בדירתו של יעקוב נוייסר בחיפה יש רק שני פריטים שמרמזים על הביוגרפיה האישית שלו. במטבח תלוי הדפס של כאפייה, שעשויה כולה כוסות קפה זעירות, וליד הספה כרזה מאוירת של הזמרת אום כולתום (שתי היצירות של האמן הגרפי וויליאם סחניני). "יש בהן שורשים ערביים שמפוענחים למשהו אחר, בדרך עכשווית", מסביר נוייסר.
בחייו המקצועיים, כמי שעוסק בעיצוב אירועים, קטלוגים, סטים לצילום וחלונות ראווה, הוא עושה בדיוק את ההיפך: מתאים רעיונות עיצוביים עכשוויים לקהל הערבי-ישראלי המקומי.
נוייסר, בן 34, נולד בנצרת, בנו של השחקן לוטוף נוייסר. הוא למד בתיכון העירוני, נרשם ללימודי אדריכלות בטכניון, סיים בהצטיינות והמשיך לתואר שני באדריכלות ובינוי ערים, אך פרש באמצע. "מהשנה השלישית של הלימודים ידעתי שאדריכל במשרד אני לא רוצה להיות", הוא מספר. "אז המשכתי לתואר שני כמעין ניסיון לברוח מהפרקטיקה".
לבסוף החליט להתנסות בשטח בכל זאת, עבר לירושלים והחל לעבוד במשרדו של האדריכל סנאן עבד אלקאדר. "היה מעניין ומאתגר, אבל הגעתי למסקנה שלשבת כל היום מול מחשב קשה לי ושמיציתי את תקופת האדריכלות שלי", הוא מסכם. "הבנתי שאני יכול, אבל לא רוצה".
נוייסר חזר לבית הוריו בנצרת. "זו הייתה שנה קשה", הוא נזכר, "שאל תי את עצמי הרבה שאלות, וגם הסביבה שאלה". דווקא אז, מבלי להתכוון, נבט הפרק החדש בחייו המקצועיים – עיצוב אירועים. "יש לי קשר ואהבה לפרחים ועיצוב מאז שהייתי ילד קטן. הייתי הולך לחנות פרחים בנצרת ומעצב לאמא שלי זר", הוא מספר. "הכל חזר והתחבר כשהייתי מעורב בהכנות למסיבת אירוסין של חברים. שבוע אחר כך קישטתי את הבית שלנו לחתונה של אחותי, העליתי את תמונות לפייסבוק והטלפון התחיל לצלצל. אחרי עוד כמה אירועים קטנים שעשיתי החלטתי שהגיע הזמן ללמוד ברצינות, כי לא היה לי שום ידע אמיתי, מעבר למשיכה שלי לפרחים".
הוא נרשם לקורסים לשזירת פרחים בבית הספר של "ZER FOR U" ובהמשך למד עיצוב אירועים אצל שלומי אילני. "למדתי פעם בשבוע ברמת גן, ותוך כדי התחלתי להריץ אירועים בנצרת".
איך המשפחה והסביבה קיבלו את העיסוק החדש שלך?
"כולם הרימו גבה, הם היו מופתעים. גם כי זה תחום עיסוק חדש, שלא היה כל כך מוכר במגזר שלנו, וגם כי היה למשפחה קשה לקבל את זה שאני אדריכל מצטיין, זוכה פרס רייסקין, ובסוף הולך לעבוד עם פרחים.
"אבא שלי שחקן, ומילדותי דחפו אותי ללכת לכיוון של עבודה מסודרת במשרד. אבל לי יש את האופי של אבא שלי, ורציתי להיות עצמאי. הוא דווקא תמך בי, ברגע שבחרתי. לאמא שלי היה יותר קשה עם זה בהתחלה, אבל היום היא גאה בי מאוד. לגבי החברים מהלימודים – הם דווקא עודדו ואמרו שכל הכבוד על האומץ. היום כולם אומרים שעשיתי בשכל".
