לאשה

    צלמת הטבע שנוסעת לקצה העולם כדי לצלם פריים מושלם של פינגווין

    לדפנה בן נון אין בעיה לנסוע שבועיים כדי לצלם פינגווינים במשך שעות ספורות, לצלול מתחת לקרח כדי לפגוש לווייתני בלוגה או לחפש יגוארים ואנקונדות בביצות מסוכנות

    דפנה בן נון באנטארקטיקה  עם הפינגווינים קיסריים.  "צריך לעמוד במרחק של לפחות עשרה מטרים מהם בלי תזוזה, כדי לא להפחיד אותם. אחרי שהם ראו שאני לא מסוכנת, הם עצמם התקרבו אליי עם הגוזלים" (צילום: דפנה בן נון)
    דפנה בן נון באנטארקטיקה עם הפינגווינים קיסריים. "צריך לעמוד במרחק של לפחות עשרה מטרים מהם בלי תזוזה, כדי לא להפחיד אותם. אחרי שהם ראו שאני לא מסוכנת, הם עצמם התקרבו אליי עם הגוזלים" (צילום: דפנה בן נון)
    לווייתני בלוגה בקוטב הצפוני. התמונה של בן נון זכתה בקטגוריית "בחירת הקהל" בתחרות הצילום העולמית של "נשיונל ג'יאוגרפיק" ב־2011. בעקבות הזכייה, שנה לאחר מכן הוזמנה בן נון להציג אותה ותצלום פינגווינים (ראו בהמשך) בתערוכת הצילום של המגזין בקוריאה (צילום: דפנה בן נון)
    בסין עם דובי פנדה. "השומר שהיה שם כל הזמן ביקש ממני להמשיך לזוז ולא להישאר מול הפנדות לאורך זמן. אז הלכתי וחזרתי שוב ושוב, ובשלב מסוים התעלמתי ממנו והמשכתי לצלם את הגורים בתוך הלול שלהם" (צילום: דפנה בן נון)
    באמזונס עם דולפינים ורודים. "ישבתי עם הרגליים במים, והם סימנו לי עם האף שהם רוצים עוד דגים, עד שפשוט לא יכולתי להתאפק וקפצתי למים כדי לשחות איתם" (צילום: דפנה בן נון)

    כשדפנה בן נון הייתה בכיתה ב', אבא שלה קנה לה מצלמת פילם. מאז היא לא מפסיקה לצלם. "כשחזרתי מהטיול של אחרי הצבא באוסטרליה, גיליתי ש־80 אחוז מהתמונות שצילמתי היו של בעלי חיים, ואז החלטתי לקחת את זה לכיוון מקצועי", מספרת בן נון (37), צלמת טבע ועורכת וידיאו, נשואה ואם לתאומים בני שנתיים וחצי, שמתגוררת בנתניה ומצלמת ברחבי העולם – מסין ועד גלפגוס, מאנטארקטיקה ועד אוסטרליה.

     

    אילו הכנות את עושה לפני כל מסע צילום בחו"ל?

    "קודם כל אני בוחרת בעל חיים שמסקרן אותי, חוקרת על אודותיו ומתייעצת עם אנשי מקצוע. אני מארגנת את הציוד בהתאם ליעד, ומשתדלת לא לקחת יותר מדי דברים, אבל כמעט תמיד יוצא שתיק הגב שלי שוקל עשרות קילוגרמים, כי בצילומי טבע אי־אפשר באמת לדעת לקראת מה הולכים, ואני רוצה להיות מוכנה".

     

    איך העיסוק, שכולל נסיעות ברחבי העולם, משתלב עם חיי משפחה?

    "את הקושי האמיתי גיליתי כשנכנסתי להיריון. זה היה היריון קשה שגרם לי לעצור

    את החיים ולהיות במיטה כמה חודשים.

