בודדה בבית הספר: "כבר שנתיים משפילים אותי ומציקים לי"

חרם, השפלות, נידוי מהווטסאפ הכיתתי. בסודי-סודות ניגשים בני נוער אל נועה רום ומספרים לה על הבדידות שלהם. לכם ההורים, היא מציעה להיות עירניים וקשובים

נועה רום

|

31.10.17 | 07:47

"מעליבים אותי בכל יום. עברתי עיר, התחלתי ללמוד בבית ספר חדש וכלום לא השתנה". צילום אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)
"מעליבים אותי בכל יום. עברתי עיר, התחלתי ללמוד בבית ספר חדש וכלום לא השתנה". צילום אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)

היא ישבה שם, לאורך כל ההרצאה, במבט מושפל, מקשיבה לי כשאני מדברת עם כל הילדים בכיתה על חרם והתעללות בתלמידים. ראיתי אותה מתכווצת בכיסאה, שיערה החום המתולתל מכסה את הפנים. היא משלבת ידיים, מנסה להסתיר את גופה, להיעלם. מדי פעם הרימה את ראשה וכשמבטי נפגש בשלה הסיטה אותו שוב. אני מזהה את המבט. היא רוצה לספר את סיפורה ומפחדת שיצחקו עליה.

 

מיד בתום ההרצאה היא ניגשה אלי וביקשה לדבר איתי. "כבר שנתיים משפילים אותי", סיפרה לי הנערה, רק בת 12. "מציקים לי כי אני שמנה, מעליבים אותי בכל יום. עברתי עיר, התחלתי ללמוד בבית ספר חדש וכלום לא השתנה".

 

מה אפשר להגיד לנערה שעוברת השפלות על בסיס יום-יומי? סיפרתי לה את הסיפור שלי. כשהייתי בכיתה ו' התחילו לצחוק על הפזילה שלי בעין. הייתי הולכת עם הפנים בתוך הרצפה, מתפללת שהיום יעבור בשלום. השיא היה, סיפרתי לה, כשגיליתי בל"ג בעומר של אותה שנה שיש מדורה כיתתית ורק אותי לא הזמינו. מה שניחם אותי, סיפרתי לה, הוא שהייתה לי חברה טובה שתמיד הייתה לצדי. נויה חייכה וסיפרה על החבר הטוב שיש לה. בסיום השיחה הבטחתי לה שיום אחד היא תסתכל בעיניים של כל אחד ואחת שפגעו בה - בדיוק כמוני. כשיצאנו מהכיתה הוא חיכה לה וחיבק אותה. היא בכתה ואני חזרתי הביתה בלב כבד. לא לכולם יש את החבר או החברה התומכים.

 

"תלמיד בבית ספר בדרום הארץ סיפר לי בסוד שהוא לבד. מתעלמים ממנו, לא משתפים אותו במשחקים בהפסקה". צילום אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)
    "תלמיד בבית ספר בדרום הארץ סיפר לי בסוד שהוא לבד. מתעלמים ממנו, לא משתפים אותו במשחקים בהפסקה". צילום אילוסטרציה(צילום: Shutterstock)

     

    סודות שמתבגרים מספרים לי

    כסופרת נוער אני פוגשת אותם כל הזמן בהרצאות בהן אני מדברת אליהם על נושאים שמעסיקים אותם כל הזמן, כמו נושא החרם עליו דיברתי בהרצאה הזו, שבו עוסק גם ספרי השמיני "סוגרים חשבון": חרם, השפלות, התבגרות בעידן המסכים, טכנולוגיה מתקדמת ולייקים שאנחנו נותנים למי שהכי. אני פוגשת נערים ונערות מרחבי הארץ, מכיתות ה' ועד החטיבה, ילדים-בוגרים, לא כאן ולא שם. הם יודעים משהו על העולם הזה, בדרך כלל יותר טוב מאיתנו והם רוצים בסוף היום חיבוק ונשיקת לילה טוב, רק שלפעמים הם מתביישים לבקש.

     

    ילדים וילדות יכולים להיות אכזריים. הם יודעים להשפיל, למצוא את הנקודה הכואבת של חבריהם וחברותיהם לכיתה. יש להם ידיים כדי להרביץ וראש שרוקם מזימות ואני יודעת שעם השנים, כשהם גדלים, המצב מחמיר.

