בתו של סתיו אלימלך חלתה בעקבות מות אחותה, והשתקמה בזכות ריקוד

    לאחר ששובל, בתו של כדורגלן העבר, איבדה את אחותה, היא החלה לסבול מכאבים עזים ואובחנה כסובלת מפיברומיאלגיה. את הריפוי מצאה בסטודיו שפתחה עם אמה

    שובל אלימלך. "לא יכולתי לשבת, לשכב, לעמוד, להתקלח, בלי שמשהו יכאב לי בגוף. שנה לא לבשתי ג'ינס. לא יכולתי לישון מחובקת עם החבר שלי" (צילום: חיים בורנשטיין)
    שובל אלימלך. "לא יכולתי לשבת, לשכב, לעמוד, להתקלח, בלי שמשהו יכאב לי בגוף. שנה לא לבשתי ג'ינס. לא יכולתי לישון מחובקת עם החבר שלי" (צילום: חיים בורנשטיין)

    "נולדתי בבאר־שבע, בת בכורה לאורלי, מורה לחינוך גופני ומדריכת כושר, ולסתיו אלימלך, כדורגלן מיתולוגי, ששיחק רוב השנים בהפועל באר־שבע. כשהייתי בת ארבע נולדה אחותי יובל, שהייתה אמורה היום להיות בת 19. בהמשך נולד אופק, היום בן 14. הייתה לנו ילדות מדהימה. אצל כולנו, תמיד המשפחה הייתה במקום הראשון.

     

    מאז ומתמיד רקדתי. בגיל 13 הצטרפתי ללהקת מחול בבית הספר. בצבא, במקביל לשירות במוזיאון חיל האוויר, המשכתי לרקוד בלהקה וגם הדרכתי בה. לפני כשנתיים התחלתי מסלול להכשרת רקדנים של בית הספר למחול בת דור.

     

    ואז קרה לנו אסון: איבדתי את אחותי, יובל. היא הייתה בת 17 וחצי במותה.

     

    ביום שישי, 22 באפריל 2016, ערב פסח, התעוררתי

    "שאלתי את עצמי איך אני ממשיכה את החיים בלי יובל. לא הצלחתי לקשר את המילה 'מוות' עם אחותי. האמת היא שאני לא מצליחה גם היום"

    מצלצול טלפון בדירה שבה אני גרה עם החבר שלי. שכן מהבניין שבו גרה המשפחה שלי בקומה ה־15, אמר: 'תגיעי למיון, דחוף!' ולא רצה להוסיף כלום. לא ידעתי מה לחשוב. ביקשתי מחברה שתקפיץ אותי. כשהגעתי, ההורים כבר היו שם, וגם חברות של יובל. הייתה שם אווירה של הלם. שאלתי מה קרה, ואבא אמר שזו יובל, שהיא ניקתה את החלון בחדר שלה, במסגרת ניקיונות אחרונים של הבית לקראת פסח, ונפלה מהחלון. לא הצלחתי להבין, שום דבר לא הסתדר לי בראש. הרגשתי ששולפים לי את האדמה מתחת לרגליים ואני צונחת לתוך בור שחור. הרי המשפחה שלי היא הדבר הכי בטוח בחיי, וברגע אחד התמונה האידילית הזו מתרסקת.

     

    אחר כך שאלתי את עצמי, איך, לעזאזל, אני קמה מחר בבוקר וממשיכה את החיים בלי יובל. בשבעה הייתי מנותקת. כל מי שבא כאילו שם לי את העובדות מול הפרצוף, ואני סירבתי לקבל אותן.

     

    סתיו אלימלך, אביה של שובל. "היתה לנו ילדות מדהימה" (צילום: אורן אהרוני)
      סתיו אלימלך, אביה של שובל. "היתה לנו ילדות מדהימה"(צילום: אורן אהרוני)

       

      בחודשים הראשונים אחרי המקרה חייתי בהדחקה. לא הצלחתי לקשר את המילה 'מוות' עם אחותי. האמת היא שאני לא מצליחה גם היום. הגוף שלי לא מסוגל להתמודד עם האובדן. עד המקרה רקדתי ברצף במשך עשר שנים, שמונה שעות ביום בממוצע. כשזה קרה, הפסקתי לרקוד בבת אחת. לא עשיתי שום דבר. לא הרגשתי צורך לקום ולהרים את הראש לחיים מלאי כאב. נעלמתי מהרדאר. לא יצאתי מהבית, לא עבדתי, הרחקתי את כולם ממני. בן זוגי הוא היחיד שהשאיר אותי שפויה. מזלי שהיה ויש לי בחיי גבר שיודע להכיל אותי.

