לקראת סיום שיחת הטלפון עם אלון ליבנה מניו יורק, הוא מסיר את שריון המעצב הסלב שטיפח בעשור החולף, ומודה שהוא מתגעגע הביתה. כבר שנה שהוא חי ופועל בניו יורק, מהסטודיו שפתח בשכונת סוהו במנהטן, וכעת הוא מוכן לעזוב הכול בשביל לקפוץ לאייס קפה בשדרות רוטשילד.
"ניו יורק זה מקום לא ספונטני, מקום של עבודה נטו. כל מי שגר כאן הוא 100 אחוז קרייריסט", הוא אומר בשיחה המתקיימת בשמונה בבוקר, שעון ניו יורק, שלפניה כבר הספיק לעבוד מול סטודיו הכלות והערב שלו בישראל, שממשיך לפעול בשלט רחוק מניו יורק, ובביקורים בני שבועיים-שלושה שעושה ליבנה בישראל אחת לחודשיים. בכל זאת, הפרנסה העיקרית עדיין מגיעה מתחום הכלות, ובעיקר אלה הישראליות, שמכירות את ליבנה ואת המוניטין שבנה לעצמו כאן. במקביל, בימים אלו סיים ליבנה את העבודה על קולקציית אביב-קיץ 2018 בקו הרדי טו וור Livne NYC, שהשיק השנה בניו יורק.
אם מסתכלים לאחור על הקריירה של המעצב בן ה-32, אפשר לזהות אמביציה בלתי ניתנת לריסון וצורך תמידי לחדש. בעבר היה לו קו רדי טו וור וחנות ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, שנסגרה עם המעבר לסטודיו בנווה צדק בסוף 2014, ולאורך השנים השיק גם שיתופי פעולה עם המותגים קסטרו ולילה מיסט, הציג בשבועות האופנה בניו יורק, פריז ותל אביב, והלביש ידועניות רבות, ובראשן ביונסה וליידי גאגא.
עכשיו הוא בניו יורק די לבדו, למעט החתולה מיראלינדה-לנצ'יאנו בת ה-8.5 שמתגוררת איתו, בעוד שבעלו, הארכיטקט גיל איילון, שותף ומנכ"ל בעסק של ליבנה, נמצא על הקו תל אביב-ניו יורק, ואיתו בישראל החתולה המבוגרת נונית בת ה-12.
בכתבת הווידאו שלמעלה תוכלו לצפות ביום בחייו של ליבנה, כשהוא מתרוצץ בין האפ-טאון לדאון-טאון, ומנהל יחד עם צוות קטן את הקו החדש, שנמכר כיום אונליין ובמספר בוטיקים בארצות הברית, ובתמונות הסטילס בכתבה שלפניכם נחשפת קולקציית אביב-קיץ 2018. ליבנה משתף בסדר יומו בעיר הגדולה, כשהוא נע בין פגישה עם הסטייליסט והמעצב ניקולא פורמיקטי, שצילם דגמים של ליבנה למגזין Free בעריכתו, לבין רישום סקיצות לשמלות שהוא מעצב עבור סולנית להקת גארבג', שירלי מנסון, שלבשה את עיצוביו במספר הזדמנויות בסיבוב ההופעות הנוכחי שלה. "מכל הנשים שהלבשתי, עם שירלי זו סגירת מעגל", אומר ליבנה, "מאחר שהיא היתה הפסקול שליווה אותי בגיל ההתבגרות".
כשהוא נשאל מה מניע אותו מלבד האמביציה הטבעית שלו, שיכולה להספיק לנבחרת פוטבול שלמה, הוא מדבר על הפחד להתנוון ולהפוך ללא רלוונטי, כפי שקורה ללא מעט מעצבים בתעשייה שמכתירה מדי בוקר כוכבים חדשים. "אחרי שהעיפו אותי משנקר, במקום להתייאש ולנבול הרגשתי מחויבות להיות הכי מוצלח, הכי מוכר, הכי חזק. היה לי את הרעב להיות הראשון בכל", הוא אומר. "הייתי בן 21 כשהלכתי לפרויקט מסלול (הגרסה הישראלית ששודרה בזכיינית רשת, א"י), אבל מאז התבגרתי, וגם הסגנון שלי התפתח. אני מרגיש שהבגדים שאני עושה עכשיו יותר מתוחכמים משמלות המחשופים העמוקים שעיצבתי בתחילת הדרך. אני מאמין שמעצב שנתקע ומתנוון הוא הדבר הכי עצוב בעולם. כמו גוטייה, למשל, שבשנות ה-90 היה הדבר המקורי, המופרע והמעניין של העשור, והיום הוא לא רלוונטי".
"זאת גם הסיבה להחלטה שלי לבדל את עצמי מהסגנון הישראלי בשמלות הכלה", הוא מוציא עצמו מקבוצת מעצבי שמלות הכלה הישראלים שכובשים פעמיים בשנה את שבוע הכלות בניו יורק, ביניהם פנינה טורנה, ענבל דרור, גליה להב וברטה. "מפידבקים שאני מקבל מקניינים, הסגנון הישראלי של שמלות כלה סקסיות כבר פחות פופולארי, משום שקמו לו חיקויים זולים בסין וטורקיה. כמו כל טרנד - גם זה הגיע לקיצו, וזו שירת הברבור שלו. בחרתי להציג הפעם קווים נקיים של שמלות ללא חרוזים ותחרות".
______________________________________________________
ומה גילינו בארון ובבית של נעמי הורוביץ?
