1988 הייתה שנה חשובה מאוד בעולם האופנה (וחשובה בכלל, סלין דיון זכתה אז באירוויזיון!). זו הייתה השנה שבה נבחרה אנה ווינטור להיות עורכת "ווג". מצב המגזין באותם ימים היה מדאיג. "אל", המגזין החדש שהוקם רק שנתיים קודם לכן, זינב קשות במכירות של "ווג". ווינטור הגיעה, עם קארה הבטון שלא זז מילימטר, עם השמלות המחויטות, המבט הקפוא ומשקפי השמש הנצחיים. היא העלתה את המכירות, הגדילה את התפוצה ואת מספר העמודים בעיתון והפכה לאגדה.
אחד הדברים שעזרו להפוך אותה לאגדה היה עולם האופנה של אותם ימים, שעודד התנהגות מתנשאת וסנובית. דמיינו עולם שבו תצוגות אופנה לא משודרות באינטרנט ובשורה הראשונה אין סלפי. עולם שבו רק עורכות-העל נחשפו אל הבגדים, ושרק חצי שנה מאוחר יותר הגיעו לחנויות. ווינטור הייתה מגיעה קרירה כמלפפון בריטי לתצוגות, יושבת עם מעיל פרווה בשורה הראשונה, ומי שהעז לפנות אליה ישירות היה מת ממבט הלייזר האכזרי שזו שיגרה אליו.
ואז הגיע הספר. ב־2003 יצא לאור "השטן לובשת פראדה" של לורן וייסברגר, מתמחה לשעבר אצל ווינטור ב"ווג". הסרט הגיע בשנת 2006 והפך מיד עם יציאתו לקאלט מצוטט שחגג בקאמפיות מופרכת את דמותה הקרירה של עורכת "ווג". אם ווינטור הייתה אגדה בעולם האופנה הסגור קודם לכן, הסרט הפך אותה לאגדה ברחבי העולם, כשמיליונים נחשפו אל דמותה הקשוחה, האופנתית והמוגזמת. ווינטור עצמה אגב הגיעה לפרמיירה של הסרט, לבושה בשמלה של פראדה.
29 שנה שווינטור מחזיקה בתפקיד וגם פרנקה סוזאני, עורכת "ווג" איטליה, ערכה את המגזין תקופה דומה, עד למותה ממחלה בשנה שעברה. אלכסנדרה שולמן מ"ווג" הבריטי אחזה בתפקידה מעט פחות מהן, רבע מאה שהסתיימה בראשית השנה. הן היו הבייבי של עולם האופנה. כשאתה אוחז בתפקיד לזמן כה ארוך משהו בך מתחיל להאמין שהתפקיד הוא אתה, וכמו שווינטור מאמינה בזה, גם עולם האופנה האמין בזה.
סוף עידן הקרח
ב־2010 הושקה לראשונה אפליקציית אינסטגרם, ובתוך שש שנים הגיעה ל־600 מיליון משתתפים. האפליקציה הזו שינתה את עולם האופנה מן הקצה אל הקצה. לא עוד סנובים שמתעלמים זה מזה, לא עוד מעטים בעלי זכות הצפייה בקולקציות וקביעת עתידן המסחרי והאמנותי. מעתה האופנה הפכה נגישה לכולם. בלוגרים הפכו לפנים מוכרות בתצוגות האופנה, וגם עורכות האופנה התחילו לצלם סלפי מהשטיח האדום, מהשורה הראשונה, לתייג את עצמן עם האשטאג של הקולקציה או המעצב, ואפילו - לא יאומן אך תועד - לחייך.
פתאום ההתנשאות עצמה, שהייתה חלק בלתי נפרד מהדנ"א של עולם האופנה ("אני לא יוצאת מהמיטה בעבור פחות מעשרת אלפים דולר" סטייל דוגמנית־העל לינדה אוונג'ליסטה), הפכה לשריד אבולוציוני, שבקרוב ייעלם לחלוטין. במילים אחרות: הפאסון הפך אסון. ווינטור עצמה נעשתה מגוחכת מעט עם האטיטיוד שלה, ונדמה שהיא עצמה מבינה זאת ומנסה לחייך מדי פעם (וזה מפחיד יותר מאשר המבט מקפיא הדם שלה), ושמענו עדויות ממקור ראשון שהיא אפילו מצטלמת לסלפי בשבועות האופנה.
השיתוף עצמו הוא האנטיתזה לקול הישן. אם להיות קוּל פעם היה להעמיד פנים שלא אכפת לך מה חושבים עליך ולדבר עם מספר מינימלי ככל האפשר של אנשים, היום אנחנו מעלים פוסטים לאינסטגרם כי אנחנו רוצים שיראו אותנו ומקווים לקבל עליהם הרבה לייקים וצפיות, כך שהעמדת הפנים ש"לא אכפת לנו" מתה עם האינסטגרם, ולכן הקוליות א־לה אנה ווינטור נראית מיושנת כיום. לווינטור אין חשבון אינסטגרם פרטי – זאת אומרת יש לה חשבון, אבל היא לא העלתה אליו אף תמונה. היא רק עוקבת, וזה בסדר שהיא לא מעמידה פנים שהיא מי שהיא לא, אבל גם ההפך בסדר. זה בסדר שיהיה לנו אכפת, הרי אנחנו אנושיים.
אל תוך הריק הזה התפרצו עורכות האופנה והעורכות הראשיות, שהפכו אף הן עניין לציבור. פתאום אנשים רצו לדעת מה הן לובשות בבוקר ומה הן קונות לחג. כיום עורכות האופנה נדרשות גם להעלות פוסטים כדי להשיג יותר קוראים למגזינים שלהן, וגם אם זו לא הדרישה, הן בטוח עושות את זה כדי למתג את עצמן ועושות לביתן. מספיק שתכתבו Front Row על הטיותיו השונות באינסטגרם ותראו מגוון של אנשים אופנתיים ומאושרים, מחייכים כאילו... כאילו הם יושבים בשורה הראשונה בתצוגת אופנה.
אן מארי קורטיס, העורכת של "אל" בריטניה:
היום מדברים על דמוקרטיזציה של עולם האופנה, על אופנה להמונים - היום כל אחד יכול להיחשף בזמן אמת לבגדים החדשים, כמעט ללא מתווכים וללא צורך לחכות. היום כל אחד יכול להכיר את עורכות האופנה דרך החשבון הפרטי שלהן, שבו הן חושפות את ההעדפות שלהן, הרכישות שלהן, הבית, הילדים, החיים הפרטיים, ארוחות ערב עם מפורסמים וכו'. לא עוד עריצות נטולת התנצלות, אלא דמוקרטיה.
האנומליה של עולם האופנה
במקביל למלכות הקרח בממלכת אמריקה, תמיד היו עורכות אופנה שדגלו במדיניות אחרת, נגישה יותר, נועזת יותר, חייכנית יותר. אנה דלו רוסו, כיום עורכת "ווג" יפן, היא הדוגמה המובהקת לכך, והיא הייתה תמיד הנגטיב של ווינטור. היא מעלה תמונות מהשורה הראשונה בתצוגות וגם משתפת תמונות פפראצי של עצמה, כשבחלק גדול מהן היא ממש חושפת שיניים, ולא כדי לנשוך.
האופנה שלה מוגזמת וצבעונית ולא אלגנטית ומאופקת כמו של ווינטור. נכון, היא לא תקבל תואר "דיים" משום מלכת אנגליה, אבל נדמה שהיא בסדר גמור עם זה. באתר שלה אפשר לקבל את עשרת החוקים לשבוע האופנה (לבחור נעליים על פני תיק, לבחור בדים איכותיים ולא להתאפר הרבה בבוקר), היא מעלה תמונות מחייה האישיים לאינסטגרם ומנסה לתווך בין העוקבים שלה לעולם האופנה. בשום מקום היא לא מתנשאת על העוקבים, אלא מעניקה להם פרשנות ואת דעתה על התצוגות או הפרזנטציות.
