מיכל שלו כותבת לחברתה שנשמתה צולקה בגיל תשע

לחברתי שחבויה בין דפי ספרי,

אני חזרתי לארץ, התחתנתי, נולדו לי ילדים, אך נותרנו בקשר הדוק. כשנפגשנו היית תמיד שמחה ומלאת חיים, שתית וודקה ורקדת על שולחנות, יפהפייה ומוכשרת. והיו גם לילות של שיחות

 נפש. סיפרת שפגעו בך כשגרת בבית ובעקבות זאת נשלחת לפנימייה, שם זכית לעדנה. ידעתי שעברת התעללות, אך כשהגענו לנושא זה היית מעורפלת. לא ממש הבנתי מה היה שם. את הדחקת, ואני לא חפרתי.

כשאמך יצרה פתאום קשר וביקשה לפגוש בך היית בטוחה שהיא רוצה לבקש ממך מחילה, ובאצילותך התכוונת לסלוח. היינו נרגשות, אך האכזבה הייתה מרה. היא לא התכוונה כלל לבקש סליחה, אלא רצתה ממך כסף. היית עצובה, אבל כדרכך התרוממת והמשכת הלאה. חתולה־נמרה שנופלת על הרגליים, נלחמת באומץ, שורדת את החיים בראש מורם. אני מודה, לפעמים כעסתי עלייך. למה את כזאת סגורה עם בחורים? למה את לא נחמדה אליהם? למה את רואה בכל אחד מהם אויב? את הגברים שאיתם יצאת עזבת בתירוצים שונים. כשניסיתי לשדך לך מישהו, פסלת אותו על הסף עוד לפני שנפגשתם. לאט־לאט חדלנו לדבר על נושאים רגישים.

השנים חלפו. את כל חיבתך העתרת על ילדַי, גיא ונטע, שראו בך אמא שנייה, ועל הכלב שלך. רק כשהוא מת נשברת והחלטת לדבר. סיפרת לי על הגבר ש"לימד אותך להיות אישה" כשהיית בת תשע, בזמן ששהית בביתך, המקום שאמור להיות הכי מוגן, וצילק את נפשך לעד. והוא לא היה היחיד. היו עוד מנוולים.

הגוף זוכר את הכאב, הנשמה פגועה ומתייסרת, אין מנוח, אין מזור ולא מַרפא לצער. אך את, מקסימה אהובה, מילאת את שברי הנפש בזהב, והפכת את חייך לבעלי ערך ומשמעות, חיים עשירים וטובים, מלאי הגשמה ותקווה. אני אוהבת אותך ומודה לך מעומק לבי שהענקת לי בנדיבות מעצמך. היית לי השראה, שפכת עליי אור גדול שהאיר את דפי ספרי האחרון ועתה הוא זורח דרכו בלבבות רבים.

• ספרה האחרון של מיכל שלו, "סדקים בזהב", יצא לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה־ביתן דביר. בעיצוב דמותה של קסיה, גיבורת הספר, שאבה שלו השראה מחייה של החברה שאליה נכתב המכתב.