לאשה

    18 שנה סבלה מגירוד באיזור האינטימי. לא תאמינו מה הסיבה

    בגיל 12 החלה מאיה גלר לסבול מגרד נוראי בפרינאום. במשך שנים לא הצליחו הרופאים לאבחן את מקור הבעיה. ואז, בגיל 30 הגיע הפיתרון המפתיע

    מאיה גלר

    |

    06.09.17 | 09:48

    מאיה גלר. "הקשיבו לגוף שמדבר, מאותת אליכן בסקרנות ועניין. ברכו אותו על החוכמה שהוא רוצה לחלוק, נסו לשמוע את הצעקה מאחורי הסימפטום" (צילום: מדלן קריפטנדורף)
    מאיה גלר. "הקשיבו לגוף שמדבר, מאותת אליכן בסקרנות ועניין. ברכו אותו על החוכמה שהוא רוצה לחלוק, נסו לשמוע את הצעקה מאחורי הסימפטום" (צילום: מדלן קריפטנדורף)

    אני יושבת בחדר העבודה בדירה של בן הזוג שלי בברלין. עברתי לפה לפני חודשיים לכתוב וליצור, עם סגירתה של רשות השידור, שם עבדתי במחלקת הניו מדיה. אני עדיין מנסה להתרגל לעובדה שקיץ וקר לי. הגשם בחוץ לא מפסיק לטפטף והמחשב לא מפסיק לקבל הודעות – הסאונד שלהם מתערבב יחד למנגינה שמלווה את הערב.

     

    החבר שלי לא יודע לקרוא עברית – לא מבין על מה כתבתי בפייסבוק, ולמה לפוסט שפרסמתי לפני פחות משעה יש כבר יותר מ־1,000 לייקים. טינג טינג טינג. מבול תגובות מנשים זרות שכותבות "תודה", "לא ידעתי" ו"כמה את אמיצה".

     

    אני יוצאת רועדת אל החצר החשוכה, נושמת פנימה את ההתרגשות ובוכה החוצה את 18 השנים האחרונות יחד עם הגשם.

     

    פתאום התחיל לגרד למטה

     

    אני זוכרת את עצמי הקטנה יושבת על האסלה בשירותים בבית של ההורים. עשיתי פיפי כשפתאום התחיל לגרד לי שם, למטה. גירדתי קצת. ועוד קצת, ועוד. הפיפי שרף את האזור המשופשף, תחושה שהתפשטה מעלה ומטה בגוף הקטן והמופתע. לקחתי מראה והסתכלתי בין הרגליים – חיפשתי סימן לעקיצה, חיכוך או פריחה, אבל לא ראיתי כלום. הייתי בת 12 והתביישתי. לא ידעתי איך לספר לאמא, החלטתי למצוא פתרון בעצמי. מרחתי את משחת ההחתלה של אחותי התינוקת ויצאתי מרוצה מבית השימוש, בטוחה שעוד מעט הגרד יעבור.

     

    טעיתי, מאז הוא בא לבקר כמעט כל יום. אחותי גדלה,

    אני לא זוכרת באילו מילים השתמשתי כדי לגלות לאמא את הסוד ולתאר את הנקודה המדויקת והבלתי נראית שהוציאה אותי מדעתי: פשפוש, טוטה, כוס, וגינה, טוסיק, תחת, טוכעס, עכוז

    ההורים הפסיקו לקנות משחות החתלה, אבל הגרד המשיך בשלו והגיע גם בלילות להופעות אורח רועשות במיוחד שלא נתנו לי לישון. אני לא זוכרת באילו מילים השתמשתי כדי לגלות לאמא את הסוד ולתאר את הנקודה המדויקת והבלתי נראית שהוציאה אותי מדעתי: פשפוש, טוטה, כוס, וגינה – טוסיק, תחת, טוכעס, עכוז - ביניהם.