ב"גרדיאן" הבריטי נכתב עליה בשנת 2010: "בעולם האופנה שנשלט על ידי נשים כוחניות, לא מחייכות, שנוצקו בדמותה של עורכת 'ווג' אנה ווינטור, דלו רוסו היא קול פראי, קולני, משועשע. היא האנומליה של עולם האופנה". מאז חלפו שש שנים ומעל חצי מיליארד משתמשי אינסטגרם, והאנומליה הפכה להיות נורמלית. השוליים הפכו למרכז.
מישהי נוספת שתמיד שימשה אופוזיציה חמה ונעימה לווינטור היא נינה גרסייה, כעת עורכת קריאטיבית של "מארי קלייר", וממש בקרוב תהפוך לעורכת "אל", המגזין שמאז ומתמיד זינב ב"ווג". גרסייה היא גם שופטת קבועה בתוכנית הריאליטי האהובה "פרויקט מסלול", ומחברת של ארבעה ספרים בתחום. בשבתה כשופטת בתוכנית הריאליטי הפופולרית הפכה גם היא, כמו ווינטור, לסלבריטאית בעצמה, אך היא תמיד נזהרה שלא לחצות את הקו ולהישאר קודם כל עורכת אופנה. כשופטת היא הייתה חייכנית ונעימה, מקצועית מעל הכל, אבל אף פעם לא רעה או קרה, לא פוגענית. בחשבון האינסטגרם שלה היא מצטלמת מחויכת בתצוגת האופנה של מייקל קורס, תומכת בהענקת זכויות שוות ללטינים, נראית מאחורי הקלעים בצילומי "פרויקט מסלול" ומחובקת עם סלבס.
התחממות גלובלית
אם דלו רוסו וגרסייה נחשבות לחלק מהדור הקודם של עורכות האופנה, הדור החדש שקם שונה לחלוטין מקודמו. למשל לורה בראון, שעורכת היום את InStyle וקודם לכן הייתה עורכת האופנה של "הארפר'ס בזאר". היא בת 42, אוסטרלית במקור, מצהירה על עצמה שהיא "בלונדינית לא טבעית" ויש לה חבר קומיקאי שצעיר ממנה ב־16 שנים, שאפילו כתב על זה מאמר באתר הלייף-סטייל Refinery 29, בשם "כשהחברה שלך מפורסמת ומבוגרת ממך".
וכך הוא מתאר את לורה: "יש בה התלהבות טבעית המחלחלת לכל אינטראקציה שלה, ולא משנה מי עומד מולה, אם זו מלצרית, שחקנית, סוכנת דוגמניות - כולם מיד נדלקים. היא לא מפספסת!". ואכן, אם יש משהו שמצליח לעבור דרך חשבון האינסטגרם המשעשע מאוד של בראון הוא שמדובר באישה חמה וחייכנית, מקצוענית אמנם, אבל לא לוקחת את עצמה ברצינות, ולהפך: היא מפגינה חוש הומור בכל הזדמנות וגם מגישה תוכנית קצרה ששמה Dirty Laundry, שבה היא מראיינת סלבס במכבסה. בראיונות האלה, כרבע שעה אורכם, היא מצטיירת כאישה לבבית ומצחיקה, חובבת אופנה מושבעת, מעין החברה הטובה שלך שממש הצליחה בחיים, אבל לא שכחה מאיפה הגיעה.
"האבולוציה של עולם הטכנולוגיה ועולם האופנה מאפשרת לכל הצרכנים להשמיע את קולם", אמר לאחרונה פרופסור לאופנה בקולג' של לונדון לאופנה, "עולם האופנה פועל באותן דרכים, וכמו שמקרון וטראמפ כבשו את ההמון, המון שקודם לכן קולו לא נשמע, כך האופנה הרבה יותר דמוקרטית ואין קול אחד שקובע מה ללבוש".
עוד קול במקהלה ההולכת ומשתנה של עולם האופנה הוא של אן מארי קורטיס, העורכת של "אל" בריטניה, בלונדינית קצוצה ואלגנטית. בפוסט באינסטגרם לפני התצוגה של דיור היא כתבה: "לפני התצוגה של דיור ויש לי שרוולים ענקיים. אי אפשר לאכול שום דבר היום, אבל זה שווה את זה".
בגישה של "נערה עובדת"
מי שבטח נכחה גם היא באותה תצוגה היא עמנואל אלט, עורכת האופנה של "ווג" פריז. אלט נחשבת קולית במיוחד, לא מתאמצת, מקורבת לקרל לגרפלד ולהדי סלימאן. ב"אינדיפנדנט" הבריטי נכתב עליה בשנת 2014 ש"היא עורכת האופנה שהיינו רוצים להיות. היא לא מטילה מורא כמו אנה ווינטור, לא אינטלקטואלית כמו אלכסנדה שולמן, לא בעלת השפעה כמו פרנקה סוזאני ולא פרובוקטיבית כמו העורכת הקודמת לה, קארין רויטפלד. היא בפשטות הכי קולית".
ואם מישהי מצליחה לנסח מה זה להיות קול בשנת 2017 בעולם האופנה זוהי באמת אלט. היא יפה וגבוהה, מתלבשת במכנסי עור וחולצה לבנה, פניה נקיות מאיפור, היא לא מעשנת ולא שותה, מתערבבת רק עם מי שראוי להתערבב איתו, כיאה לאצולה צרפתית, אבל הגישה שלה לא מתנשאת, אלא להפך. "אני יודעת שמסתכלים עליי בתצוגות ואני יודעת מי אני ומה אני, אבל אני לא העניין עצמו, אני נמצאת שם כדי לעבוד. אני והצוות שלי מאוד מודעים לזה ואנחנו משתדלים לייצג את המדינה שלנו דרך המגזין, אנחנו לא נעשה מעצמנו קרקס". אלט הפכה לסוג של אייקון אופנה בעצמה, ממש כמו ווינטור, אבל אצלה, למרות ההקפדה על פרטים, היא תמיד נראית חסרת מאמץ ולעולם לא מוגזמת.
עורכות אופנה כאווה צ'ן, מי שהייתה עורכת אופנה במגזין Lucky ו"טין ווג" ומי שמשמשת כיום כעורכת הראשית של שיתופי פעולה בתחום האופנה באינסטגרם (וואו!), הפכה את עצמה למותג בזכות הגישה של "הנערה העובדת" וההאשטאג evachenpose# שאיתו תייגה תמונות שצילמה במושב האחורי של מונית צהובה שעליו הניחה תיקים ונעליים, תמיד נראית ממהרת לאנשהו.
הגישה הזו, הישירה, הקלילה והמחויכת של אישה שתמיד רצה מפה לשם ומנצלת אפילו את הנסיעה במונית כדי לעבוד, מדברת למיליוני נשים צעירות ברחבי העולם, המזדהות עם הקצב המהיר של החיים בעיר הגדולה. לאנה ווינטור, לשם השוואה, יש מכונית שרד המחכה לה בכל מקום שבו היא נמצאת.
זהו סופו של עידן הקרח, וזהו סופה של האופנה כמשהו נשגב המיועד בהתחלה רק לבעלי זכויות היתר ורק מאוחר יותר לכולם. בדמוקרטיזציה של האופנה אמנם השטן שלובשת פראדה עדיין בראש החץ האופנתי, אך לא לעולם חוסן. כדור הארץ מתחמם, הקרחונים נמסים, לא מן הנמנע שגם היא תימס, תעלה חמישה קילוגרמים, תלך לגדל תפוחים באחוזה שלה ותפנה את השטח לעורכת חדשה, חייכנית, חרוצה ונחמדה ממש, שמוכנה לארוז ולעבור לניו יורק בהתראה של רגע. מדברת על עצמי, אובייסלי.
__________________________________________________
