ריקה רזאל לא זוכרת מי היה הראשון מבין חבריה ששלח לה תמונה של אחיה, הזמר הדתי יונתן רזאל, כשעיניו מכוסות במסקינג טייפ שחור. היא ידעה שאחיה יופיע בפתיחת שבוע החסידות "צמאה" בירושלים, אבל לא תיארה לעצמה מה יקרה שם ואיזו סערה ציבורית תתחולל בגלל בחירתו לכסות את עיניו מול קהל של נשים רוקדות. ואז התחילו לזרום עשרות הודעות לווטסאפ שלה, וכולם שאלו: 'זה אמיתי?'"
והתשובה היא כן, זה היה אמיתי.
"כן, זה לא בדיוק איך שאני הייתי עושה את הדברים. זה קיצוני. היו שם עוד הרבה זמרים דתיים באותו ערב שלא עשו דבר כזה, ולכן זה יצא נורא חזק. אני לא הייתי עושה את זה, זה לא נראה טוב, וזה יכול לפגוע בנשים כמו שזה בסופו של דבר פגע.
אבל אני מכירה את יונתן קצת מהופעות, וצריך להבין שזו הייתה גם קצת חצי בדיחה. הוא יכול היה להסתובב או להסתכל לכיוון אחר. אני אומרת שהוא היה סתם שוויצר ורצה להראות איך הוא מנגן בפסנתר בלי תווים. ניסית פעם? זה ממש קשה".
שאלת אותו, בשביל מה עשית את זה?
"לא הייתי צריכה להגיד לו כלום. הוא הבין לבד. הוא יודע מה אני חושבת, אנחנו לא חיים את אותם חיים. הוא חי בשכונה חרדית בגבעת־זאב, שולח את הילדים שלו ל'בית יעקב'. גם אני דתייה, אבל אחרת. זו לא דרך החיים שלי. הוא לא אחראי על המעשים שלי ואני לא אחראית על המעשים שלו. אני בסך הכל אחותו. נראה לי שהוא הצטער על מה שהוא עשה. עובדה שהוא הופיע שם גם בימים שאחרי, בלי כיסוי עיניים".
יונתן בחר לא להגיב ולא התנצל בפני ציבור הנשים שחש נפגע.
"הוא לא דיבר בכלל, ככה יעצו לו הרבנים שהוא עובד איתם. אני כן מתראיינת. לי זה היה טוב".
ארבעה ילדי פלא
לה זה באמת היה טוב. ריקה רזאל (בתעודת הזהות שם משפחתה הוא ון לואן רזאל), בת 42, אולי לא מאושרת מהבאז השלילי שספג אחיה, אבל מודה שכל העניין הזה נפל בטיימינג מצוין מבחינתה. אחרי 14 שנה שבהן היא עוסקת בתיווך נדל"ן, חזרה לפני שנתיים לכתוב מוזיקה ולשיר. בימים אלה יזמה קמפיין למימון המונים באתר הדסטארט כדי להקליט את אלבום הבכורה שלה. נכון לרגע זה גייסה דרך מימון ההמונים 14 אלף שקל, והיא מקווה לגייס 140 אלף שקל כדי להשלים הקלטת 12 שירים. סינגל ראשון כבר יצא. הסינגל השני, "יום אחד", יֵצא בקרוב. והנה, עכשיו כולם יודעים מי היא, גם אם לא מהסיבות הנכונות.
"כן", היא מחייכת, "הכל קרה ביום שבו יצא הסינגל שקוראים לו 'בדיוק מושלם'. אחרי שבוע שבו התחננתי לכל אתרי האינטרנט והרדיו להשמיע את השיר שלי, והם שיחקו אותה קשים להשגה, כולם התקשרו. התחלתי לומר, בצחוק, שהוא עשה את זה בשבילי".
למה, בעצם, את מרוצה מהאופן שבו הדברים קרו?
"גם משום שאני שמחה שיהיה לי מקום לפרוץ עם המוזיקה שלי, וגם כי ה'פרשה' הזאת של יונתן גרמה לי להרגיש שאולי אני יכולה להיות קול שפוי שמייצג את הדת שבאה להיטיב עם בני האדם, ולהצליח לגשר בין המגזרים כדי להשמיע את הערכים".