     

    רופאת המשפחה הפנתה אל הגינקולוגית שהפנתה למומחה העור שהפנה לגסטרולוג שהפנה לפרוקטולוג וממנו חזרה אל רופאת המשפחה. חיץ הנקבים הידוע בשם פרינאום הוא איזור מרכזי בגינקולוגיה אבל גם באורולוגיה ופרוקטולוגיה - מה שהפך את הבלבול לגדול יותר. בדיקת צואה לתולעים וטפילים, בדיקת אלרגיה שתבדוק אם האשמים הם הסבונים, ובדיקות דם לוודא שהערכים תקינים. כשכולן חזרו שליליות והאי הקטן בין הפות לפי הטבעת המשיך לגרד, הגינקולוגית קבעה: סטרואידים!

     

    זו הייתה אהבה ממריחה ראשונה. תחושת קרירות ממכרת. הקלה משחררת הרגיעה את האזור הדרומי, ואותי.

     

    הסטרואידים שלי סיפקו את מופע הקוסמות הכי מלהיב בעיר כשהעלימו את הגרד לכמה ימים שלמים. הקהל הנרגש (אני) לא הפסיק למחוא כפיים ולעודד את ההתרחשות הפלאית על הבמה הקטנה שבתוך התחתונים. הם ליוו אותי לכל מקום ואני שמרתי אותם קרוב אליי – מגירה ליד המיטה, בתיק בית הספר, בארון ובמקרר.

     

    עם הזמן והשימוש הממושך, העור באי הקטן הפך דקיק ורגיש לתנועה. טייצים צמודים או תחתונים שזזו קצת ממקומם גרמו לי לפצוח ללא הסבר בריקוד ה"לא נעים לי" בחצר בהפסקה. כשהעור התחיל להיקרע, לימדתי את עצמי לעשות פיפי כשאני נשענת קדימה, אחרת זה ישרוף. הבנתי שקרם הקסמים יכול לטשטש את הכאב לתקופה, אבל לא יטפל בלב הבעיה. הספגתי נייר טואלט במים קרים ולחצתי פנימה, כועסת, מתוסכלת מהמשחה־חברה הכי טובה, שאכזבה אותי.

     

    תור דחוף לרופאת הנשים הצבאית 

     

    את בן הזוג שלי בצבא הכרתי במרפאה שאליה הייתי מגיעה לא מעט. חיבור מיידי, חובש צמוד היה בדיוק מה שהייתי צריכה. הוא לא שאל על ערימת ההפניות שהייתי מקבלת בכל ביקור ועזר לי להשיג תור דחוף לרופאת הנשים הצבאית המומלצת ביותר עוד באותו היום. שכבתי על הכיסא במרפאה שלה והופתעתי מבבואתי

    הביופסיה חזרה נקייה, "זה לא סרטן", הם אמרו, ואני בכלל לא חשבתי שאת זה הם בודקים. ישבתי עם תחתוני הרשת שלי על ברכיו של החובש ובכיתי – על עצמי, על האינטימיות המהירה שנכפתה עלינו, על העובדה שלא יודעים מה יש לי ואולי אף פעם לא ידעו

    שלי שהשתקפה במראה התלויה על הקיר עם הכיתוב "גם אני שונאת את הבדיקה הזאת", לרגע הרגשתי שהרופאה שבחדר מבינה אותי, רואה אותי.

     

    המחזורים שלי היו קשים, וכשהאזור היה מגרד ומדמם בו־זמנית היא נתנה לי גימלים והציעה זריקות להקלת הכאב, החיילת שהייתי הרגישה שמצאה אוצר.

     

    לחובש שלי סיפרתי על הגרד כשלא הייתה עוד ברירה, כשהרופא התורן הפנה אותי למיון מקיאה ומתגרדת. זה היה היום שבו הכרתי את הוולווסקופיה – מיקרוסקופ שכוון בין הרגליים, אל האינסוף ומעבר לו. החברים במיון לא ראו כלום בנקודה שעליה הצבעתי וקבעו: ביופסיה! הם חתכו שכבה מהפרינאום, והמליצו על תחתוני רשת מכותנה ומאוורר, שיעזרו לי ולאזור החיץ הפצוע לנשום.