שמו עובר מפה לאוזן, והעבודות זורמות. בהתחלה בנצרת, משם לכפרים ולערים הסמוכות, והיום הוא עובד גם ביפו, הירושלים וברמאללה. לקוחותיו הם ערבים מוסלמים ונוצרים, משפחות שיש להן את היכולת הכספית להשקיע באירוע שהוא מעבר לסטנדרט. עם הזמן הרכיב נוייסר צוות קבוע, מקצועי ומגוון: ערבים, עולים מרוסיה ויהודים-ישראלים ותיקים, רובם תושבי הצפון, שעובדים איתו. בראשם אביגיל עדן, שאותה הוא מגדיר ''יד ימיני. אנחנו כבר שש שנים עובדים יחד. משפחה''.
לפני שנתיים העביר את מוקד פעילותו לחיפה: הוא עבר לגור בשכונת הכרמל הצרפתי, ובסמוך מיקם את הסטודיו המקצועי שלו. בקרוב ייפתח בפעם השנייה קורס לשזירת פרחים, שהוא מעביר יחד עם עדן. "זו עבודת החורף שלי", הוא מגדיר. "במחזור הראשון השתתפו רק נשים ערביות אבל עכשיו יש התעניינות גם מצד גברים וכמובן שהקורס פתוח לכולם, השיעורים מתנהלים בעברית".
איזו בשורה אתה מביא למגזר הערבי?
"כשנכנסתי לתחום היו בנצרת כמה חנויות פרחים סטנדרטיות, ובאירועים היו מביאים לאולם כמה זרים, וזהו. כשהתחלתי לא חשבתי ללכת נגד הזרם. פשוט זרמתי עם האמת שלי, עם מי שאני. התוצאה היא שיצרתי תחום חדש, העליתי את הרף. היום יש מודעות לעיצוב, חנויות הפרחים נותנות פוש, יש תחרות. באירועים כבר לא מסתפקים בסתם זרים. אני הופך את כל המקום על פניו, ויוצר חוויה שלמה שמבוססת על פרחים".
נוייסר מתחיל את תהליך עיצוב האירוע בלוח השראה וסקיצות. מאחר שבאירועי המגזר אין עדיין מפיקים, הוא גם זה שעושה את התיאומים עם הספקים, חברות הציוד והתאורה, מסייע בבחירת ההרכבים המוזיקליים ואפילו בעיצוב ההזמנות.
"אני רואה התפתחות מאוד אינטנסיבית ומעניינת במגזר הערבי. ההתעניינות מראה שיש דור צעיר שמתפתח מבחינה תרבותית, שלא מסתפק רק בענייני היום יום, אלא מתעניין גם בעיצוב, ביופי, בתרבות. באים אלי לקוחות עם תמונות מפינטרסט ומאינסטגרם, עם רפרנסים בינלאומיים, ומבקשים עיצוב בקונספט מסוים. היום מעריכים יותר, וגם מוכנים לשלם יותר, בשביל עיצוב איכותי".
נוייסר מאמין שהקרקע בשלה לשינוי: "אני חושב שההתפתחות שלי באה יחד עם ההתפתחות של המגזר, והפתיחות למה שאני עושה היא רק דוגמה קטנה במגמה רחבה יותר. לא רק אני – גם חברים שלי בחרו בדרכים שונות מהנהוגות בחברה הערבית המסורתית, במוזיקה, שירה, בימוי, משחק. עדיין מצפים ממך להיות רופא, אבל הרבה בוחרים להיות אמנים. הדור הצעיר הולך לכיוונים מאוד מעניינים וזה מראה, בעיני, על השינוי שמתרחש בחברה הערבית".
גם החתונות משתנות?
"הנורמות מתחילות להשתנות. אצלנו נהוג שהחגיגות מתחילות שבוע לפני החתונה עצמה, מוציאים הרבה כסף על אוכל וביגוד בשבוע הזה. אבל הדור הצעיר כבר הולך לכיוון אחר, של מסיבה אחת בלבד, אירוע שיהיה קטן יותר וכייפי, שהזוג ייהנה ממנו. בהתחלה עדיין יש זמר, כמקובל, אבל אחר כך ממשיכים למסיבה עם דיג'יי''.
איך תגדיר את תפיסת העולם העיצובית שלך?