אבל הסיפור של ריקה רזאל מרתק בפני עצמו. משפחת רזאל משכונת נחלאות בירושלים חזרה בתשובה בשנות ה־80. ריקה ושלושת אחיה – יונתן (44), אהרון (43) ויהודה (41) הופיעו אז יחד בהרכב מוזיקלי ונחשבו לילדי פלא. שני הוריהם פסיכולוגים
חינוכיים עם דוקטורט בפסיכולוגיה. האב שעבד כמרצה לחינוך באוניברסיטת בר־אילן ובמכון ויצמן, ניהל ביד רמה את הלהקה המשפחתית, והיום הוא חרדי אדוק ובעל כולל. אביו, סבה של ריקה, הוא צ'לן מבריק שעלה מהולנד ועברת את שמו מרוזלאר לרזאל. האם אמריקאית, ועבדה שנים במכון סאלד. "היום אבא שלי הולך עם שטריימל, אבל בסיקסטיז הוא היה בניו־יורק בלי חולצה ועם גיטרה ואמא שלי הייתה בוודסטוק", אומרת רזאל.
"להקת רזאל" נולדה בשנות ה־80 באחד הביקורים שלהם בארצות־הברית אצל סבא וסבתא מצד אמם. ריקה הייתה כבת 12. הם שרו וניגנו במסיבה משפחתית משירי הביטלס, וכולם אמרו שמוכרחים לעשות משהו עם הכישרון האדיר שלהם. אבא שלהם, שכבר החל להתחזק, תמך בבנו יונתן שהקים את הלהקה. הם למדו בתיכון "האקדמיה למוסיקה ולמחול" החילוני בירושלים, כתבו מוזיקה, כיכבו עם הלהיט "טקסי דרייבר" ("אני לא רוצה להיות נהג מונית"), הופיעו ב"סיבה למסיבה" וב"דן שילון מארח", ואפילו במועדון רוקסן התל־אביבי, שהיה ההפך מכל מה שהם ייצגו. וזה היה סוד הקסם שלהם. "היינו בני 15-14 והייתה לנו ילדות מעניינת. מצאתי יומן שלי מאותה תקופה וראיתי איך נראו החיים שלנו: הקלטות בתל־אביב, מופע בטלוויזיה. חוזרים לבית הספר ומרגישים חצי סלבס".
מה היה התפקיד של ההורים שלכם בקריירה המוזיקלית שלכם?
"אמא הייתה המרגיען, ואבא האמרגן. היא הייתה צריכה להרגיע כי אבא בנאדם אינטנסיבי ששם עלינו את כל הזרקור".
מתי הלהקה שלכם הפסיקה לפעול?
"הלהקה התפרקה כשיונתן הלך ללהקה צבאית. לי היה מאוד קשה עם זה, ונדמה לי שגם לאבא שלי, שהשקיע בנו המון. כבר כמעט הוצאנו תקליט שני, אבל יונתן רצה את הדרך שלו. אפשר להבין אותו, מי רוצה להיות עם האחים הקטנים שלו כל הזמן? הופעתי עם אהרון בברים ובמסעדות, עד שגם הוא הלך לדרכו והפך לזמר מפורסם במגזר הדתי".
מ"כית מורעלת
כיום ריקה רזאל היא אם לשמונה – הבכורה בת 20, הצעיר בן שבע – אך היא מעולם לא הפסיקה לרצות לשחזר את נעוריה על הבמה. היא נשואה לעו"ד יוני ון לואן (44), שפרש מעריכת דין לפני ארבע שנים, ולפני כשנה הקים עם שותפים את מסעדת "קרייב" סמוך לשוק מחנה יהודה.
כשהייתה בכיתה ב' התחיל אביה לחזור בתשובה, ובהדרגה גם אמה ואחיה התחזקו. "בהתחלה היינו חוזרים מבית הכנסת ביום שישי, ואמא עוד שמעה מוזיקה ודיברה בטלפון. לאט־לאט זה התחזק. הם לא עשו את התשובה ביחד. לאמא לקח יותר זמן".
איך נראים חיים של ילדה חילונית שהוריה חוזרים בתשובה?
"בגיל תשע העבירו אותי לבית ספר דתי והייתי צריכה ללבוש חצאית.
אני זוכרת שבכיתי ולא רציתי ללכת לבית הספר החדש. היו ימים שאבא היה מאיים שהוא יזרוק לי את כל החצאיות הקצרות מדי, ואז בא בטוב ואמר, בואי נלך לקנות לך חצאיות חדשות. זה היה תהליך אטי וקיבלתי אותו בסדר. ולמרות שחזרנו בתשובה, מוזיקה הייתה עניין גדול בחיים שלנו. האחים שלי היו מנגנים שעות בכל יום, ואני הייתי הפרפרית שאוהבת לצאת עם חברות למדרחוב. בשלב ההוא, המוזיקה הייתה הדת שלנו".
הורייך עדיין אוהבים מוזיקה?
"מה שמיוחד אצל אבא שלי, זה שכל יום מארבע אחר הצהריים יש בבית מורה לפסנתר ומורה לאנגלית, והנכדים מגיעים כל יום לשיעורים. אמא מזכירה: 'עמיעד צריך לבוא בשש לשיעור פסנתר'. הבית של ההורים שלי הוא כמו תחנת רכבת, כל שנייה ילדים באים והולכים".
אחיך, יהודה, הוא היחיד שלא המשיך עם המוזיקה.
"יהודה עשה דבר מדהים. בגיל 18 הוא התחתן עם אלמנה בת 28, שהייתה אמא לשני ילדים קטנים. הוא היה חבר של אחיו הקטן של הנפטר והתאהב בה. יחד הם ילדו עוד עשרה ילדים, ומאוד התחזקו. הוא מקדיש את חייו ללימוד תורה. יונתן ואהרון לומדים עד שעה אחת, ואז עושים מוזיקה".
הצעד הראשון לעצמאות של ריקה רזאל היה בגיל 18, כשהחליטה להתגייס, כמו שני אחיה, יונתן (ששירת בלהקה צבאית והוכר כמוזיקאי מצטיין) ואהרון, ושובצה לתפקיד מ"כית בנים במחנה 80. "אבא לא רצה שאתגייס. הוא הביא הביתה רבנים וכל מיני אנשים כדי שיסבירו לי שאני יהלום ושהצבא ישחית אותי, אבל החלטתי להתגייס. זה היה הדבר הראשון שעמדתי עליו וזו הייתה התקופה הכי יפה בחיים שלי. היה לי קשה לעשות את זה, כי הלכתי נגד אבא שלי, מה שהיה לא מקובל. כל החיים עשינו רק מה שאבא אומר, כמו תורה מסיני. לכן זה היה אירוע מכונן".
המשכת לשמור מצוות בשירות הצבאי?
"המשכתי להיות דתייה בצבא והרגשתי שהבאתי אור. בנות היו מדליקות איתי נרות ביום שישי. בשבתות הייתי היחידה שההורים לא באו לבקר אותה וזה היה קצת קשה, אבל שאר המשפחות היו נחמדות ועטפו אותי. לפעמים אמא שלי הייתה עושה מאמצים לבוא ביום שישי, לפני שהשבת נכנסת".
למה היה לך חשוב להתגייס?
"רציתי להרגיש חלק מהמדינה. קורס מ"כיות זה אחד הדברים הקשים
שעשיתי בחיי, אבל נהניתי מכל שנייה והרגשתי שזה נתן לי הרבה עוצמה וכוח. כשהייתי יוצאת עם מדים וגלילון לשכונה, הרגשתי בעננים".
בגיל 19 וחצי, חודשיים לפני שחרורה מצה"ל, נישאה. בעלה חובש כיפה סרוגה, והם הכירו דרך חבר משותף. הוא אמר: 'לשניכם אמא אמריקאית ואבא הולנדי. אבא שלו פסיכולוג וגם אבא שלך, אתם חייבים להתחתן'. זה מצחיק, כי מגיל קטן אמרתי שאני רוצה בעל הולנדי".
למה?
"כי אבא שלי הולנדי, וההולנדים שומרים שעה בין בשר לחלב במקום שלוש שעות".
אחרי שנישאה לא חבשה כיסוי ראש. "זה קרה רק כשמיכל, הבת הבכורה שלי, הלכה לכיתה א'. הייתי צריכה לבחור לה בית ספר, והעדפתי שהיא תלמד במקום דתי יותר חזק כדי שיהיה לה בסיס יותר גדול, כי תמיד יותר קל לרדת בקיום מצוות. היא למדה ב'אהבת ישראל', בית ספר חרדי־לאומי, שבתפיסת העולם שלו אומר שאתה לא מתפשר בהלכה, אבל גם הלאומיות חזקה. אתה חלק מהמדינה ומשרת בצבא".
