והוא ועמרי ניצן, המנהל האמנותי של התיאטרון, ביקשו מחנוך לוין שיכתוב מחזה סביב הנושא. חנוך כתב, עמרי ביים וב־1997 עלתה ההצגה.
"אני תמיד ראיתי במחזה הזה תיאטרון שמגיב למציאות. ההפקה שלנו היא מעין חזרה לדברים 20 שנה אחרי, כדי לבדוק מה השתנה, ויש בו קריאה לשים קץ לסכסוכים האלה, כי בכל צד יש בני אדם שרוצים להיות מאושרים".
על הבמה מדברים עברית וגם ערבית.
"זו הפעם הראשונה שהמחזה תורגם לערבית לצורך העלאתו על הבמה. בעוונותיי, אני לא דוברת ערבית, אבל היה מעניין לעבוד על מחזה כשאת לא דוברת את השפה. יש בזה אתגר כפול. אגב, ליליאן ברטו, אלמנתו של חנוך לוין, תמכה מאוד במהלך הזה. כשהיא באה להצגה, היא חיבקה אותי ואמרה: 'אני יודעת בדיוק מה את עוברת'. בהלוויה התברר שחנוך לוין ואמא טמונים חמישה קברים זה מזה בבית העלמין בקריית־שאול. זה ממש מיסטי".
איך אמא שלך גילתה שהיא חולה?
"היו לה כאבים, רשמו לה אנטיביוטיקה שלא עזרה והרופא שלח אותה לאולטרסאונד. הייתי בחתונה עם ניצן, ידעתי שהיא לחוצה והתקשרתי. היא התחילה לבכות בטלפון ואמרה: 'ראיתי את הפנים של הטכנאית והבנתי'. ניצן ואני יצאנו מהחתונה והגענו הביתה. אמא ואבא היו מאוד נסערים.
"למחרת הלכנו יחד לרופא – אבא, אמא ואני. בשלב מסוים אבא היה צריך ללכת, ואני נכנסתי איתה לרופא ושמענו ממנו שמדובר בגידול סרטני. הוא היה בהחלט אופטימי, אמר שמדובר בסרטן שיוצאים ממנו ודיבר על מסלול של כימותרפיה, ניתוח והחלמה.
"כשנכנסנו למונית אני בכיתי ואמא הייתה מאוד קרת רוח, הדליקה סיגריה ואמרה: 'תבכי, תבכי, גם אני בכיתי כשאמרו לי שאבא שלי הולך למות, אבל תדעי לך שהיו לי חיים מצוינים, הייתה לי אהבה ענקית עם אבא שלך, עשיתי שלושה ילדים נהדרים, הוצאתי 20 ספרים...' היא ממש עשתה רשימת מלאי, ואז הוסיפה: 'רציתי יותר, אבל לא הספקתי'".
אביך אמר בריאיון: "עם פרוץ המחלה של נאוה הכל השתנה". גם אצלך?
"כן ולא. השתדלתי להיות כמה שיותר בבית החולים תל־השומר, שהפך לחלק גדול מחיינו. כשהייתי שם רק רציתי להחזיק לה את היד, וכשיצאתי הייתי צריכה לאגור את כל הכוחות, כי הייתי בתהליך ההצגה וידעתי שאנשים תלויים בי. השחקנים, הצוות והאוניברסיטה היוו תמיכה ענקית. אם היה צורך ביטלנו חזרות, ולפעמים הן התקיימו בלעדיי ואני הגעתי רק להצגות. בקושי רב הצלחתי לעשות את ההפרדה.
"בשלב מסוים קיללתי את עצמי שבחרתי בהצגה הזו, שנפתחת באדם גוסס על הבמה, אבל באיזשהו מקום זה גם עזר לי להתמודד, כי זה כוחה של יצירה - לדעת שכולנו הולכים למות, לדעת שיש גם חיים אחרי. הנה, חנוך לוין מת כבר 17 שנה והיצירה שלו חיה".
את חושבת שאמך ידעה שהיא עומדת למות?
"פעם היא אמרה שהיא יודעת ב־99 אחוז שזה הסוף, אבל יש לה עדיין תקווה".
מה היה לגבייך הדבר הכי קשה במחלתה?
"אני חושבת שלראות את הפחד שלה. היא לא רצתה לעזוב. אבל באחד הימים, כשהייתי איתה, היא אמרה לי: 'אני רוצה שתדאגי לאבא, שתהיה לו בת זוג ושתהיו ביחד'".
ומה את אמרת לה ברגע הפרידה?
"שאני מאוד אוהבת אותה ושאטפל בבנים, כולל אבא והאחים שלי".
מה הכי קשה לך בהיעדרה?