     

    הביופסיה חזרה נקייה, "זה לא סרטן", הם אמרו, ואני בכלל לא חשבתי שאת זה הם בודקים. ישבתי עם תחתוני הרשת שלי על ברכיו של החובש ובכיתי – על עצמי, על האינטימיות המהירה שנכפתה עלינו, על העובדה שלא יודעים מה יש לי ואולי אף פעם לא ידעו.

     

    קוראת לכן לנהל יומן "מה אכלתי ואיך הרגשתי" (צילום: מדלן קריפטנדורף)
      קוראת לכן לנהל יומן "מה אכלתי ואיך הרגשתי"(צילום: מדלן קריפטנדורף)

       

       

      מטבעונות לקנדידנות

       

      תפסתי את הקרון הראשון על רכבת ההרים שנעה בין תחושת ייאוש מוחלט ובין מעט התקווה שקיים פתרון לתעלומה. יחד עם הרפואה הקונבנציונלית, שראתה בסטרואידים תשובה מספיק טובה, פניתי לרפואה האלטרנטיבית שהציעה אפשרויות נוספות ופתחה לי דלת פנימה. הנטורופתית לא נתנה לי לסיים את הסיפור וקבעה: קנדידה!

       

      מיד לאחר שרכשתי ערימת תוספים, התחלתי להילחם בפטרייה בתזונה נטולת קמח לבן, שמרים וסוכר. מטבעונות לקנדידנות! "איזו מסכנה, מה תאכלי?" הייתה התגובה הרווחת, אבל

      המדקר הסיני הזיז את המחט ואמר שהאזור המגרד נקרא קונדליני. אהבתי את השם המסתורי שנתן הילה רומנטית למטרד העקשן. דמיינתי את עצמי גיבורת־על שלא בטוחה איך משתמשים בכוח המיוחד שקיבלה

       למרות ששמעתי אותה כמה פעמים ביום, הרגשתי – אני מתקרבת. שוב טעיתי. הגרד הלך וגבר על אף שיבולת השועל, הירקות והטחינה הגולמית שכיכבו בתפריט.

       

      הנטורופתית חיבקה, עודדה והסבירה שהגוף מתנקה ולכן מגיב בעוצמה: "תהיי סבלנית, רגועה וחזקה". חצי שנה של סבלנות סמי־חזקה ובכלל לא רגועה אחר כך ידעתי שהגרד ואני עומדים יד ביד בנקודת ההתחלה.

       

      המדקר הסיני הזיז את המחט ואמר שהאזור המגרד נקרא קונדליני. אהבתי את השם המסתורי שנתן הילה רומנטית למטרד העקשן. בתורת היוגה, הקונדליני נחשב לכוח נפשי כמוס המצוי באגן. דמיינתי את עצמי גיבורת־על שלא בטוחה איך משתמשים בכוח המיוחד שקיבלה.

       

      מקריאות ארוכות באינטרנט וחיפושים אחרי השיטה הבאה גיליתי את הספר "המצלמה שאמא נתנה לי" של סוזנה קייסן (שכתבה גם את "נערה בהפרעה"). סוזנה לקחה אותי למסע דרך פגישותיה עם רופאים שונים כשהיא מנסה למצוא תרופה לכאב בווגינה הממרר את חייה. בין המילים והחוויות המוכרות, המשותפות, מצאתי חברה טובה חדשה, שותפה לסוד, שהציעה שמקורו של הגרד בבחירת בני זוג לא מתאימים. הבטחתי לה שזה לא המקרה. למדתי ממנה לדבר בחופשיות ובקלות על הנושא כשהכרתי בחור חדש והחלפתי בזכותה את "אני לא מרגישה טוב" ב"מגרד לי".

       

       

      אני, הם וההוא

       

      הגברים שאיתם נכנסתי למערכות יחסים הכירו את הגרד בשלב מוקדם וידעו, מעכשיו אנחנו שלושה: אני, הם והוא. הוא – קבע אם נוח לי לקיים יחסים והכאיב במיוחד כשלא הקשבתי. הם התחלקו לזה שתמך ושאל וחיבק לזה שגרם לי להרגיש אשמה, פגומה.

       

      ואני לא יכולתי לשמוע את עצמי מדברת יותר על ההוא עם ההם ושיתפתי רק בחלק מהמקרים. הרגשתי שאני כבדה, מכבידה.

