"לכאורה, החיים עלו על מסלול רגוע, אבל בפנים התחוללה סערה גדולה"

דרך ארוכה ומטלטלת עברו זימרן בן עמי ובני משפחתה בשל הבחירה האמיצה והבלתי מתפשרת שלה באמת. "אין תחליף לאותנטיות ולאמת", היא אומרת. "המעברים החדים, הלא שגרתיים, שעשיתי בחיי, לימדו אותי שלכל דבר יש מחיר, אבל לחיים בנתק מהאמת שלי יש מחיר שאני לא מסוגלת לשלם".

מי את?

"זימרן, בת 37, אמא לארבעה: טליה (15), אביעד (13), נעמה (10), ונטע (8), גרה בזיכרון יעקב, בזוגיות פרק ב'. החיפוש אחר האמת בוער בי, ובמקום הזה אין בי פחד".

ומה את עושה?

"אני מאמנת אישית לביצועים עסקיים (Permormance coach) ומסייעת לאנשים להוציא את עצמם לפועל באופן פרטי ומול ארגונים. בעלת תואר ראשון בחינוך ובהוראה".

זימרין בן עמי בתמונה מהתקופה האחרונה, מנחה סדנה. "אין תחליף לאותנטיות ולאמת"

שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?

"נולדתי בירושלים, בת בכורה מתוך ארבע. אבי נולד וגדל ברמת גן, בן למשפחה מבוני הארץ, מחלוצי תעשיית ההייטק בישראל. למעשה, גדלתי עם סטארט-אפים בבית עוד לפני שהמושג הזה נולד. אמי היא נצר למייסדי ראש פינה וגדלה בחיפה. הוריי הכירו כשלמדו בטכניון, ואחרי נישואיהם עברו לגור בבית שמש. מכיוון ששניהם ממשפחות שורשיות וציוניות מאוד, הם חיפשו לבנותיהם שמות לא רגילים, שמקורם בתנ"ך. כך זכיתי אני לשם זימרן (בנו של אברהם אבינו), ושתי אחיותיי קיבלו את השמות צִילְתַי ועתליה. שמה של אחותי הצעירה, בֹשמת, נבחר ביוזמתי, ולכן הוא שגרתי יחסית.

תמונת ילדות. "מגיל אפס הרגשתי שונה"

"שנות ילדותי היו רצופות מעברים בעקבות העבודה של אבא. גרנו בבית שמש ואחר כך בחיפה, בארצות הברית, במבשרת ציון, שוב בארצות הברית, ואז ביפן, שם למדתי בבית ספר בינלאומי, וחברתי הטובה ביותר הייתה איראנית. מגיל אפס הרגשתי שונה. המעברים התכופים והחשיפה לתרבויות ולשפות שונות נתנו לי ניסיון חיים שונה. גם הייתי בת להורים לא שגרתיים, אאוטסיידרים במובן החיובי של המילה, אנשים חזקים שתמיד ידעו להסתדר בכוחות עצמם.

"כשהגעתי לכיתה ח', עברנו לזיכרון יעקב, שם השתקעו הוריי ושם גם סיימתי את התיכון. זו הייתה תקופה משמעותית מאוד: היה פער ניכר בין הנערה המוכשרת, התלמידה הטובה, המדריכה במכבי הצעיר, לבין המציאות הפנימית שלי, שבה חוויתי רגשות עזים ומטלטלים ומחשבות עמוקות על מהות החיים.

"בצבא הייתי מדריכה בבית ספר לחי"ר ומש"קית במרכז לפיתוח הדרכה. זו הייתה תקופה מרתקת, שבה בניתי סדנאות הדרכה ומשוב לכל הסגלים הפיקודיים בצה"ל בשיתוף עם יועצים ארגוניים. שם הבנתי לראשונה שאני רוצה לעסוק בפיתוח ארגוני".

כרכזת סניף מכבי הצעיר. "ההצלחה המהירה הבהילה אותי"

אחרי השחרור קיבלה הצעה לרכז את הסניף של מכבי הצעיר בזיכרון יעקב, "ונחלתי הצלחה גדולה", היא מתגאה. "בתוך שנה הכפלתי פעמיים את מספר החניכים בסניף ואת שכבת הבוגרים שלו. ההצלחה המהירה הבהילה אותי. חששתי שהגעתי לשיא של חיי בשלב מוקדם מדי. מתוך הבהלה שקעתי במחשבות מהותיות על המשך הדרך שלי, שאלתי איך ואיפה אני רוצה לחיות ולחנך את הילדים שלי. רציתי מאוד ילדים, והרגשתי בשלה להיות אמא.

"התהליך הזה, של בחינה ובדיקה, הוביל אותי לחזרה בתשובה. באותו זמן הייתי רשומה ללימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה והתכוונתי לעבור לגור עם נדב, חברי מימי הצבא, בן קיבוץ גלעד. במקום זאת, נרשמתי ללימודי יהדות במדרשה בקרני שומרון. נדב התקשה לקבל את השינוי שעברתי, ונפרדנו. למעשה פירקתי מבנה שלם, תוכנית סדורה שהייתה לי להמשך חיי.