"הכי קשה לי שהיא לא תראה את היצירות שלי ואת הילדים שלי. היא יכלה להיות סבתא נהדרת והם יפסידו אותה. היום אני מרגישה את האחריות המשפחתית עוברת אליי. אבא עבר דירה מתל־אביב ליפו יומיים אחרי השלושים לאמא. לפני שש שנים ההורים קנו בית ביפו, מתוך כוונה שהוא ישמש להם 'בית פרישה'. אמא נפטרה ב־2 בדצמבר 2017, ואחרי חודש ויומיים אבא עבר עם אחי נימי לבית הזה, שאמא עיצבה. התלבטנו מה לעשות עם החדר שהיה אמור להיות חדר העבודה שלה. החלטנו לא להעביר את חדר העבודה שלה, אבל את הספרייה העשירה שלה, שכללה בעיקר ספרות ילדים ונוער, ספרות שואה וספרות תנ"ך, העברנו כולה.
"לפני שבועיים עשינו ארוחת שבת בבית החדש ביפו. הארוחות שלנו כוללות תמיד את שלמה ומשפחתו, כי היחסים בין אמא ואחיה היו קרובים מאוד. אמא שלי, שהייתה שומרת הגחלת, אספה את כולם סביבה, ועכשיו יש התגייסות גדולה לשמור על זה בלעדיה. בארוחה הראשונה ביפו היה מאוד קשה. אבא התחיל קידוש ולא הצליח לסיים, שלמה התחיל מחדש לקדש, וכולם פרצו בבכי. אבל אנחנו מנסים, כי אנחנו יודעים שזה מה שהיא הייתה רוצה".
מה עשיתם עם העיזבון היצירתי שלה?
"כשנפטר אדם יוצר כמו אמא שלי, אתה מתמודד גם עם האובדן והכאב האישי והמשפחתי וגם עם האחריות של טיפול בגוף היצירה שלו. מרגע שהיא מתה, אבא ואני נכנסנו לסבב פגישות כדי להוציא לאור את ספר הילדים 'הפמוטים שלנו', שיצא חודשיים אחרי מותה (הוצאת ידיעות ספרים). אחד הדברים האחרונים שהיא אמרה לי היה: 'תעשי הגהות על הספר 'לעוף מכאן'', שתורגם לאנגלית. תמיד עשיתי לה הגהות על הספרים באנגלית.
"היא הייתה מפעל של אישה אחת, עם כל כך הרבה פרויקטים: הצגה מוזיקלית לילדים, 'גונבי הנשיקות', שעלתה בזמן מחלתה, הרצאות, חוגי ספרות, שני סרטים שכתבה ומצויים בשלבי הפקה (אחד מהם הוא קופרודוקציה עם חברת הפקה הונגרית על פי ספרה 'צחוק של עכברוש'), ואנחנו רוצים להוציא קובץ של כל שיריה. ביוני יהיה אירוע השקה ל'פאני וגבריאל', ספרה האחרון שעוסק בסיפור המשפחתי הלא ייאמן שלה. הספר יצא זמן קצר לפני מותה והיא לא הספיקה להשיק אותו. כדי שנצליח לנווט בין כל הדברים האלה ואחרים, אבא ואני לקחנו שותפה לניהול העיזבון".
איזה מהספרים של אמך את אוהבת במיוחד?
"'ראש עקום'. אני רוצה לעשות ממנו הצגה. היא כותבת שם על איטליה בזמן השואה, ובא לי לחבק את הגיבור, תומאסו. מה שמעניין הוא שהיא כתבה את הספר בלי להיות במקום, רק אחרי הכתיבה היא נסעה לשם, והתברר שהכל היה מאוד מדויק".
בימים אלה עובדת אילאיל על המחזה "כל היודע דבר על מקום הימצאם", שכתבה אמה. "המחזה שודר בעבר כדרמת טלוויזיה בערוץ 1, ואמא החלה לעבד אותו להצגה ולא הספיקה. אני מקווה להעלות אותו בקרוב באחד התיאטראות הרפרטואריים. במקביל, אני משמשת במאית משנה של אילן רונן, שמעלה את 'מחכים לגודו' של בקט לפסטיבל יפו הבינלאומי, שבמקרה אבא שלי מנהל אותו".
במקרה.
"לא הגעתי לזה בזכותו. אילן ראה את 'רצח' ואהב מאוד את העבודה שלי. היה משהו במרכיב הדו־לשוני שחיבר בין השפות התיאטרוניות שלנו, והוא גם רצה לעבוד עם 'עין צעירה'. הצעתי לו את עצמי והוא צירף אותי להפקה. אנשים חושבים שלהיות 'הבת של' פותח דלתות והופך הכל לקל יותר. הם לא מבינים שזה גם סוגר הרבה דלתות, כי בעולם התיאטרון יש חשבונות אישיים לטוב ולרע, ולא תמיד קל להיות הבת של מנכ"ל הקאמרי לשעבר. אני בהחלט צריכה להוכיח את עצמי".
אילו יכולת לפגוש את אמא שלך שוב, מה היית אומרת לה?
"לא משהו שלא אמרתי לה כבר, אולי רק הייתי שואלת אותה דברים קטנים על המשפחה, כי היו דברים שרק היא ידעה".