      בתקופות ארוכות של גירודים הפכנו כולנו מרוחקים יותר.

       

      עצמתי עיניים, רציתי להניח את הגרד על מדף גבוה

      מסוחררת ומבולבלת הגעתי לפגישה ראשונה עם פסיכותרפיסטית שמטפלת בשיטת ההתמקדות, פוקוסינג. המטפלת עזרה לי להבין שהכותרת שאותה אני משתוקקת לתת לגרד לא משנה, אני צריכה ללמוד לחיות יחד איתו

       בחדר סגור, אבל למרות ההיכרות הממושכת עדיין לא הייתי בטוחה לאיזה מדף הוא שייך – רוחני? נפשי? רגשי?

      הומיאופתיה, משחות שנרקחו בעבורי, צמחים על צמחים, שחזור גלגולים, ביו־פידבק, המסע, גרינברג, מכשפות, מטפלים, מטפלות, תטא־הילינג – ניסיתי להגיע למודעות עצמית אחרת – למשמעות מאחורי הכאב.

      מסוחררת ומבולבלת הגעתי לפגישה ראשונה עם פסיכותרפיסטית שמטפלת בשיטת ההתמקדות, פוקוסינג. המטפלת עזרה לי להבין שהכותרת שאותה אני משתוקקת לתת לגרד לא משנה, אני צריכה ללמוד לחיות יחד איתו.

       

      דמיינתי את האזור המגורה, והתרכזתי בתחושה המעיקה כשאני מבקשת ממנה לעבור לשבת על הספה ממולי, ההפרדה והמרחק אפשרו לאוויר חדש להיכנס פנימה. העדינות והחמלה החליפו את הכעס כשהתחלתי לברך אותו יום־יום ב"בוקר טוב, הגעת". שמתי מוזיקה ורקדתי איתו עד שהתחושה הייתה משתנה, גרסה מתקדמת של מה שעשיתי אז בבית הספר בהפסקה בחצר.

       

      הגרד דיבר את כל תחומי החיים והפך להיות סמל הנשיות, המיניות, יכולת הביטוי והדימוי העצמי שלי. הוא קיבל את כל המשמעויות שנתתי לו: כשלא דיברתי ותקשרתי את הרצונות שלי – הגרד צעק את הדברים בשמי. הוא היה הפחד מכישלון כשהגשתי עבודות וידיאו בבצלאל, וחוסר האונים כשחזרתי לבית של ההורים אחרי פרידה מבן זוג.

       

      איך לא ידעתי לפני?

       

      לפני כשלושה חודשים אמא סיפרה לי בהתרגשות על מודעה באינטרנט של מעבדת wlab, שמציעה בדיקת דם אבחנתית הנקראת "בדיקת אי־סבילות למזונות". הדגימה היקרה, שלא נמצאת בסל התרופות, נשמעה כמו כיוון שעוד לא בדקתי. הציפייה האופטימית לשינוי ליוותה אותי גם הפעם למעבדה.

       

      כעבור שבועיים, עם תוצאות הבדיקה, מצאתי את היציאה מהמבוך שבו הייתי שבויה 18 שנים.

       

      גלוטן. ככה פשוט, מילה אחת, חלבון תמים

      אי־סבילות למזון היא לא מיידית כמו אלרגיה, היא חמקמקה יותר ולכן קשה לעלות עליה – הסימפטומים מופיעים רק שעות עד ימים לאחר מפגש עם המאכל הבעייתי

       שיצר עבורי עולם שבו קשה לנשום, להרגיש, לחשוב, לישון. גלוטן.

       

      ימים ספורים לאחר שניקיתי מהתפריט את כל הקמחים המכילים אותו וחיברתי את השיר הקצר והמועיל "כוסמת כן כוסמין לא" – הרגשתי שהאזור הבריא, כמו לא גירד מעולם. התחלתי ללמוד את הניואנסים המדויקים, כשאני שמה לב שמזונות ש"עלולים להכיל גלוטן", כמו שוקולד או יין, יגרמו לי להתגרד בבוקר שאחרי.