"החוויה שאני יוצר היא גלובלית, אבל גם מקומית. אני לוקח את המגמה הגלובלית, כפי שהיא משתקפת ברשתות החברתיות, במגזינים ובירידים בינלאומיים, ומתאים אותה למגזר המקומי, שאיתו אני עובד. גם כי יש לנו מנהגים וטקסים משלנו, וגם כי אין פה תקציבים גבוהים כמו במרכז הארץ או בחו"ל. יש לי הרבה חלומות לעבוד עם דברים שאני לא יכול להרשות לעצמי מבחינה תקציבית, ואני צריך למצוא להם פתרונות יצירתיים. למשל, לחתונה בכנסייה פשוט אספתי ענפים ביער והשתמשתי בהם. מעניין אותי להתעסק בחומרים ובאסתטיקה שקשורה לפה, ולעבוד עם זה. לקחת את החומרים שלנו וליצור שפה חדשה".
מה זה טעם ערבי? יש דבר כזה היום?
"זו סטיגמה לא רלוונטית. אני מסרב להתחבר להגדרה הזו, המכלילה. החברה הערבית מגוונת, יש בה אנשים עם טעמים שונים, כמו בכל מקום. אלי באים אנשים שמתחברים לקו עיצובי שונה מהמוכר, ואני רואה את עצמי כעיצוב הערבי החדש, המעודכן".
ומה בעתיד?
"הרוב עדיין הולך לפי השבלונה, לפי המנהגים. אבל הדור הצעיר מתפתח למקום יותר אישי וכייפי ומנסה לעשות משהו פחות גרנדיוזי, פחות מכביד, להשקיע יותר בעיצוב ובאווירה ופחות באוכל''.
ואתה?
"אני נמצא במין אזור נוחות גיאוגרפי, ולכן עדיין לא ממש נחשפתי למגזר היהודי. אני רוצה לעבוד במקומות מעוררים השראה, עם לקוחות שמעוררים השראה. זו הסיבה שאני אשמח להתפתח גם בארץ וגם בחו"ל, להגיע למקומות שבהם אפשר פשוט להתרכז ביצירה, בלי קשר למגזר כזה או אחר".
קיר לבנים ונוף ירוק
את הדירה שלו, 80 מטרים רבועים בקומה הרביעית של בניין חיפאי ותיק, הוא רכש לפני שנתיים ועיצב מחדש יחד עם נסמה חורי-דור, ידידה אדריכלית. לפני השיפוץ היא הייתה מחולקת וחשוכה, ואכלסה חמישה דיירים. היום יש בה מרחב פתוח ומרווח לסלון, מטבח ופינת אוכל. מבחינה סגנונית היא דירה עירונית ומעוצבת, שיכולה להיות בכל מקום בעולם.
"הדירה שלי היא מה שאני", מסביר נוייסר את הערבוב שיצר בין רהיטים מוכרים – כמו כיסאות אוכל בסגנון אימס – ופריטים שאסף במשך השנים. ''אני אוהב לאסוף דברים, אבל כאן רציתי גם שיהיו דברים חדשים. עם הזמן מגיע חשק לנקות את הווינטג'".
הרצפה כוסתה בפרקט למינציה, והסלון פונה אל קיר לבנים ושני חלונות שמשקיפים אל נוף ירוק. עמוד תומך במרכז נוצל כדי ליצור ספריית מדפים פתוחה, שמחלקת את הסלון לשני אזורים. באחד ספה גדולה, שולחן קפה ממשטחי העמסה פשוטים ומסך טלוויזיה, ובשני ספה פינתית קטנה מתחת לחלון, כורסה עם הדום ושידת עץ. בחלקו השני של החלל הציבורי תוכנן מטבח קטן, עם אזור עבודה מוסתר מאחורי דלפק ישיבה בנוי, שלצדו כיסאות בר כהים מעץ מלא. בהמשך ניצבת פינת אוכל בהירה לצד כוורת לבנה, ובה אוסף מזכרות ופריטי אמנות ועיצוב מטיולים בעולם.
"אני אומר – שחררו את הססמאות, זה לא מעניין", מסכם נוייסר. "אני מעצב, את מעצבת, היא מעצבת, יש לנו פרויקט – באים עובדים. הצוות שלי מורכב מהרבה מגזרים, ויש לנו דעות פוליטיות מאוד שונות אחד מהשני. אבל בסך הכל אנחנו מאוד נהנים לעבוד יחד, גם בתור מעצבים וגם בתור בני אדם".