     

    תלמיד בבית ספר בדרום הארץ סיפר לי בסוד שהוא לבד. מתעלמים ממנו, לא משתפים אותו במשחקים בהפסקה. נער שקוף. תלמידה אחרת סיפרה לי שהיא מקבלת לוואטסאפ סרטונים מפחידים של דמויות מתות. "אני מתעלמת מהסרטונים, אבל יש כמה בנות שלא מפסיקות לשלוח לי אותם". ילדה אחרת סיפרה לי שהוציאו אותה מקבוצת הווטאסאפ הכיתתית - היא לא מוזמנת למפגשי כיתה; מודרת מהחיים הויראלים שהיום הם החיים המציאותיים. "אני נערה רגילה. עם עיניים חומות ושיער חום. אני לא מיוחדת", היא אומרת, בטוחה שאם רק הייתה נראית אחרת חייה היו שונים.

     

    "ילדים יכולים להיות אכזריים". צילום אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)
      "ילדים יכולים להיות אכזריים". צילום אילוסטרציה(צילום: Shutterstock)

       

      הטכנולוגיה שהם כל כך אוהבים - יכולה להפוך לסיוט

      תקופת ההתבגרות שמתחילה היום כבר בגיל 9-10 היא תקופה מכוננת בה ילדים וילדות הופכים לנערים ונערות. אישיותם מתעצבת, הם מנסים לעמוד מול הלחץ של הלימודים, לפתח ביטחון עצמי, להתמודד עם השינויים הגופניים וההורמונאליים, למצוא את עצמם בקבוצת השווים, להחזיק חברויות. חלקם אף מתנסים בקשרים זוגיים והם מתבגרים מול המצלמות, הרשתות החברתיות, הסלולארי, קבוצות הווטסאפ, אינסטגרם ופייסבוק. והטכנולוגיה שהם כל כך אוהבים - להצטלם, להעלות תמונות, להנציח רגעים של אושר, גם מבריחה אותם לקצה השני של העיר - לבית ספר אחר - העיקר שיוכלו לנשום אוויר שאין בו רעל.

       

      "הילד שלי מפחד להגיע לבית הספר", כתבה לי אמא אחת מייל לפני מספר ימים. "תלמידים בכיתה מרביצים לו. יום אחד הוא חזר חבול כולו". הילד בכיתה ג' והבעיות התחילו בתחילת השנה כשארבעה תלמידים החליטו להיטפל לילד העדין שלה ומאז חייו וחייה הם סיוט. בהתכתבות בינינו היא סיפרה שהיא מבולבלת מכל העצות שהיא מקבלת, מגיעה לבית הספר לעוד שיחה עם המנהל וחוזרת הביתה מתוסכלת. "אולי אני אשאיר אותו בבית", היא כותבת ואני חושבת על הילד שלי, רק בכיתה ב', עוד לא בן שבע. בכל בוקר כשהוא מסיים את השוקו והולך לבית הספר אני שמחה שהוא מוגן בתוך קפסולה חמימה שיש בה חברים ומחנכת נפלאה – אבל מאז המייל שלה אין לי מנוחה.

       

      בתוך הלבד שלהם המתבגרים שלנו צריכים זרקור שיאיר להם את הדרך – הם צריכים את ההורים שלהם. דברו עם הילדים שלכם, הקשיבו להם. שימו לב אם יש שינויים בהתנהגות שלהם, בדקו אם יש להם חברים. אל תוותרו אם הם משתבללים בתוך עצמם. ספרו להם על ההתבגרות שלכם, על הקשיים שאתם חוויתם. הסבירו להם שצריך בן אדם אחד שיאמין בהם ואתם הראשונים לעשות זאת.

       

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      נועה רום, רווקה + ילד בן שש, גרה בנתניה, סופרת לנוער (עד הבת מצווה זה יעבור, כמה שאת נהדרת, נוגה, תראו אותם, סדרת החיים החדשים שלי), מגישה את התוכנית 'נועה מדברת עם נוער' ברדיו קול נתניה, מורה בהכשרתה לגיל הרך ומרצה על ספריה בבתי ספר וספריות.