       

      איך לא ידעתי לפני? אי־סבילות למזון היא לא מיידית כמו אלרגיה, היא חמקמקה יותר ולכן קשה לעלות עליה – הסימפטומים מופיעים רק שעות עד ימים לאחר מפגש עם המאכל הבעייתי. בדיקת הצליאק בקופת החולים תמיד חזרה שלילית והכיוון ירד מהפרק. אני צוחקת/בוכה עם עצמי את העובדה שעבודת הגמר שלי בבצלאל הייתה סרט על מפעל קמח. יום־יום, במשך שנה, חזרתי הביתה עטופה עננה לבנה – המפעל הזה הילך עליי קסם וגילם את הרמז הגדול ביותר שקיבלתי בדרך.

       

      משיטוטיי האינסופיים באינטרנט, קריאה בפורומים ובאתרים רפואיים ידעתי שאני לא לבד. החלטתי לפתוח את הנושא (ואת הרגליים) בקבוצת הנשים המופלאה בפייסבוק "סופרגירלז זה אופי" בשביל הסיכוי הקטן שעוד נפש מתגרדת אחת תמצא גם היא את הדרך החוצה מהמבוך הסתום. טינג טינג טינג. הודעות ותגובות מנשים זרות שכותבות "גם אני", "לא מאמינה" ו"תודה".

       

      עם הבקשות לשתף החוצה, לקחתי אוויר ופרסמתי את הפוסט גם בעמוד הפרטי שלי – שיחות המומות מחברים, לייק מהאקס, אחרות שכתבו על הבת הקטנה או הבן, וגברים מיואשים שמצאו נחמה במילים וסיפרו על דרך קשה ללא מוצא. הרגשתי שעשיתי נכון כשהכו בי גלי ההזדהות והתסכול מהמערכת הרפואית בים התופעה העמוק, כשהמון האנשים טובעים בסבל של שנים מתסמינים לא מובנים. גבול היכולת של הרפואה המערבית הוא בחיבור הפאזל הניצב מולם.

       

      לרופאי הגסטרו שנתנו לי את הכינוי הכל כך מרגיז "מעי רגיז" ולא קישרו בין כאבי הבטן שהתלוננתי עליהם והגרד – גלוטן.

       

      לרופאת הנשים שהחליטה ללא בדיקת דם לקבוע שמה

      מחבקת את הילדה הקטנה שהייתי, אז בשירותים בבית ההורים, ולוחשת לה באוזן שתסמוך עליי – בסוף אנחנו מנצחות

      שאני סובלת ממנו הוא ללא ספק הרפס וגינלי ורשמה טיפול ששרף את האזור לילה־לילה עד שהחלטתי להפסיק (ולהחליף רופאה) – גלוטן.

       

      למומחי האף אוזן גרון שלא קישרו בין הגרד שהופיע גם באוזניים ובין זה שבין הרגליים – גלוטן. לרופא העור שצחק ואמר שלפעמים "הכל בראש" – גלוטן. די דיינו, גרסת הדגנים.

       

      אני יושבת לכתוב לכן ולא רוצה שהרגע הזה ייגמר, הוא משמעות הסיפור כולו עבורי. אני קוראת לכן לנהל יומן "מה אכלתי ואיך הרגשתי", לבדוק ולאבחן את עצמכן, כן כן!

       

      הקשיבו לגוף שמדבר, מאותת אליכן בסקרנות ועניין. ברכו אותו על החוכמה שהוא רוצה לחלוק, נסו לשמוע את הצעקה מאחורי הסימפטום.

       

      מחבקת את הילדה הקטנה שהייתי, אז בשירותים בבית ההורים, ולוחשת לה באוזן שתסמוך עליי – בסוף אנחנו מנצחות.

       

      הגליון החדש של לאשה (צילום: מאיר כהן, סגנון: קרן נפתלי)
      הגליון החדש של לאשה (צילום: מאיר כהן, סגנון: קרן נפתלי)
       
      הצג:
      כל התגובות לכתבה "18 שנה סבלה מגירוד באיזור האינטימי. לא תאמינו מה הסיבה"
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד