לעשות עוד ילד בפרק ב'? אבל יש לי כבר שלושה מנישואיי הקודמים

פגשתי אותה לפני שנתיים כשרק הכירה את בן זוגה המאובזר בשלושה ילדים. היא בת 39, גרושה עם ילדה בת חמש. האהבה פרחה. ראיתי על העיניים שלה שהורוד ורוד יותר בחייה בכל פעם ששמו מוזכר. אחרי משבר לא פשוט היא הצהירה שהגיעה למנוחה ולנחלה. לפני שנה הם עברו לגור יחד, שכרו דירה גדולה שתכיל את ארבעת הילדים. מאז לא ראיתי אותה.

כתמים שחורים על הורוד

בשבת נפגשנו שוב. היא נראתה מאוד מוטרדת. על הורוד-ורוד הזה הצטברו כתמים שחורים. "הוא לא רוצה ילד משותף", היא לחשה לי. "לו יש שלושה, אבל לי יש אחת".
"ורק עכשיו הוא הודיע לך?" שאלתי.
"היה דיבור על זה כשנפגשנו, אבל דברים לא היו ברורים. זו היתה רק ההתחלה. הוא אמר שהוא לא חושב שהוא ירצה עוד ילדים, אבל זה לא היה ברור".

השיחה המשיכה וככל שנברנו עמוק אל תחילת הקשר היה ברור שהכתובת היתה כתובה באורות ניאון על הקיר. רק שהמשקפיים היו כל כך וורודים שאי אפשר היה לקרוא אותה. יש איזו פנטזיה בתחילת קשר שגם אם האביר שלנו מרכיב את ילדיו על הסוס הלבן ולא מפנה מקום לעוד אחד - "האהבה שלו אלי תשנה את דעתו", אבל עם הזמן, כשנכנסים החיים לשגרה המשולבת, מתווספים עוד אלמנטים כמו:

• בניית מערכות יחסים עם דמויות לא ביולוגיות בתוך הבית, שלא מצליחות לזרום כמו שקיווינו.
• תשלומי מזונות וחשבונות שמכבידים על הכיס ועל המערכת הזוגית הקיימת (כי, בואו נודה, גם לנו יש מה להגיד בנושא).
• קושי עם תחושת האחריות המצטברת בטיפול בילדים הביולוגיים כהורה יחיד בבית.
• הזמינות והפניות לטיפול בילדים כשהם מגיעים פעמיים בשבוע וכל סופ"ש שני וכל חצאי חופשים רצופים.
• ייסורי המצפון המכבידים (כי הם תמיד שם).
  

גם אם את מאמא תרזה ועוזרת, לא תמיד "בא להם" שבת הזוג של אבא תהיה שם ותטרח עבורם. וההיפך. ואז, כשהתמונה מתחילה להתבהר והאותיות על הקיר נראות הרבה יותר ברורות, מה שראיתי כ"אולי" מתברר כ"לא" ומייצר אכזבה גדולה, כי בינתיים השקענו בקשר, בנינו לנו בית, רקמנו חלום ופתאום התעוררנו וגילינו שחלמנו שני חלומות שונים.

לממש את זכותי להורות

את סוגיית "אם וכמה" ילדים נביא למערכת שניה אפשר לחלק לשניים: זוגות שלשניהם ילדים ממערכת קודמת וזוגות שרק לאחד מהם יש. באופציה הראשונה יש סיכוי שלא תרצו ילדים משותפים או תגיעו להחלטות מהירות יותר לגבי כמה ילדים נביא. באופציה השניה, מאזן הכוחות הוא בקצוות ולכן המאבק הוא יותר אקוטי.

בדיוק כמו הכניסה שלי למערכת המורכבת הזאת (הוא הגיע עם ילדה אחת ולי עוד לא היו ילדים), היה לי ברור שאני רוצה לממש את זכותי להיות אמא. רק אז בעצם קיבעתי את השייכות שלי למערכת שלפני כן הרגשתי בה לא פעם כמו גוף זר. השאלה כמה ילדים תמיד הציפה דיון ותסכול. אחרי השלישית הוא הושיב אותי לשיחת "משפחתנו לאן" והציב גבול ברור. הטיעונים שלו היו משכנעים:

• מיצה את נושא החלפת החיתולים וההתעוררות בשעות לא סבירות בלילה.
• עוד ילד מכביד עליו ועל המערכת המשפחתית כלכלית.
• הוא כבר לא צעיר והוא לא רוצה למצוא את עצמו בגיל מתקדם מחויב לטיפול בילדים קטנים. רוצה ליהנות מהחופש.
• והטיעון המרגיז מכולם - "יש לי כבר ילדה" (כי לשאר עוד יכולתי להתחבר).
  

 
לא משנה באיזה צד על המפה אתם נמצאים, אל תתפשרו על הספק. השאלה - האם את/ה רוצה עוד ילדים? היא שאלה בסיסית בכניסה למערכת זוגית שניה. גם אם אין תשובה חד משמעית כרגע, יש הבנה ברורה מהן נטיות הלב של כל אחד בקשר, מהן הציפיות, מבלי להשאיר מקום לפרשנות האישית בנוסח "כשאתה אומר לא, למה אתה מתכוון". הביטו למציאות בעיניים ולא לאילוזיה, גם אם היא מכאיבה, כי עדיפה הוודאות על פני בזבוז זמן יקר ולעתים קריטית בישיבה על הגדר בתקווה שהצד השני יתרצה או יוותר.

לגרור חוסר וודאות בנושא כל כך מהותי ביחסים הוא כמו לחתום על חוזה מנוסח רע. חוזה שבימים גשומים עלול לגרור אתכם אל כותלי היכל חשבון הנפש. כזה עם שדונים קטנים בראש שפועלים כעורכי דין מפולפלים שיציגו לתחושת ההחמצה טיעונים שונים ומשונים לכל סעיף רק כדי שתזכה באיזו אמת אחת איתה תוכל לחיות בשלום.

• סיגל קפלן - מטפלת במשפחות פרק ב'.