"התחלתי לסבול ממיחושים גופניים. הבנתי שעליי לצאת לדרך עצמאית"

    במולדתה רומניה נחשפה לרעב ולעוני, בארצה החדשה ישראל נקלטה בצורה מופלאה. אבל הדרמה הגדולה של לואנה ניימן-שלוסר התרחשה לאחרונה, והיא יצאה מחוזקת

    נגה שנער-שויערפורסם: 20.11.17 03:50
    לואנה ניימן-שלוסר. "אני לא מפחדת. אני יודעת לעבוד קשה ומחויבת לפרנסת המשפחה שלי. ואני אצליח" (צילום: מיה כרמי דרור)
    לואנה ניימן-שלוסר. "אני לא מפחדת. אני יודעת לעבוד קשה ומחויבת לפרנסת המשפחה שלי. ואני אצליח" (צילום: מיה כרמי דרור)
    עם החבר, ריצ'רד, לימים בעלה, בתחילת הקשר שלהם. "לשמחתי, הוא קיבל באהבה את הבחירה שלי" (צילום: אלבום פרטי)
    עם החבר, ריצ'רד, לימים בעלה, בתחילת הקשר שלהם. "לשמחתי, הוא קיבל באהבה את הבחירה שלי" (צילום: אלבום פרטי)
    עם בעלה וילדיה. "עבדתי קשה והרווחתי מצוין, אבל הכסף היה רק אמצעי לאספקת דיור, בריאות וחינוך ברמה טובה לי ולמשפחתי" (צילום: אלבום פרטי)
    עם בעלה וילדיה. "עבדתי קשה והרווחתי מצוין, אבל הכסף היה רק אמצעי לאספקת דיור, בריאות וחינוך ברמה טובה לי ולמשפחתי" (צילום: אלבום פרטי)

    דרך ארוכה עברה לוּאנה ניימן-שלוסר מימי ילדותה ברומניה הקומוניסטית, דרך קליטה מוצלחת בארץ, הקמת משפחה וקריירה משגשגת כשכירה, ועד שהחליטה לחשב מסלול מחדש ולצאת לדרך עצמאית. "נשים שרוצות לצאת לעצמאות נתקלות לא פעם בהרמת גבה ובצורך לנמק את מעשיהן", היא אומרת. "חשוב לא להקשיב לרעשי הרקע או לאנשים המפקפקים ביכולת שלנו להצליח. כל התשובות הנכונות נמצאות אצלנו בפנים. צריך רק לתת להן מקום ולהקשיב להן".

     

    מי את?

    "לואנה, בת 43, נשואה לריצ'רד ואמא של שרי-לי (14), נויה (12) ודור (9). גרה בכרכור".

     

    ומה את עושה?

    "עד לפני כחצי שנה עבדתי כמנהלת שיווק ומכירות בתחום של הפצת תרופות ויבוא של ציוד רפואי. כיום אני בעלת המותג חוויה בצבעים - טיולים לנשים ברחבי העולם, המשלבים היכרות עם יעד הטיול והעצמה אישית. אני גם מקיימת ערבים שבהם הנשים זוכות לטעימות מתרבויות של מדינות שונות".

     

    ניימן-שלוסר עם אמה בערב שהוקדש לתרבות ההודית. "חינכו אותנו לצניעות ולרגישות לזולת" (צילום: אלבום פרטי)
      ניימן-שלוסר עם אמה בערב שהוקדש לתרבות ההודית. "חינכו אותנו לצניעות ולרגישות לזולת"

       

      שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?

      "נולדתי וגדלתי בבוקרשט, רומניה, להורים ניצולי שואה. אבי ז"ל, בעל תואר שני בהנדסת מכונות, עבד במפעל טקסטיל, ואמי, בעלת תואר שני בכימיה, הייתה מנהלת מעבדה. הוריי הכירו בשידוך והיו נשואים באושר במשך 50 שנה עד לפטירתו של אבי לפני כשלוש שנים.

       

      "גדלתי תחת השלטון הקומוניסטי של צ'אוצ'סקו. למשפחה שלי הייתה דירה יפה, אבל מהחלון יכולתי לראות כל בוקר אסירות שהגיעו להאנגר ענק כדי למיין תוצרת חקלאית. אלה היו שנים קשות של עוני ומחסור במוצרי מזון. אם רצית לאכול כמו שצריך, היית חייב להשיג מוצרים דרך השוק השחור, כי בחנויות לא היה כלום. מוצרים בסיסיים כמו שמן, סוכר וקמח נקנו בהקצבה באמצעות תלושים ובימים קבועים. אנשים החליפו ביניהם מוצרי צריכה בסתר, תוך פחד מוות. בבית שלנו לא היה חסר שום דבר, אבל חינכו אותנו לצניעות ולרגישות לזולת. למשל, שלא מביאים לבית הספר דברי מאכל שאין לילדים אחרים.

       

      צפו בסרט תיעודי על עלייתו ונפילתו של צ'אוצ'סקו:

       

       

      "מגיל אפס ידעתי שאני יהודייה. אמי איבדה את אביה בפוגרום ב-1941, וסבתי, שנותרה אלמנה, שיננה באוזנינו מיום שנולדנו: 'עם גוי לא מתחתנים'. היה לה חשוב שלא נתבולל. אחותי ואני למדנו בבית ספר שבו היו מעט מאוד תלמידים יהודים. אני זוכרת שבתקופת חג המולד שתינו לא הבנו למה אין לנו בבית עץ אשוח, ולמה סנטה קלאוס לא מגיע אלינו לחלק מתנות. אבי הסביר לנו שאנחנו יהודים, ושאנחנו חוגגים באותו זמן את חנוכה.  

       

      "מגיל צעיר אחותי ואני נשלחנו לחופשות אצל קרובי משפחה בישראל, וב-1992 עלינו לארץ. הוריי הבינו שאם הם רוצים שבנותיהם יינשאו ליהודים, הם חייבים להגיע הנה. אחותי ואני שמחנו מאוד. הגענו לחיפה; הייתי בת 17 וחצי, תלמידת י"א, ובתיכון בנווה שאנן אמרו לי שאצטרך ללמוד בכיתה ט' כי אני לא יודעת עברית. סירבתי. אשתו של דודי, שהייתה מורה, המליצה לי ללמוד בתיכון ליאו בק. זה היה בית ספר פרטי שעלה הרבה כסף, אבל הוריי היו מוכנים לשלם למען מה שנראה להם מטרה ראויה. לאחר ארבעה חודשים באולפן התחלתי ללמוד בי"ב, בכיתה של עולים חדשים. בהתחלה לא הבנתי כלום; בהמשך הכרתי שתי בנות שגם הן עלו מרומניה, וקיבלתי מהן עזרה חשובה. עבדתי קשה וסיימתי את התיכון אחרי עשרה חודשים עם ממוצע בגרות של 10.6. באותה תקופה הכרתי במסיבה את ריצ'רד, חייל, עוד עולה חדש. מרגע שראיתי אותו, ידעתי שזה יהיה האיש של חיי. כל הערב חיכיתי שיזמין אותי לרקוד. בסוף הוא הזמין, ומאז אנחנו ביחד".

       

      עם ריצ'רד, 1992. "כל הערב חיכיתי שהוא יזמין אותי לרקוד" (צילום: אלבום פרטי)
        עם ריצ'רד, 1992. "כל הערב חיכיתי שהוא יזמין אותי לרקוד"

         

        לצה"ל לא גויסה משום שבמחזור שלה היה עודף בנות, והיא התחילה מיד תואר ראשון ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה. בן זוגה למד באותה תקופה מתמטיקה ומחשבים. "לאחר סיום התואר הראשון המשכתי לתואר שני במינהל עסקים", היא מספרת. "בתקופת הלימודים עבדתי במסעדה, תחילה כברמנית ובהמשך כמנהלת, ותוך כדי עבודה פנתה אליי לקוחה והציעה לי לבוא לראיון עבודה בחברה להפצת תרופות שהיא ניהלה. התקבלתי לתפקיד של תועמלנית רפואית וקיבלתי משכורת גבוהה, רכב צמוד ותנאים מעולים. פרחתי שם. אחרי שנתיים עברתי לתפקיד דומה בחברה בינלאומית. ב-2001 נישאתי לריצ'רד, ואחרי שנתיים נעשיתי אמא. בתחילת חיינו המשותפים גרנו בחיפה, ולפני שבע שנים עברנו לכרכור".

         

        הקריירה שלה שגשגה, לדבריה. "עבדתי בחברות שונות למכירת ציוד רפואי והפצת תרופות. בתפקידי האחרון שימשתי כמנהלת מכירות לחו"ל בחברה ישראלית. נסעתי בכל העולם, השתתפתי בכנסים ופגשתי אנשי עסקים ודיפלומטים. לפני שש שנים הגעתי להודו במסגרת נסיעת עבודה, והתאהבתי. אהבתי את השקט ואת הרוגע. ההודים לא זיהו אותי כזרה, והרגשתי אחת משלהם. בפעם הראשונה בחיי יכולתי לאפשר לעצמי לזרום עם היום וללכת לאיבוד בלי לדאוג למה שיהיה. מאז, חלמתי להגיע לשם שוב.

         

        "לפני כשנה נמכרה החברה שבה עבדתי, ומצאתי את עצמי בבית, מתלבטת לגבי עתידי. הרגשתי שאני לא רוצה יותר בוסים; שמעכשיו אני רוצה לקבוע בעצמי. בניגוד לתחושת הבטן שלי, התחלתי לעבוד, שוב באותו תחום, אבל התברר שתחושות הבטן היו נכונות: התחלתי לסבול ממיחושים גופניים, והבנתי שהגיע הזמן לעזוב. לפני כחצי שנה עזבתי ויצאתי לדרך עצמאית. הקמתי עסק. הלקוחות שלי הן נשים שכבר טיילו וראו הרבה, וכעת מחפשות משהו חדש, חוויה אחרת".

         

        עם ריצ'רד (משמאל) ונציג שגרירות הודו בערב שהיא הפיקה לאחרונה. "הגעתי להודו והתאהבתי" (צילום: אלבום פרטי)
          עם ריצ'רד (משמאל) ונציג שגרירות הודו בערב שהיא הפיקה לאחרונה. "הגעתי להודו והתאהבתי"

           

          מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך ללואנה של היום?

          "בהודו חוויתי בפעם הראשונה את האפשרות לשחרר שליטה וללכת לאיבוד, לא לדעת מראש מה עומד לקרות. כעת אני מבקשת לתת גם לנשים אחרות לחוות את התחושה הזו, שדווקא בתוכה ניתן למצוא המון ביטחון. זה מאפשר פרספקטיבה שבאמצעותה אפשר לבחון את החיים ולהחליט איך הם ייראו בהמשך.

           

          "בעלי ואני התחלנו מאפס. כל מה שיש לנו, עשינו בעשר אצבעות, ללא גב כלכלי. הכסף מעולם לא היווה עבורי מטרה. עבדתי קשה והרווחתי מצוין, אבל הכסף היה בשבילי רק אמצעי לאספקת דיור, בריאות וחינוך ברמה טובה לי ולמשפחתי ולצבור חוויות. לשינוי המקצועי שעשיתי יש, ועוד יהיה, מחיר כלכלי, אבל מה שהכי חשוב זה שהיום, אחרי תקופה קשה של תסכול ומתח עד כדי מיחושים גופניים, אני מאושרת במה שאני עושה. כשאת עושה מה שאת אוהבת, את לא הולכת לעבודה אלא מגשימה את עצמך. לשמחתי, בעלי קיבל באהבה את הבחירה הזו שלי.

           

          "הבחירה בעצמאות, אין פירושה חופש אחד גדול. להפך, עכשיו אני צריכה ללמוד תחומים חדשים רבים, להתמקצע באינסוף דיסציפלינות. בעלת עסק עצמאי היא סוג של מולטי-טאלנט הנדרשת לשלוט באינספור פרטים - והכל תחת הלחץ לייצר הכנסה מיידית וקבועה. אבל אני לא מפחדת. אני יודעת לעבוד קשה ומחויבת לפרנסת המשפחה שלי. ואני אצליח".

           

          מסר לאומה?

          "נשים המבקשות לצאת לעצמאות ולהקים לעצמן עסק נדרשות לעיתים קרובות להתגונן, לתת הסברים ולהוכיח כדאיות כלכלית מול אנשים המפקפקים ביכולתן. המסר שלי: הקשיבי רק לעצמך. אלה ששואלים אותך שאלות, מבטאים למעשה את הפחד של עצמם. את לא חייבת לחלוק עימם את הפחד הזה".

           

          __________________________________________________________

           

          גם היא החלה לסבול ממיחושים לפתע, וחוללה שינוי. הקליקו על התמונה:

           

          סלעית גרניט. "אני כבר לא חייבת להיות מושלמת, רק להיות נאמנה לעצמי". הקליקו על התמונה (צילום: אלבום פרטי)
          סלעית גרניט. "אני כבר לא חייבת להיות מושלמת, רק להיות נאמנה לעצמי". הקליקו על התמונה (צילום: אלבום פרטי)

           

           

          >> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה

           

           

           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
          נעים להכיר, נֹגה שנער-שויער. נושמת, חיה, שומעת, מתעדת וכותבת אנשים וסיפורי חיים. בעלת חברת "הד - לסיפורים שמשאירים חותם" ואמא גאה לעשרות ספרים, תוצרי המפגש ביני לבין אנשים נפלאים שבחרו לחלוק עימי את אוצרם הגדול - סיפור חייהם.

          ועכשיו הבלוג שלי, "מסע אישי". מה יהיה לנו כאן? מסעות אישיים וסיפורי חיים. מפגשים מהסוג האישי, שבהם נבדוק עבר מול הווה ועתיד - ביטוי לצורך העמוק שלי לקחת סיפור חיים, לאוורר ולמתוח אותו אל מעבר להקשרים המובנים מאליהם.

          למדתי שלסיפור החיים אין גיל (לכולנו יש סיפור). הבנתי גם שמשהו בחיבור העמוק והאותנטי לבסיס, לתרבות, למקום שבתוכו צמחנו, מוציא מאיתנו את הטוב ביותר.

          אני יוצאת למסע אישי. אתם מוזמנים להצטרף.