כשכבר היו לה שלושה ילדים קטנים, גרו שנה בארצות־הברית. "לא רציתי לרדת מהארץ, חלילה, רק לטעום עוד תרבות. בעלי לא כל כך רצה, אבל זרם איתי. עבדתי כגננת ובעלי עבד בארגון הציוני העולמי בניו־יורק".
אחרי ההרפתקה האמריקאית הקטנה חזרו לנחלאות, שם מתגוררים גם הוריה ואחיה (חוץ מיונתן, שעזב לפני כשנה לגבעת־זאב). היא עבדה קצת כגננת, כתבה והלחינה שירים למגירה, ולפני 14 שנה הקימה משרד תיווך בשכונה.
"אבא שלי היה משקיע בנדל"ן", היא מסבירה, "דיברו בבית על עסקאות ותשואות, למדתי את התחום בגיל צעיר. הייתי מעורבת בקהילה והתחילו לשאול אותי אם אני מכירה דירות. מצאתי לזוג אחד או שניים ופתאום אמרתי: 'למה לא לעשות מזה כסף', נשאבתי ועבדתי סביב השעון".
יש לך שמונה ילדים, וגם עבדת סביב השעון. לא פשוט.
"שמונה ילדים זה לא הרבה יותר קשה משלושה ילדים, כי גם הגדולים עוזרים לך. לפעמים זה יותר קל. את פשוט מתעסקת יותר שנים בחיתולים ובלהשכיב אותם לישון, ואלה הדברים שמתחילים לשחוק. זה כל הזמן מאבק, בתור אישה, בין הילדים לעבודה. את תמיד חצי פה וחצי שם. קרה שאמרתי למיכל, הבת הגדולה שלי: 'תשמרי עליו רק עשר דקות, אני יוצאת להראות דירה', ומובן שהייתי חוזרת אחרי שעה וחצי, כי שום דבר לא לוקח עשר דקות. יש לי עדיין שני ילדים קטנים, בני שבע ושמונה, וזה מדהים כמה הם ביחד, מכינים בבוקר אחד לשני סנדוויצ'ים, נוסעים יחד באוטובוס לבד לבית הספר. עכשיו אני מחכה לנכד, הבן השני שלי התחתן, ובעזרת השם יהיו בשורות טובות".
"לא רוצה להיות מסכנה"
סמוך ליום הולדתה ה־40 הרגישה רזאל שהיא מתעוררת. זה קרה במסיבת בר מצווה משפחתית. "שלושת האחים שלי עלו וניגנו יחד, ואני התחלתי לבכות. הייתי בת 40, באתי אליהם אחרי ההופעה ואמרתי להם: 'אף פעם לא דיברתם איתי על זה. אתם יודעים כמה זה כואב שאני כבר לא יכולה להופיע איתכם? לא התייחסתם לזה. לא אמרתם כלום'.
"תמיד למדנו ביחד בבית הספר, ועד גיל 20 זה היה מאוד רגיל להופיע יחד, ואף אחד לא חשב שיש עם זה בעיה, ופתאום כשזו כן נהייתה בעיה, כי כולם במשפחה מאוד התחזקו, זה היה מבחינתי מבאס, אפילו טרגי. זה כמו שכורתים לך את הידיים, משהו כזה.
להישאר בצד היה מאוד כואב. באותו יום החלטתי למצוא את הדרך שלי, לא רוצה להיות מסכנה".
למה לדעתך זה קרה לך דווקא בגיל 40?
"בגיל 40 את פתאום עוצרת שנייה ואומרת, רגע, למה אני רצה כל הזמן. בגיל 34 כבר הייתי עם שמונה ילדים, היה לי עסק מצליח, נבחרתי בבחירות שכונתיות למנהל הקהילתי, וכל הזמן הרגשתי שחסר לי משהו. הייתי אומרת לבעלי: 'אני מרגישה שלא עשיתי עוד כלום'. ברוך השם, הילדים שלי ממלאים אותי, אבל הרגשתי שאני רצה כל הזמן והחיים מתקדמים, ואני כבר לא ילדה. מתחילים כמה קמטים, אני בת 40, הילדים שלי עוד שנייה מתחתנים, עוד שנייה אני סבתא, איך החיים עברו פתאום? מפחיד. ממש אמרתי, אם לא עכשיו, אז מתי אני אעשה מוזיקה? ההחלטה שלי הייתה להקליט כל חודש שיר אחד, ברמת הסקיצה".
היו לך מספיק שירים להקליט? מתי הספקת לכתוב ולהלחין?