בתחילת תהליך החזרה בתשובה. "פירקתי מבנה שלם"

"חמישה חודשים מאוחר יותר חזר נדב מטיול במזרח והביע את רצונו בחיים משותפים עימי. מאחר שלא יכולנו לחיות יחד ללא חופה וקידושין, נישאנו לאחר כמה חודשים, וכעבור שנה כבר היינו הורים לבתנו הבכורה. בהתחלה גרנו בגוש עציון, ולאחר מכן בעיר העתיקה בירושלים. היינו בודדים מאוד: השארנו עולם שלם מאחור, ובניגוד לרבים מהחוזרים בתשובה, לא פנינו לעולם החרדי, כי אם לזרם של הציונות הדתית, שם לא הכרנו הרבה אנשים במצבנו. בנוסף לכך, חיינו בעומס גדול: היינו צריכים לעבוד וללמוד במקביל כדי לפרנס את המשפחה שהקמנו. 

"בסוף הלימודים התחלתי לחנך כיתה י' באולפנה לאמנויות בירושלים. הייתי מחנכת אהובה, התלמידות שלי זכו לציונים גבוהים, ולמדתי שיש בכוחי לדחוף אנשים להישגים. לימים עברתי לעבוד במדרשה לבנות בקרני שומרון, שם לימדתי תורה וליוויתי את הבנות בתהליך ההתפתחות האישי שלהן. בהמשך עברנו למבשרת ציון, שם נולד בני הצעיר נטע. חופשת הלידה שלו - לראשונה זה שנים לא עבדתי - הפגישה אותי עם דיכאון אחרי לידה ועם שאלות קשות שלי מול עצמי. הספקות לגבי החזרה בתשובה והחיים כאישה דתייה התחדדו וטלטלו אותי. התחלתי ללמוד אימון אישי וחיפשתי שיטה שבאמצעותה אוכל ללוות אנשים להתפתחות אישית ולהישגים. בעקבות זאת פתחתי עסק עצמאי לאימון אישי ועסקי. עברנו לפרדס חנה, קנינו בית והתערינו בקהילה של קיבוצניקים חוזרים בתשובה. הילדים השתלבו במסגרות חינוך דתיות, ונדב הקים עסק עצמאי לגינון. הרגשנו שהגענו הביתה. 

"לכאורה, החיים שלנו נכנסו למסלול טוב ורגוע, אבל בפנים התחוללה סערה גדולה. ידעתי שהחיים שלי כאישה דתייה הגיעו לסיומם, שהחיבור הזה כבר לא קיים יותר עבורי, ושאין לי מנוס מלעשות את כל הדרך חזרה לעולם החילוני - רק שהפעם יהיו מעורבות בזה הנפשות היקרות לי בעולם. המעבר היה הדרגתי ולווה בקושי רב: בהתחלה הורדתי את כיסוי הראש, ואחר כך באו שלבים נוספים. התהליך הביא טלטלה עזה לחיינו, שבתוכה נדב ואני הבנו שלא נכון לנו להמשיך ולחיות יחד. לפני כשלוש שנים נפרדנו, ואנחנו מגדלים את ארבעת ילדינו במשמורת משותפת. נדב חזר לקיבוץ ילדותו גלעד, ואני עברתי לזיכרון יעקב, וכיום אני בזוגיות פרק ב'".

כאישה דתייה. "שאלות קשות מול עצמי"

מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לזימרן של היום?

"מסע החיים שלי - החזרה בתשובה והיציאה בשאלה - גבה מחירים גבוהים ממני ומבני משפחתי. לילות ארוכים בכיתי בגלל המחשבה שבתוך התהליך הזה הקרבתי את היקרים לי מכל. אבל המציאות מוכיחה שלמרות הטלטלות והשינויים, הילדים שלי הם לא קורבנות. כן, הם חוו שינוי דרמטי, אבל הם גדלים לשני הורים ששלמים עם עצמם, נוכחים בחייהם ומשתפים פעולה באופן מלא בגידולם. אני לא מפחדת לפרק מבנים ולהרכיב אותם מחדש: זה הופך אותי לבעלת ערך עבור עצמי וגם עבור אחרים".

מסר לאומה?

"נכון, שילמתי מחיר על המעברים שעשיתי, אבל לצד המחיר יש חופש גדול בבחירה באמת ובאותנטיות. היא גם מביאה שקט פנימי, הנובע מהידיעה שאני נמצאת במשבצת המתאימה לי. יש לכך השפעה מיטיבה עלינו ועל הקרובים אלינו והיא מביאה לתוצאות ממשיות בחיינו".

______________________________________________________

התינוקת הזו היא היום סמנכ"לית בחברה שנמכרה ב-1.1 מיליארד דולר. הקליקו על התמונה:

"חונכתי שאוכל להגיע לכל מקום שארצה בו". הקליקו על התמונה (צילום: אלבום פרטי)