"יעל יצאה ראשונה מהבטן, ואני אחריה. כך היה גם בעבודה. היא הפכה לנהגת אוטובוס ואני אחריה". החיבור הזה, מרגע הלידה ועד היום, כשהן בנות 49, מסקרן במיוחד לאור העובדה שוורד בראל ויעל שושני, תאומות זהות, עובדות במקצוע זהה בחברות מתחרות. ומי נהגת טובה יותר? שתיהן זכו בתואר "נהגת מצטיינת", כל אחת בחברה שלה, כך שאין בכלל ויכוח.
התאומות לבית טבק נולדו בשכונת קטמון בירושלים להוריהן ילידי מצרים. יש להן שתי אחיות ואח בוגרים ואחות צעירה, אבל שתיהן היו תמיד בלתי נפרדות. מכיתה ט' עד י"ב למדו בפנימייה החקלאית כנות ליד גדרה. "זו הייתה תקופה נהדרת. גרנו יחד בחדר, עבדנו ברפת, בגידולי שדה, במשתלה, באורווה ובמטבח, יצרנו קשרים עם חבר'ה מדהימים שהם חברים שלנו עד היום, ובעיקר שמרנו אחת על השנייה", אומרת ורד.
"רק הצבא הפריד בינינו", מוסיפה יעל. "בהתחלה זה היה קשה
מאוד. כאילו החצי שלך חסר. נאלצתי להתמודד לבד, בלי עזרה רגשית של אחותי".
ורד: "התגייסתי שלושה ימים לפניה ועשיתי טירונות בבה"ד 12. לא ידעתי מה קורה איתה. באחד הימים לא הרגשתי טוב וניגשתי למרפאה. ראיתי מסדר של בנות ופתאום שמעתי: 'אחותי'. זו הייתה יעלי. רצנו אחת אל השנייה והתחבקנו, וכל החיילות מחאו כפיים. ברור שהרגשתי אחרי זה הרבה יותר טוב".
אחרי הטירונות נפרדו דרכיהן. ורד שובצה לחיל הקשר ויעל הגיעה לחיל האוויר. באוקטובר 1988 השתחררו ולזמן קצר חזרו לחדרן המשותף בבית ההורים. יעל, שהכירה בצבא את מי שהפך לבעלה, נישאה בגיל 22. "ואני התחלתי לחפש את עצמי", אומרת ורד, שנישאה בגיל 25 והתגרשה כעבור שבע שנים, כשבנותיה היו בנות ארבע ושנתיים. "עברתי בין עבודות מזדמנות במשך הרבה שנים, גם כנשואה וגם אחר כך כגרושה, ולא היה לי ביטחון כלכלי. עבדתי קשה כדי לפרנס את בנותיי, גידלתי וחינכתי אותן בצניעות ושרדתי בקושי את היום־יום", היא אומרת.
"אני למדתי מזכירות ולא התחברתי לזה", אומרת יעל. "אחרי הצבא עשיתי רישיון נהיגה וחלמתי להיות נהגת, אבל עד שהגשמתי את החלום חלפו שנים, שבחלק ניכר מהן עבדתי כמפקחת על עובדי ניקיון דרך חברות כוח אדם. אהבתי את העבודה, שדורשת כושר מנהיגות. אבל, בסתר לבי טיפחתי את חלום הנהיגה באוטובוס".
אישה יחידה בקורס
לפני כחמש שנים זה קרה. יעל ראתה מודעה של "אגד" ועיריית ירושלים, הקוראת לגייס נשים לעבודה כנהגות אוטובוס. "בלי לחשוב פעמיים התחלתי בתהליך", היא אומרת. "לאחר שעברתי מבחני השמה התחלתי ללמוד קורס עיוני בבית הספר לנהיגה של אגד, בשעות אחר הצהריים, כי בבוקר עבדתי. הייתי האישה היחידה בקורס בין 20 גברים. למדנו המון: אנגלית, גיאוגרפיה, כבישי ישראל, כיבוי אש, עזרה ראשונה, מכונאות, תיאוריה, דיני תעבורה ועוד. אחרי שעברתי את המבחנים, התחלתי בחלק המעשי של הקורס וזה היה מרגש מאוד – לשבת בפעם הראשונה ליד הגה של אוטובוס, אחרי שבמשך שנים נהגתי במכונית שלי. הייתי גאה מאוד בעצמי, וכשקיבלתי רישיון D להסעת אוטובוס, הייתי בעננים".
איך הגיבו בעלך, הבנים, הסביבה?
"בעלי, שהיום הוא הגרוש שלי, בהחלט שמח ותמך. הבנים (25, 23, 13) היו קצת נבוכים מהעניין. גם היום, כשאני נוהגת בקו 66, שהוא הקו של השכונה שלנו, הגדולים לא פעם עולים לאוטובוס שלי, אבל מעדיפים להיכנס בדלת האחורית. רק הצעיר גאה בי ויושב לידי".
זוכרת את הנסיעה הראשונה שלך?
"זה היה במרץ 2013 בקו 18, מקטמון לתחנה המרכזית. קו ארוך מאוד.
כל הזמן אמרתי לעצמי: 'אני לא מאמינה. אני נהגת אוטובוס'. אז לא היו הרבה נהגות והנוסעים נורא פרגנו לי. במשך ארבע שנים נהגתי בכ־60 אחוז מכלל קווי האוטובוס בירושלים. לפני שנה וחצי קיבלתי את קו 66, שעובר מגבעת רם לפסגת זאב מזרח, שכונת הבית שלי. אני מרגישה מחוברת לקו הזה, הנוסעים מכירים אותי ושמחים לקראתי. אני שמה מוזיקה של שנות ה־80, שרה את המילים ורואה במראה שאנשים מחייכים. אני מאושרת וטוב לי. העבודה הזו היא אני. זה מה שהייתי צריכה לעשות מאז ומתמיד".
את נוסעת כל יום, הלוך ושוב באותו קו. לא משעמם לך?
"מה פתאום? אין רגע דל. תמיד יש עומס, לחץ, אוכלוסייה מאוד מגוונת. בכל שכונה עולים אנשים שונים: חרדים, ערבים, זקנים, תלמידים; אנשים מכל גוני הקשת החברתית. כל נסיעה היא חוויה אחרת".
ועכשיו את נוהגת גם באוטובוס מפרקי.
"כן, מדובר בעצם בשני אוטובוסים מחוברים וזה היה ביוזמת המנהלים שלי", היא אומרת בגאווה.
על מה צריך להקפיד כשאת נוהגת באוטובוס ארוך כל כך?
"צריך להרחיב יותר בפניות ובסיבובים, לעשות הרבה עבודת מראות ולהיות אחראית על שלוש דלתות. אבל כשאת אוהבת משהו, כל קושי מתגמד".
גושי קרח על הראש
ורד עקבה מהצד אחר ההסבה המקצועית שעברה אחותה, והחליטה גם היא לנסות. כתושבת מודיעין היא הגישה בקשה לחברת "קווים", שמפעילה קווי אוטובוס באזור, וכמו אחותה עברה את כל מסלול האבחון וההכשרה. היא עברה טסט ראשון וכבר למחרת נקלטה בחברה. ”היה לי מדריך שלימד אותי לתפעל אוטובוס עירוני, לקחת פניות, לעשות סיבוב בכיכר. השקיעו בי מאוד בהדרכה".
איך הרגשת בפעם הראשונה שישבת ליד ההגה?
"בהתחלה זה היה קצת מוזר ומרגש להיות אחראית על עשרות אנשים בכל נסיעה. בשנה האחרונה חל בי מהפך רגשי גדול. כל התהליך העצים אותי. חשבתי על כך שהנה, חסל סדר עבודות מזדמנות. סוף־סוף אני עומדת זקופה על שתי רגליים איתנות.
אני משקיעה במראה שלי, קיבלתי ביטחון עצמי, התקדמתי. אני קמה כל בוקר לעבודה עם פרפרים בבטן וכשאני יושבת ליד ההגה, אני מרגישה על גג העולם".
כמה שעות ביום אתן עובדות?
יעל: "שלוש פעמים בשבוע 11 שעות; פעמיים בשבוע שמונה שעות וחצי וגם בשישי ומוצ"ש".
ורד: "12 שעות ביום, כולל הפסקות של כ-20 דקות בין קו לקו. בעבר עבדתי בקווים עירוניים ואחרי חודשיים הציעו לי לעבור לקו בין־עירוני. בהתחלה הרגשתי שזה גדול עליי, אבל לקחתי את האתגר. כבר עשרה חודשים אני נוהגת בקו 111 בין מודיעין לתל־אביב, והתאהבתי בו".
מה ההבדל מבחינתך בין נהיגה עירונית ובין נהיגה בין־עירונית?
ורד: "האוטובוסים הבין־עירוניים גבוהים וגדולים יותר ויש להם יותר עוצמה. בכביש בין־עירוני אני מרגישה כמו טייסת, אבל לא עוברת את ה־100 קמ"ש".
איזו חוויה הכי מרגשת הייתה לכן במהלך העבודה?
ורד: "כשעבדתי בקווים העירוניים, ראיתי מחלון האוטובוס ילד כבן תשע עם חולצת בית ספר וילקוט מסתובב ליד פח אשפה. זה נראה לי מוזר, כי לפי השעה הוא היה צריך להיות בבית הספר. כשחזרתי בכיוון השני של הקו ראיתי אותו עדיין שם. בהפסקה שהייתה לי נסעתי אליו עם האוטובוס, ירדתי ושאלתי אותו למה הוא לא בבית הספר. הוא סיפר שהמורה הוציאה אותו והוא ברח מבית הספר. שאלתי אם הוריו יודעים והוא השיב בשלילה. ביקשתי את מספר הטלפון של אמו, התקשרתי אליה ואמרתי לה שאשאר איתו עד שהיא תבוא. וכך היה. אחר כך היא כתבה לי מכתב תודה על הערנות והאכפתיות".
יעל: "דווקא לי הייתה חוויה לא נעימה. עבדתי בקו 22 מתלפיות עד פסגת זאב צפון, שעובר ברחוב שטראוס במרכז העיר, עד שכונת הבוכרים. זה אזור עם אוכלוסייה חרדית. כמעט בכל פעם ספגתי קללות, יריקות, אפילו אבנים שנזרקו לעבר האוטובוס, כי הם לא רוצים שאישה תנהג באוטובוסים שעוברים בשכונה שלהם. בשלג האחרון שירד בירושלים, מישהו פתח את הדלת האחורית מבחוץ, זרק עליי שני כדורי שלג שהתקשו לקרח, כמו אבנים, וברח. נפגעתי בראש, הרגשתי סחרחורת קלה, ואחרי כמה דקות המשכתי לנהוג. בסוף המסלול אמרתי למנהל שלי שאני לא רוצה להמשיך בקו הזה".
הם ניצחו. הורידו את הנהגת מהקו שלהם.
"אולי, אבל יש לי אחריות לנוסעים ואני לא אמורה לנהל מלחמות על גבם".
מיהו הנוסע הכי מעצבן?
ורד: "זה שמקטר לי על קווים אחרים שלא הגיעו".
יש ביניכן תחרות?
ורד: "ממש לא. אני רק יכולה להגיד שלעבוד בעיר כמו מודיעין זה קייטנה לעומת נהיגה בשכונות ירושלים. אני ממש לא מקנאה באחותי".
יעל: "אני דווקא לא אוהבת את השקט. כשאני רואה שעשרות אנשים עולים לאוטובוס שלי וסומכים עליי, זה ממלא אותי בעוצמה".
