אופנה

    אינסטגרם או החיים עצמם: היום אם זה לא בפריים, זה לא התקיים

    איך הפך התיעוד האובססיבי של עצמנו למהות קיומנו, מתי התחלנו לחוות רק דרך מצלמות, והאם הרשת החברתית תשמיד סופית את החיים כפי שהכרנו אותם?

    ארז עמירן פורסם: 17.09.17 08:42
    העולם עבר לציית לחוקים חדשים: לייקים מחליפים יחסים, עוקבים במקום חברים, והכמות של שניהם קובעת עד כמה אנחנו נהנים בחיים (צילום: Shutterstock)
    העולם עבר לציית לחוקים חדשים: לייקים מחליפים יחסים, עוקבים במקום חברים, והכמות של שניהם קובעת עד כמה אנחנו נהנים בחיים (צילום: Shutterstock)
    מתי היה הרגע המדויק שבו הפכנו את המצלמות ובמקום לצלם קדימה, הפנינו את העדשה לאחור. הזמרת ביבי רקסה בסלפי עם מעריצות (צילום: Gettyimages)
    מתי היה הרגע המדויק שבו הפכנו את המצלמות ובמקום לצלם קדימה, הפנינו את העדשה לאחור. הזמרת ביבי רקסה בסלפי עם מעריצות (צילום: Gettyimages)
    דוגמניות בהנצחה עצמית מאחורי הקלעים.  המציאות הפכה למשהו שאנחנו חווים דרך מסך הטלפון (צילום: Gettyimages)
    דוגמניות בהנצחה עצמית מאחורי הקלעים. המציאות הפכה למשהו שאנחנו חווים דרך מסך הטלפון (צילום: Gettyimages)

    מאז שסידרו לאנשים מצלמות קטנות בטלפון ואמרו להם – "לכו צלמו את שיממון חייכם", נדמה שכל אחד נהיה במאי דוקו שדחוף לו לחלוק את פועלו עם העולם כולו. זה היה אולי אפילו חינני, לו היינו בוחרים לשתף משהו שהוא מעבר למציאות הבדויה שסידרנו לאישיות הבדויה שלנו. כן, אנחנו משקרים לכם שככה בדיוק נראים החיים שלנו - רגעים מבוימים עד דק, טבולים בדבש נצחי, שמתרחשים אך ורק בגבולות הריבועיים של הצילום שהעלנו לאינסטגרם בתוספת פילטר שעוטף אותנו בצבעי שקיעה מחמיאים. "החיים שלנו תותים", וכל השאר מתאדה אל האקס-טריטוריה הביבית – לא היה כלום, כי לא צולם כלום.

     

    עולם של צלמים. "איך היתה התצוגה?" "לא יודע, עוד לא ראיתי את התמונות" (צילום: Gettyimages)
      עולם של צלמים. "איך היתה התצוגה?" "לא יודע, עוד לא ראיתי את התמונות"(צילום: Gettyimages)

       

      התיעוד האובססיבי של עצמנו מאשר את קיומנו, אבל הוא לא מספיק. נדרשת לנו גם הכרה חברתית, עדות חיצונית שמתורגמת ללייקים. בקרוב, אני מאמין,

      ייקבע על פיהם גם רף ההיתכנות של אירועים – 50 לייקים = "אולי קרה", 1,000 לייקים = "קרה פעמיים". אז מה באמת קרה? בעיקר כאלה: "הנה אני עם מגפיים מהממים", "הנה אני בחצאית הורסת", וברקע, להקה, הפגנה, חתונה, ילדים מתעללים בחתול, ווט-אוור ולמי לעזאזל אכפת. הרי לא סתם קוראים לזה "ברקע". אני לא זוכר את הרגע המדויק בו הפכנו את המצלמות שלנו ובמקום לצלם קדימה, את מה שנמצא מלפנים, הפנינו את העדשה לאחור. מסתכלים אל הנוף אבל רואים את עצמנו. צילום בו הפרצוף שלנו לא שולט בפריים הפך למחזה נדיר.