    "אבל העובדה שהפכתי לאמא דווקא תרמה לקריירת הצילום שלי. כשילדיי נולדו פתחתי סטודיו לצילום ילדים ומשפחות. עוד קודם עברתי קורס לצילום ניו בורן באנגליה, והתחלתי לצלם ילדים. לפני כן לא צילמתי אנשים, זה שינוי גדול ומדהים שהתאומים שלי גרמו לו. מאחר שצילום בעלי חיים בטבע הוא בדמי, אני עושה הכל כדי להמשיך להגשים את התשוקה שלי. אני עובדת קשה כדי לחסוך לנסיעות, וכשאני לא בארץ בעלי תומך והוריי עוזרים לי עם הטיפול בילדים. כרגע אני לא נוסעת לחו"ל בתדירות שהייתי רוצה, אבל אני עובדת קשה כדי שאצליח להגשים הכל".

     

    ב־13 בנובמבר תשתתף בן נון, לצד צלמים נוספים מתחומים שונים, בכנס הצילום הישראלי שיתקיים בהיכל התרבות בתל־אביב. נושא הכנס הוא "צילום למען שינוי", והיא תספר על האתגרים בעבודה ותציג תצלומים נבחרים, הנה כמה מהם.

     

     

    פינגווינים קיסריים באנטארקטיקה

    אונייה, שוברת קרח, מסוק וצעדה בשלג

     

    "הרגע הזה היה שווה הכל: אלפי פינגווינים קיסריים ניצבו לפניי עם הגוזלים שלהם. מאותו רגע לא הרגשתי קור או כאב" (צילום: דפנה בן נון)
      "הרגע הזה היה שווה הכל: אלפי פינגווינים קיסריים ניצבו לפניי עם הגוזלים שלהם. מאותו רגע לא הרגשתי קור או כאב"(צילום: דפנה בן נון)

       

      לא היה לי מושג כמה מסובך להגיע לאנטארקטיקה. היחידים שנמצאים שם הם מדענים בתחנות מחקר. הגעתי לאושואיה, העיר הכי דרומית בעולם, שממוקמת בארגנטינה (בספרדית נקראת גם 'סוף העולם'), ומשם הפלגתי יומיים על שוברת קרח בים הכי סוער בעולם – האונייה מתנדנדת בו לזווית של 45 מעלות. פחדתי ממחלת ים ולקחתי את כל מה שצריך כדי למנוע אותה. אנשים הקיאו במסדרונות ואני היחידה שקמה לארוחת הבוקר בזכות הכדורים שהבאתי.

       

      אחרי יומיים על שוברת הקרח, פתאום נהיה רגוע. ראיתי משטחי קרח צפים על המים ועליהם פינגווינים שלוקחים טרמפ, וזה מראה מדהים. ככל שהתקרבנו לאנטארקטיקה, הקרחונים גדלו והפכו למרהיבים יותר, ויכולתי לראות כמה סוגים של פינגווינים – בעולם יש כמה עשרות, וכולם חיים בחצי הדרומי של כדור הארץ. הפינגווינים הקיסריים, שאותם חיפשנו, נמצאים באנטארקטיקה בלבד. הם חיים רק על קרחונים, ולא על אדמה, כמו שאר הפינגווינים, ויכולים לשרוד גם במינוס 60 מעלות. בחורף הקשה הם יוצרים גוש גדול של פינגווינים, מעמידים את הגוזלים במרכז, ובכל פעם הפינגווינים החיצוניים מתחלפים.

       

      אחרי יומיים על שוברת הקרח, היינו אמורים לטוס במסוקים למקום שממנו אפשר להתחיל לצעוד לאזור שבו חיים הפינגווינים − שני קילומטרים עם שלג עד הברכיים. מזג האוויר הסוער לא אִפשר למסוקים לטוס, כך שנאלצנו לחכות שבוע. לאחר שטסנו והתחלנו ללכת – פתאום נגלתה אלינו מושבת הפינגווינים.