       

      אחרי כחצי שנה החלטתי לנסות לחזור לחיים. התקבלתי
      "הגוף שלי לא מסוגל להתמודד עם האובדן. עד המקרה רקדתי ברצף במשך עשר שנים, שמונה שעות ביום בממוצע. כשזה קרה, הפסקתי לרקוד בבת אחת. לא עשיתי שום דבר. לא הרגשתי צורך לקום ולהרים את הראש לחיים מלאי כאב"
      לשתי להקות מחול כמדריכה ומנהלת אדמיניסטרטיבית. אחרי כחודש הופיעו לי כאבים בגב התחתון. חשבתי שזה נובע מעומס על הגוף, בגלל המנוחה הממושכת, אבל אז הצטרפו כאבים במפרקי הירך, בצוואר, בידיים, בכתפיים, בשכמות. לא יכולתי לשבת, לשכב, לעמוד, להתקלח, בלי שמשהו יכאב לי בגוף. זה היה בור ללא תחתית של כאב. מרוב כאבים לא הצלחתי לפתוח דלת סגורה של שירותים, וחיכיתי שמישהו יפתח לי. לא יכולתי ללבוש חזייה. שנה לא לבשתי ג'ינס, כי לא יכולתי לסבול את המגע שלהם בעור. שנה לא יכולתי לישון מחובקת עם החבר שלי, מרוב כאבים וחשש שמישהו ייגע בי.

       

      נשלחתי לבדיקות שכולן יצאו תקינות, חוץ משתי פריצות דיסק בגב התחתון. ואז עלה חשד לפיברומיאלגיה – מחלה שמתבטאת בכאבי שרירים ותשישות ואינה ניתנת לריפוי. את האבחנה החד־משמעית נתן פרופ' דן בוסקילה מסורוקה, שאליו הגעתי לפני שנה במצב של קריסה טוטאלית. במקביל, הגעתי גם לפסיכיאטר, כי הבינו שיש משהו נפשי שמשפיע גם על הופעת הפיברומיאלגיה וגורם להתקפי חרדה וזעם, ואובחנתי כנפגעת פוסט־טראומה.

       

      התחלתי תהליך שיקום שכלל פעילות גופנית, הידרותרפיה ושיחות עם פסיכולוגית, שעזרו לי מאוד. לאט־לאט חזרתי לעמוד על הרגליים, להתקלח לבד, להתחבק עם החבר שלי. היום, שנה וחצי אחרי, אני חיה עם הפיברומיאלגיה והפוסט־טראומה, מקבלת אותם ולומדת להתמודד. אני חיה עם זה במהלך היום והולכת לישון עם זה בלילה, אבל אין ספק שמצבי היום טוב יותר בהשוואה לשנה שעברה.

       

      שובל עם אמה, אורלי. "רק אחרי שנה של הישרדות הצלחנו לעשות עם עצמנו משהו ששווה לחיות עבורו" (צילום: רון רחמים)
        שובל עם אמה, אורלי. "רק אחרי שנה של הישרדות הצלחנו לעשות עם עצמנו משהו ששווה לחיות עבורו"(צילום: רון רחמים)

         

        את השיפור הזה אני מייחסת גם לסטודיו שהקמנו לזכר יובל, שנקרא SOY. השם הוא בעצם ראשי התיבות של שמות בני המשפחה: סתיו ושובל, אורלי ואופק ויובל. הרעיון להקמתו התחיל לפני שנתיים. אמא הייתה אמורה לנהל את נושא הכושר ועיצוב הגוף, אני את תחום המחול ויובל את השיווק, הפרסום ויחסי הציבור, כי היא

        "ממצב שבו לא ראיתי שום דבר ששווה לקום בשבילו מהמיטה, מצאתי את התרופה שלי. בסטודיו אני מרגישה שלמה ובריאה"

        פשוט טובה בזה. אני מדברת עליה בהווה, כי ככה היא איתי. היא נחמדה לאנשים, יש לה יחסי אנוש מעולים, היא מקבלת, מכילה ומלאה בנתינה ואהבה. מאחר שהיא רקדנית מהממת, היא הייתה אמורה להיות אחראית על חוגי הילדות בסטודיו. בעקבות המקרה הרעיון התנפץ, ועלה שוב שנה לאחר מכן. רק אחרי שנה של הישרדות הצלחנו לעשות עם עצמנו משהו ששווה לחיות עבורו.

         

        פתחנו את הסטודיו לפני כחצי שנה. אמא ואני חולקות את הניהול. היא אחראית על העיצוב והכושר ואני על המחול. האמת היא שלא ידעתי איך אוכל להחזיק את המקום, להדריך ולהוציא מעצמי כוחות נפשיים וגופניים שדרושים להרמת מקום כזה, אבל גיליתי שדווקא מהמקום השחור של חוסר האונים, הכאב והתסכול, הצלחתי להיזכר מה אני הכי אוהבת לעשות. היום, בנוסף להוראת מחול לגילאים שונים, יש לי גם להקה משלי, משהו ששאפתי אליו שנים, ואני משלבת מחול וחינוך. ממצב שבו לא ראיתי שום דבר ששווה לקום בשבילו מהמיטה, מצאתי את התרופה שלי. לא הבראתי ולא אבריא, אבל כשאני בסטודיו, אני מרגישה שלמה ובריאה".

         

         

        הגליון החדש של לאשה
        הגליון החדש של לאשה
         
        הצג:
        כל התגובות לכתבה "בתו של סתיו אלימלך חלתה בעקבות מות אחותה, והשתקמה בזכות ריקוד"
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד