ואז לקחתי ביס מבורקס והכול השתבש. לעזאזל, למה אתה טעים?

השורה התחתונה היא שאני בן אדם רגיל. זה מה שהכי מעצבן. אני כמו כולן. הייתי שמנה, עשיתי דיאטה, ירדתי שישה-עשר קילו בתוך שנה, הגעתי למשקל סבבה, צהלתי בחברת צ'יפס, עליתי חמישה קילו בחודשיים, איבדתי את הצפון, נרגעתי בזכות קרמבו. כעת אני עמוק בתוך השגרה הידועה של "ממחר דיאטה". לקום בבוקר, לסלק פירורי טוסט מהמיטה, להיות ילדה טובה עד ארבע אחר הצהריים, להגיד פאק איט ולטבול באמבטיית שוקולד עם פצפוצים. ככה, כל יום מחדש. כל יום. כל יום. כל יום. ואני עוד חשבתי שאני מיוחדת, שלי זה לא יקרה, שאשאר רזה לנצח. אז חשבתי.

"צריך לתפוס את זה בזמן". חמש מילים מרגיעות, חמודות, משרות אשלייה של שליטה במציאות. בסדר, לא נורא, אין לי בעיה לשקר לעצמי. אם אני קונה אוזניות ב-800 שקל ומשכנעת את בעלי שזו הוצאה לגיטימית כי זה יושב ממש יפה על הפרצוף ומרזה לי את האוזן, אני בהחלט יכולה לחיות במחשבה שחמישה קילו זה סבבה, ממש לא נורא. אף אחד לא רואה שגדל לי התחת, ואם מישהו רואה, אז לא אכפת לו. זה התחת שלי, לא שלו. אני פשוט אתעלם מהעובדה שהייתי צריכה להיכנס לחרדות החל מעלייה של קילו, לסלק מהבית כל זכר לפחמימה ולהתעלף בדרמטיות כשכולם מסתכלים.

בינתיים אני שקועה בתירוצים הידועים: ככה זה בחורף. היו חגים. היה אירוע. בסופ"ש מותר הכול, והוא מתחיל ביום שלישי. הלכתי ברחוב ונפל עליי כריך. המשקל מקולקל. שקדים זה בריא. פירות זה לא משמין. מה שאוכלים לבד בחושך לא נחשב. כאילו שלא העברתי שנה שלמה באכילה בריאה, נכונה, מוקפדת ועמוסה במצב רוח טוב. אלוהים, כמה טוב היה לי כשהייתי עמוק בפנים, בתוך הדיאטה. וזה באמת היה בסדר, וזה באמת לא היה נורא. ואז לקחתי ביס מבורקס והכול השתבש. לעזאזל איתך, בורקס. למה אתה כל כך טעים? מה הקטע? אתה כל כך קטן וזול ומטומטם, לא אמור להיות לך טעם של מלאכים שנולדו לנסיכות וינקו מהן חלב גן עדן בטעם בורקס.

כמו שכל הדיאטות אותו הדבר – ואל תתווכחו איתי, זה נכון – כך גם ההשמנות. כולנו נופלות לאותו בור מוכר וידוע, ועדיין מתעקשות לשכנע את עצמנו שאנחנו בשליטה. הפיצה הזו היא חד פעמית, כנאפה זה חלבון, מה שעולה יירד בחזרה, כולנו נכניס את הבטן, יהיה בסדר. לא נורא. עוד מעט יגיע הקיץ ונתעשת. מכוני ההרזייה יוצפו בפניות, בפילאטיס כבר לא יהיה מקום, השמש תזרח והמשקל ינצח. מה, לא ככה? אנחנו לא לוזריות. אנחנו לא מפחדות. לך מפה, קרואסון שקדים. לאף אחת לא אכפת שאתה בראד פיט של המאפים. אנחנו נסתדר בלעדיך. כי אנחנו מיוחדות. כמו כולן.