       

      הרגע הזה היה שווה הכל: אלפי פינגווינים קיסריים ניצבו לפניי עם הגוזלים שלהם. מאותו רגע לא הרגשתי קור או כאב. הייתי באופוריה והתחלתי ללמוד את ההתנהגות שלהם. צריך לעמוד במרחק של לפחות עשרה מטרים מהם בלי תזוזה, כדי לא להפחיד אותם. אחרי שהם ראו שאני לא מסוכנת, הם עצמם התקרבו אליי עם הגוזלים.

       

      שמונה שעות הייתי במושבה שלהם וצילמתי אותם. חזרתי באופוריה לאונייה עם תוכניות להמשיך לצלם, אבל מזג האוויר היה שוב גרוע, אז לא יכולתי. כך שבעצם בכל ההפלגה של השבועיים, היו לי רק שמונה שעות עם הפינגווינים. אבל זה היה שווה את זה. 

       

      דובי פנדה בסין

      הכלוב היה נקי יותר מהחדר שלי

       

      "האויב הכי גדול של דוב הפנדה הוא הם עצמם" (צילום: דפנה בן נון)
        "האויב הכי גדול של דוב הפנדה הוא הם עצמם"(צילום: דפנה בן נון)

         

        בספטמבר האחרון נסעתי בפעם השנייה לצלם דובי פנדה במחוז סצ'ואן שבסין. יש שם כמה מרכזי רבייה, שבזכותם דובי הפנדה כבר לא ממש בסכנת הכחדה. כל מרכז הוא בגודל של עשרות דונמים. גני חיות בעולם משלמים כמיליון דולר כדי לקבל פנדה מסין, וכשנולדים גורים, שולחים אותם ל"גנון" של גורים בני שנה באחד ממרכזי הרבייה הסיניים.

         

        רק 1,300 דובי פנדה חיים היום בטבע, בסצ'ואן. הם אוכלים עד 35 ק"ג במבוק ביום, ובכך הם שונים מדוב רגיל שאוכל בשר. האויב הכי גדול שלהם הוא הם עצמם: הקושי לשחרר אותם לטבע הוא החשש שפנדה אחרת תהרוג אותם במלחמה על טריטוריה. כשגור פנדה נולד הוא שוקל 100 גרם. אחוזים גבוהים מהם נולדים כתאומים, ובטבע האמא בוחרת את התאום החזק יותר ומחזיקה אותו על הידיים כמעט שלושה חודשים. במרכז הרבייה לוקחים בכל פעם גור אחר מהאמא ודואגים שהיא תאכיל את שניהם, לכן אחוזי ההישרדות גבוהים.

         

        הכלוב של הפנדה היה נקי יותר מהחדר שאני קיבלתי כמתנדבת, הם שומרים שם על הסטריליות בטירוף, כאילו זו חיה קדושה.

         

        הסינים לא היו כל כך חברותיים כלפיי, ולא ששו לעזור לי. המדריך האישי שלי עשה את עצמו לא מבין אנגלית, הוא פשוט לא רצה לענות על השאלות שלי. רציתי לצלם מאחורי הקלעים והם לא הסכימו. הצלחתי לצלם גורים, אבל רק מאזור מסוים. השומר שהיה שם כל הזמן ביקש ממני להמשיך לזוז ולא להישאר מול הפנדות לאורך זמן. אז הלכתי וחזרתי שוב ושוב, ובשלב מסוים התעלמתי ממנו והמשכתי לצלם את הגורים בתוך הלול שלהם.

         

        לווייתני בלוגה בקוטב הצפוני

        צלילה מסוכנת מתחת לקרח

         

        "הצלילה מתבצעת דרך חור בקרח שנראה שחור מלמעלה, וזה מפחד ומלחיץ" (צילום: דפנה בן נון)
          "הצלילה מתבצעת דרך חור בקרח שנראה שחור מלמעלה, וזה מפחד ומלחיץ"(צילום: דפנה בן נון)

           

          לווייתני בלוגה סקרנו אותי כי הם דומים לדולפינים, אינטליגנטיים וידידותיים. הם חיים בים הלבן שבצפון רוסיה, והמסע אליהם ארך עשרה ימים, חמישה מתוכם הוקדשו לקורסי צלילה מיוחדים. יש לי רישיון צלילה מגיל 16, אבל זה לא הספיק הפעם: כדי לצלם את הבלוגה מתחת למים, צריך לצלול מתחת לקרח. זה אחד משני סוגי הצלילה המסוכנים ביותר, לצד צלילת מערות. הייתי צריכה לעשות קורס התמחות בצלילת קרח, וקורס נוסף של צלילה בחליפה יבשה. בארץ המים חמים ולכן אפשר לצלול בחליפה 'רטובה', אבל כדי לצלול במים בטמפרטורה של מינוס 2 מעלות, צריך חליפה שונה לגמרי: כל הגוף, חוץ מהפנים והידיים נותר יבש, והיא בעצם כמו בלון אוויר ששומר על החום. מתחת לחליפה יש עוד ארבע שכבות של בגדים תרמיים ועוד אוברול פוך.

           

          הצלילה מתבצעת דרך חור בתוך שכבת הקרח שקפאה על הים. החור בתוך הקרח נראה שחור מלמעלה, וזה מפחיד ומלחיץ, למרות שאת קשורה בחבל לאיש ששומר עלייך מבחוץ. הגומי של חליפת הצלילה לוחץ על הצוואר וחונק אותו, במכוון, כדי שהמים לא ייכנסו פנימה. עם הבחור שמשגיח מבחוץ אפשר לתקשר רק באמצעות משיכת החבל, ובמצבי חירום צריך לסמן לו כדי שימשוך אותך בחזרה החוצה. בקיצור, זה לא בשביל מי שיש לו קלסטרופוביה.

           

          כדי להגיע לקורסי הצלילה נסעתי על עגלה שמחוברת לאופנוע שלג. התארגנו לצלילה בביתני עץ מחוממים שנמצאים על הים הקפוא, ואז אופנוע השלג סחב את הביתן לעבר החור שלתוכו צללתי עם עוד צוללן. שני צוללנים לכל חור, זה הכלל. אני זוכרת את הרגע שבו הייתי צריכה להתיישב על הקרח ולרדת בעדינות למים עם המון ציוד צילום ומשקולות בכיסים, כדי שהחליפה לא תציף אותי החוצה. מתחת למים, אגב, הכל נראה ירוק בגלל השמש שנשברת דרך הקרח. וכל זה היה רק קורס ההכנה!

           

          אחרי שני הקורסים יצאנו לשטח כדי לצלם את הלווייתנים. כדי שהחור בקרח שממנו הם עולים לנשום לא ייסגר, הלווייתנים מקפידים לעלות באותו מקום, ולכן קל למצוא אותם. לצערי, כך גם לדובי הקוטב קל לצוד אותם.

           

          הלווייתנים היו חברותיים מאוד. הם רגילים לבני אדם, כי אנשי המקום מאכילים אותם. בתוך דקות הגיעו אליי שתי נקבות, השתוללו במים והשפריצו. תפסתי אותן ברגע של שובבות. ברגע אחר תפסתי אותן עם בועת אוויר בצורת טבעת, צילום שה־BBC פרסם באתר שלו.

           

           

          סוסי פרא בברזיל

          אין לי מושג מאיפה הם הגיעו

           

          "למדתי שגם אם אני לא מצליחה להשיג את התמונות שבשבילן נסעתי, אני צריכה ללמוד ליהנות ממה שיש" (צילום: דפנה בן נון)
            "למדתי שגם אם אני לא מצליחה להשיג את התמונות שבשבילן נסעתי, אני צריכה ללמוד ליהנות ממה שיש"(צילום: דפנה בן נון)

             