"כל השנים כתבתי, אבל התביישתי. חטפתי רגעים קצרים, כשהילדים היו יוצאים מהבית בבוקר והיה פתאום שקט. הייתי נושמת עמוק, מתיישבת ליד הפסנתר וכותבת. השמעתי רק לבעלי, באחת בלילה, כשהיו לנו כמה רגעים שקטים. הוא אמר: 'אחלה שירים'".
מתי התחלת להשמיע את המוזיקה שלך לעוד אנשים?
"לקח לי זמן לצאת עם המוזיקה. התחלתי קצת להופיע, בעיקר מול נשים. הופעתי בחברון עם שרית חדד, וגם בשילה. בהופעה אני גם מספרת על התהליך שאני עוברת".
יונתן יכתוב לך שירים?
"הוא עזר לי הרבה, השמעתי לו כל שיר לפני ההקלטה, אבל לא חסרים לי שירים. אני אוהבת לכתוב מוזיקה ולהלחין אפילו יותר מאשר לשיר".
תופיעי רק מול נשים?
"זו שאלה טובה. הייתי מאוד רוצה להופיע גם מול גברים בקהל החילוני,
ואני מנסה למצוא את הדרך הנכונה לעשות את זה. אני חיה בחברה מסוימת ומחפשת את הדרך, וכמו שמצאתי את הדרך להוציא סינגל לרדיו, אני מקווה שאצליח גם כאן".
זה מצריך אישור של רב?
"כן. דיברתי לאחרונה עם כמה רבנים שממש פסקו שאין עם זה בעיה. הכל עניין של איך את עושה את זה. וזה אחד הדברים שאני אוהבת ביהדות, היא לא פוסלת דברים. היא אומרת, מותר לך, אבל בצורה מסוימת".
מה עם "קול באישה ערווה", האיסור על נשים לשיר לגברים?
"גם על זה יש חילוקי דעות, מה זה 'קול אישה', והאם זה כולל גם את הדיבור, ואז את גם לא יכולה בכלל לדבר עם גבר. בקיצור, אפשר לקחת את המשפט הזה לכל מיני רמות. יש את המחמירים ביותר, ששמים מסקינג טייפ על העיניים... סתם, אני צוחקת, ועד רבנים שאומרים שאין בעיה עם שירת אישה כל עוד היא עושה את זה בצורה יחסית צנועה".
איך הקריירה שלך כזמרת מתקבלת בקהילה שלך?
"עד היום הופעתי בעיקר מול נשים, אז לא היו פרצופים. מצד שני, יש לי חברים חילונים או פחות דתיים שאומרים לי: 'די, אנחנו בשנת 2017'. האמת היא שמאוד קשה לי. אני רוצה לְרַצות את המשפחה שלי ואת עצמי, ומצד שני, רוצה לפרוץ עם המוזיקה שלי ולא רוצה להיות במקום מוגבל. אני יכולה להפיץ דרך המוזיקה והשירים את הערכים שגדלנו עליהם. אני לא שלמה כרגע עם לגדול לעוד מופעים, מחפשת את הדרך הנכונה עדיין. עם הילדים שלי אני עוברת תהליך לא פשוט. לא יודעת איך הם יקבלו את זה, אם אופיע מול גברים. אני צריכה להחליט ומאמינה שהם יתמודדו עם כל מה שנצטרך".
בני המשפחה שלך, אגב, יוכלו לבוא להופעות?
"לבני משפחה גברים מקרבה ראשונה – אבא, בעל, אחים – מותר לשמוע אותי".
משרד התיווך שלך עדיין פועל?
"כן. שאלו פעם מוזיקאי: 'איך הולך עם המכירות', והוא ענה: 'המכירות של הבית הלכו טוב, המכירות של האוטו הלכו טוב' (צוחקת). את יודעת, קשה להתפרנס. אני מנסה לתמרן ורוצה לשים את רוב המשקל על המוזיקה".
אני אשמח לראות אותך הולכת לאורם של הרבנים שמתירים לך לשיר. אין סיבה שלא תממשי את עצמך.
"כן, הלוואי שאתן השראה לעוד נשים להגשים את החלום שלהן. יותר ויותר נשים, חילוניות ודתיות, מבינות שיש צ'אנס אחד בעולם הזה, ואם את מקבלת מתנה מהשם, שליחות מסוימת, ואת מרגישה שזו שליחות, ולא עיסוק שנכפה עלייך, אז תמצאי את הדרך הנכונה לעשות את זה".