       

      צילום בו הפרצוף שלנו לא שולט בפריים הפך למחזה נדיר (צילום: Gettyimages)
        צילום בו הפרצוף שלנו לא שולט בפריים הפך למחזה נדיר(צילום: Gettyimages)
         

         

        אנחנו ממקמים את עצמנו במרכז הבמה, ובאותה נשימה מרחיקים את עצמנו מההתרחשות עצמה, זו שקורית מולנו שעה שאנחנו בוהים במצלמה. המציאות עצמה הפכה למשהו שאנחנו חווים דרך מסך הטלפון, שזה קצת כמו להתנשק עם גרב ניילון על הפרצוף. בהתאמה, עבר העולם לציית לחוקים חדשים: לייקים מחליפים יחסים, עוקבים במקום חברים, והכמות של שניהם קובעת עד כמה אנחנו נהנים בחיים. אז קודם כל אנחנו מצטלמים עם חיוך, שיהיה, ההנאה כבר תגיע אחר כך, כי העיקר שעשינו סלפי עם שלומית מלכה בכניסה לתצוגה של רנואר. איך היה? לא יודע, עוד לא ראיתי את התמונות.

         

        אנחנו ממקמים את עצמנו במרכז הבמה, ובאותה נשימה מרחיקים את עצמנו מההתרחשות עצמה (צילום: Gettyimages)
          אנחנו ממקמים את עצמנו במרכז הבמה, ובאותה נשימה מרחיקים את עצמנו מההתרחשות עצמה(צילום: Gettyimages)

           

          כאנשי ה"תעשייה" אנחנו החוטאים הכי גדולים של פמפום אידיאל החיים-בכאילו, התורמים הכי כבדים למעבר מ"איך זה מרגיש" ל"איך זה מצטלם". הבגד עצמו נבחן רק באופן שבו הוא משרת תמונה מוצלחת, לכן פאשניסטות אינסטגרמיות מתעלמות מכל מה שהוא מעבר ל-"איך אני נראית בשמלה החדשה שקניתי/קיבלתי". הן מודדות, מצלמות ומעלות להצבעות ספונטניות ברשת ("מה דעתכן על הלוק החדש שלי?"), ואז מערבבות לתוך הריטואל הזה את התגובות שמתגוונות בין "מוששש!!", "קברת!" ו-"חיים שלי, את החיים!"

           

           

           

          גם המגיבות וגם המוגבות נראות כאילו נוצקו בתבנית אחידה – מחשופים נדיבים, שפתיים משורבבות, אצבעות שמסמנות V, רשימת האשטאגים ארוכה מרשימת שינדלר ושימוש אובססיבי בסימני קריאה ובאימוג'יז חורצי לשון. הן מצטופפות סביב גיל 12, נראות פי שתיים, וחולמות להיות אדל בספלוב, למשל. זה הפרס שמחכה להן בסוף הדרך – עילגות, דלות, ועשרות אלפי עוקבים ברשת.

          זה נשמע נורא, אבל לטעמי הרדידות היא הקטנה שבצרות. מה שהכי מסוכן ב"אינסטגרמיזציה" של הקיום, הוא האדישות שאנחנו מגדלים בערוגות הרגש שלנו. המבט החדש הזה שתופס את החיים עצמם דרך פריים ריבועי, רקע לעוד תמונה עתירת לייקים שלי, לא רק הפך את כולנו לדופליקטים מבורווזי שפתיים ופעורי עיניים, הוא גם משמש הוכחה לכך שגם כשאנחנו מצלמים את הפרצוף, אנחנו מתרכזים אך ורק בתחת של עצמנו, וככה מטפחים קהות חברתית.

           

           

           

          יש לנו היום את הטכנולוגיה שמאפשרת לדעת בדיוק מה קורה לכולם, איפה ומתי, אבל לא באמת אכפת לנו מאחרים, מעבר לצורך להשוות אותם אלינו - מי יותר עשיר, מי יותר יפה, כמה שילמת, בכמה מכרת, למי יש יותר עוקבים בטוויטר, מי נראה יותר רזה, ולמי יש הכי גדול. כדי להישאר בתחרות אנחנו יוצרים לעצמנו ביוגרפיה חלופית, מושכת למראה, משוחה בשמן הפוטושופ ומעומעמת בעשן הפילטר, גוזרים החוצה את כל ההיסטוריה שבה אנחנו נראים כמו חציל, מחובקים עם האקס, או סתם ביום שיער רע. אז הנה, ניצחנו, אנחנו הבמאים של הסרט על החיים שלנו. הם אולי מסריחים, אבל למרבה המזל, ריח לא עובר מצלמה.

           

           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
          מעצב אופנה, מרצה בשנקר, מאייר, אבא (של גאיה ושירה), מאמין שאופנה היא תרבות שאפשר (ורצוי) לדבר עליה, ולא רק ללבוש, ולא שוכח לרגע שמתחת לבגדים כולנו עירומים