            אזור ביצות פאנטנאל נמצא בדרום־מערב ברזיל, וצריך רכב שטח מיוחד כדי להיכנס אליו, ורצוי גם לשכור מדריך. נסעתי לשם כדי לצלם יגוארים ואנקונדות, וזה אחד המקומות שבהם לא הצלחתי להשיג מה שרציתי. לא משנה כמה השקעה וכסף את מוציאה על המסע, לא תמיד הוא עומד בציפיות. לא מצאתי יגוארים ואנקונדות כי זו הייתה העונה הרטובה, הביצות גבוהות והיה קשה למצוא אותם. בדרך לחפש את היגוארים לקחתי צימר על גדות הביצה, שהיא מעין נהר גדול עם המון צמחייה ובעלי חיים. אני זוכרת את עצמי יוצאת מהחדר שלי ורואה תנינים על הדשא. כשסובבתי את הראש ראיתי קפיברה, המכרסם הגדול בעולם, שנראה כמו שרקן בגודל של חזיר קטן.

             

            את תמונת הסוסים צילמתי בלי להתכוון: עברנו על פני ביצה, ופתאום ראיתי סוסים הולכים בתוך המים. ביקשתי מהמדריך לעצור, ירדתי מהרכב ופשוט התחברתי לרגע הזה, לראות את הסוסים האלה מחפשים עשב שצף על המים. אין לי מושג עד היום מאיפה הם הגיעו, האם היו שייכים למישהו, אבל אני שמחה על הרגע שתפסתי אותם שם. למדתי שגם אם אני לא מצליחה להשיג את התמונות שבשבילן נסעתי, אני צריכה ללמוד ליהנות ממה שיש.

             

             

            דולפינים ורודים באמזונס

            לא התאפקתי וקפצתי למים

             

            "חבר שחזר מדרום אמריקה סיפר לי שהוא שמע שביערות האמזונס חיים דולפינים ורודים. ישר נדלקה לי נורה מעל הראש" (צילום: דפנה בן נון)
              "חבר שחזר מדרום אמריקה סיפר לי שהוא שמע שביערות האמזונס חיים דולפינים ורודים. ישר נדלקה לי נורה מעל הראש"(צילום: דפנה בן נון)

               

              חבר שחזר מדרום אמריקה סיפר לי שהוא שמע שביערות האמזונס חיים דולפינים ורודים. ישר נדלקה לי נורה מעל הראש, רציתי לראות איך נראה דולפין ורוד. טסתי לאמזונס בלי לדעת לאן אני נוסעת. ידעתי רק שאני צריכה להגיע למנאוס, הבירה. בטיסה לאמזונס ישבתי ליד בחורה נחמדה, והיא סיפרה לי על עיירה שבה יושבת בחורה שמאכילה בקביעות את הדולפינים האלה, והם מגיעים אליה במיוחד. לקחתי אוטובוס של שבע שעות ממנאוס לעיירה הזו.

               

              כשהגעתי לעיירה החמודה, שיושבת על גדות הנהר השחור, סימנתי לתושבים עם הידיים "דולפינוס". הם הבינו את מי אני מחפשת, והפנו אותי לסירה גדולה שעגנה על גדת הנהר. ניגשה אליי בחורה, אמרתי לה, "דולפינוס", והיא הלכה וחזרה עם צלחת מלאה בדגים חתוכים. היא התיישבה על הדק, טבלה את הדג החתוך במים ופתאום דולפין ורוד קפץ ותפס את הדג. הייתי באקסטזה. ישבתי עם הרגליים במים, והם סימנו לי עם האף שהם רוצים עוד דגים, עד שפשוט לא יכולתי להתאפק וקפצתי למים כדי לשחות איתם. הם היו מתוקים ממש, וכשנמאס להם ממני שחו משם ונעלמו.

               

              הגליון החדש של לאשה (צילום: מאיר כהן, סגנון: קרן נפתלי)
              הגליון החדש של לאשה (צילום: מאיר כהן, סגנון: קרן נפתלי)
               
              הצג:
              כל התגובות לכתבה "צלמת הטבע שנוסעת לקצה העולם כדי לצלם פריים מושלם של פינגווין"
              אזהרה:
              פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד