בריונות בבית הספר: הורים ומורים, אתם מייצרים אותה בעצמכם
כולם מנסים לטפל בבעיות האלימות בבית הספר, אבל חשבתם פעם מאיפה היא בכלל מגיעה? המורה שרון כהן החליט יום אחד לעצור הכל ולהקשיב באמת לאותו "בריון"
הכי קל להאשים את הבריון
הסתכלתי על הנערה וראיתי איך הלב שלה נסדק, עוד סדק ליד שאר הסדקים שעל קירות לבה. היא לא הגיבה. הנמיכה מבט ושתקה. הרגשתי את הכאב שלה. הסתכלתי על הנער שזרק את הבדיחה. הוא לא הסתכל עליה בכלל. הוא העביר כיפים עם החברים מסביב.
הכי קל זה להאשים אותו, להתייחס אליו כאל ביריון חצוף, אבל אחרי שנים של התבוננות באנשים בכלל וילדים בפרט, אני יודע כבר שמתחת לכל "בריון" מסתתר ילד שפוחד להיתפש כחלש.
אצל ילדים כאלה העולם מתחלק לשני חלקים - חלשים וחזקים. מגיל צעיר הם החליטו החלטה (לא מודעת) להיות בצד של החזקים. ואיך ילד עובר לצד של החזקים? הוא מתעמר בחלשים ממנו.
פניתי אליו. השתדלתי מאוד לנקות את המחשבות שלי מכל שיפוטיות וביקורתיות. סמכתי על הבלוטוס שלי, שיעביר אליו שאני לא נגדו. הפנייה שלי אליו נבעה מתוך רצון לעזור לו לחוות אמפטיה כלפיה, לחוות את ההשפעה של האמירה שלו. "תסתכל אליה שנייה. נסה להרגיש את מה שהיא מרגישה בעקבות מה שאמרת".
הוא התגונן במתקפה. "מה? מה אתה רוצה ממני? לא עשיתי כלום! זה היה בצחוק! בדיחה, נווו".
בריונים רגישים מדי
הוא הגיב אלי בתוקפנות כי הוא הרגיש מותקף. הוא רגיל שכל פנייה אליו מלווה בסוג של האשמה, בתוכחה, בניסיון "לחנך את הפרא הזה".
אני לא מאשים את ה"בריונים". מבחינתי הם קורבנות בעצמם לאנרגיה רגשית אלימה שגדלו בתוכה. נער אלים רגשית הוא ילד רגיש בעצמו. רגיש מאוד. ובגיל מוקדם פיתח מנגנון הישרדות של מתקפה כמגננה. הוא ילד רגיש, שהסביבה שגדל בה לימדה אותו (לא במודע) - או שאתה החלש או שאתה החזק.
הוא היה נבוך - מבוכה שניסתה להתחפש לאדישות. כאילו קלט את ההשפעה של דבריו, אבל התקשה לקחת אחריות. ילדים נוטים להדוף מעליהם אחריות כי מבחינתם אחריות גוררת אחריה ענישה.
"נשמה. אני לא נגדך. לא מאשים אותך. אתה מבריק. הבדיחה שזרקת שנונה מאוד, אבל המחיר, נשמה, המחיר. בא לך לשמוע סיפור שקרה לי לפני עשר שנים בערך?"
הוא הסתכל עלי במבט שהיה בו מעבר מ"עוד אחד שבא לחנך אותי" ל"יש מצב שהוא בעדי?!"
אבל זה היה בצחוק!
תשמע סיפור, אמרתי לו. סיפור שבו ילדה בת עשר לימדה אותי שיעור לכל החיים. לפני עשר שנים בערך, לימדתי בכיתה מסוימת. בתחילת השיעור ילדה אחת סיימה לאכול סנדוויץ', ואחד הילדים זרק לעברה הערה שנונה, משהו על אוכל ושומן. כמה ילדים סביבו צחקו וגם הוא. אני זוכר את המבט של הילדה. היא התאמצה לא להראות שהיא נפגעת, אבל ראיתי את העיניים שלה נסדקות. היא ניסתה לחייך חיוך לגלגני, אבל לא באמת הצליחה להסתיר את הכאב שלה.
ביקשתי מהילד שיסתכל עליה, וינסה לבדוק מה היא מרגישה בעקבות מה שהוא אמר לה. הוא מיד התגונן במתקפה "מה? זה היה בצחוק. בדיחה". הבנתי שהוא היה נבוך אז שתקתי לרגע.
ואז ילדה אחרת הרימה יד. "אני יכולה להגיד משהו?"
היא פנתה ישירות אל הילד ואמרה: "בדיחה טובה זאת בדיחה ששני הצדדים צוחקים ממנה. בדיחה שרק צד אחד צוחק, זו לא בדיחה, זו אלימות".
לא התכוונתי לגרום לו להתכווץ. לא התכוונתי להעניש אותו עם הסיפור הזה. מהרגע הראשון ראיתי אותו בדמיוני גדל בתוך מרחב אלים רגשית. גדל בעולם בו "כל ד'אלים גבר". גדל מול הורה אחד לפחות שמתנהל מולו באופן כוחני, רגשי ואנרגטי. גדל בכיתות בהן מורים סימנו אותו כבעייתי מאז הגן. גדל בתחושה שהוא לא יכול לסמוך על הרגישות שלו, רק על כוחו הפיזית והמילולי.
חמלתי את הילד הרגיש שבתוכו. רק בזכות הראייה הזו שלי אותו הסיפור הזה יכול היה לחדור אליו לתוך הלב וללמד אותו אמפתיה. הוא לא אמר כלום ואני חזרתי על השאלה של הנערה ופיתחתי את הנושא שהיא העלתה.
בסוף השיעור הוא ניגש אלי. "תשמע, היה אחלה שיעור. תבוא עוד פעם".
"תודה, נשמה. מרגש אותי מה שאתה אומר לי עכשיו. בשמחה אבוא שוב".
הלכתי הביתה, וכל הדרך חשבתי כמה קשה להיות ילד-נער רגיש בגילאים האלה, בסביבה שהם גדלים בה. וכמה כאב אנחנו מגדילים כשאנחנו מנסים לשפר את המצב על ידי תוכחות, ענישות ואגרסיה כלפי "הילדים הבעייתיים" - גם לילדים האלה, וגם לילדים ה'"חלשים" שלידם, שהופכים לקורבנות של הכאב שלהם.
הדף שלי בפייסבוק, משמהות - שרון כהן , הוא כמו ילד. כשמחבבים אותו, הוא מעניק המון בחזרה. וגם מוזמנים לגלות עוד גוונים בקשת האפשרויות שאני מבקש להציע, באתר שלי .
נשוי לקרן, אבא לעוללים, מורה לילדים ונוער. לומד אותי איתם ומלמד אותם איתי. לא מאמין בתעודה. רק בתהודה שמהדהדת פנימה לתוך הלב. בתעודה שלי תמצאו שני תארים בכלכלה, אבל בתהודה שלי כתוב: "מלמד M.A ש-B.A לי". מרצה ומעביר סדנאות להורים ומורים שרוצים, כמוני, ללמוד איך להגדיל את האהבה בבית ובכיתה. מטפל משפחתי וזוגי.
אני מאמין שלכל אדם יש יעוד. היעוד שלי הוא לעזור לאנשים בכל גיל, להיטיב את הקשר עם עצמם ועם הסובבים, על ידי שינוי תודעתי פשוט אך שורשי, באמצעות אמנות ייחודית ויוצאת דופן - אמנות המילה.
