אש בוערת בעיני, / בגופי צמרמורת / אל תראוני רבותי, / שאני שחרחורת! / מה לי יעלות החן / וינות וברלינים / אצלהן טמפרמן / ואצלי חמסינים. / בשמאלי סחבה ודלי, / בימיני מברשת. / יא חי לי לי עמלי / עבודה גועשת!... איזה רפש ענקי - / ספונג'תי, עלי, עלי, / פה צריך להיות נקי!" ("שיר התימניות", נתן אלתרמן, 1934).
"ואם בשביל העבודה / נותנים לי לירה יחידה / אז מה יותר מזה דרוש לי, / סוף סוף מספיק גם רבע גרוש לי, / כי העיקר, ברוך האל, / שזוהי ארץ ישראל" ("התימני", יעקב אורלנד, 1955).
כיצד ייתכן שיוצרים בשיעור הקומה של אלתרמן ואורלנד ביטאו גזענות טהורה? זו אחת השאלות שעניינו את ד"ר מימי חסקין, ראש החוג לספרות בסמינר הקיבוצים ומדריכת טיולים ספרותיים, וד"ר דינה חרובי, מרצה בסמינר הקיבוצים ובהקבץ תרבות צרפת באוניברסיטת תל־אביב. במחקרן "ספונג'תי, עלי, עלי", שהוצג באחרונה בכנס NAPH בניו־יורק, בוחנות השתיים טקסטים שנכתבו על עוזרות בית ומנקות תימניות בספרות העברית.
לאיזו מסקנה הגעתן - מדוע אלתרמן ואורלנד כתבו כך?
חרובי: "כשקמה חברה חדשה בארץ, היה צריך ליצור בה היררכיה ויחסי אדנות. איך עושים את זה? משכנעים את הציבור שיש עדות שנועדו מלידה לעבודות מסוימות, זה משהו בדנ"א שלהן. למשל, התימנים: נעשה ניסיון להגביל את הגברים שבהם להיות פועלים פשוטים ואת הנשים למנקות - עד כדי כך ש'תימנייה' הפכה למילה נרדפת לעוזרת בית. התימניוּת הובנתה בתרבות הישראלית כשעבוד".
חסקין: "התפיסה הזאת של התימנים קיימת משחר הציונות. זה התחיל בתימנים שהובאו לקבוצת כנרת ככוח עבודה זול לפני קום המדינה. במאמר 'מכתב מכנרת', שפורסם ב'הפועל הצעיר' ב־1912 ללא חתימה, נכתב: 'התימני מקבל מחיר לא גבוה מאותו שמקבל הערבי. וגם מה שנוגע לעבודה הלא יש ביניהם פועלים זריזים וחרוצים גם כן לא פחות ואולי יותר מן הערבי. וכן הוא מסוגל להיות משועבד, נכנע ומתרפס גם כן לא פחות ואולי עוד יותר מהערבי'.
"באותה שנה פורסם באותו מקום המאמר 'בין תימנים' על אודות 'התימנים הנכנעים והמסתפקים במועט', ובו מתואר 'רגש של התנגדות פנימית נפשית, של בחילה ובוז לקיבוץ התימני'. ועוד מאותה שנה ומאותו עיתון: 'הראשונות במושבה היו הנשים שאספו את התימניות למשרתות'".
גם כאלה צריכים
היחס הפטרוני כלפי העדה התימנית מטריד במיוחד כאשר הוא מופיע בטקסטים לילדים. בשנות ה־30 כתב לוין קיפניס את הספר "רומיה: המטפלת הקטנה" על ילדה מנקה: "טובה תימנית קטנה זו מבחורה אשכנזייה; עובדת הרבה ואוכלת מעט. העיקר, שצריך לדעת כיצד להתהלך עם כגון זו. בלי מקל ורצועה לא תזיזי אותן". בסוף הסיפור, כאשר רומיה כבר "מבויתת" לחלוטין, היא זוכה לשם חדש - מוריה - והזהות המקורית שלה נמחקת לחלוטין. "למרבה התדהמה, הסיפור פורסם שנית ב־1981 בהוצאת ב' ליכטנפלד, כלומר, המו"ל חשב שהוא עדיין רלוונטי", אומרת חסקין.
הדוגמה העדכנית ביותר במחקר של חסקין וחרובי היא מ־2014: בספר הילדים "תעלומת העיניים השחורות כחולות" עוסק אלכס פז גולדמן בפרשת חטיפת ילדי תימן. וכך הוא מתאר את מזל, עוזרת בית בישראל של שנות ה־50: "פעם שמעתי אותה (את אמא, מ"ל) אומרת לאבא שהיא לא יודעת איך היא הייתה מסתדרת בלי מזל, ורק חבל שאין להם שום קולטורה כמו שהייתה לנו באירופה, וחבל גם על הילדה שלא לומדת ושבסופו של דבר תצטרך להיות עוזרת כמו אמא שלה. אבא אמר שגם כאלה צריכים".
מזל - שם קלאסי לעוזרת בית תימנייה - מתוארת בצורה נלעגת עם כל הסטריאוטיפים שבארסנל: אם לשבעה, דתייה, לבושה בשמלות גדולות וחסרות חן, מדברת במבטא ("גיבּרת תסחורי" במקום "גברת צחורי", ומסלסלת מזמורים "שלא היו חביבים על אמא (שחשבה שהמוסיקה נפסקה אחרי בטהובן)".
"זה ספר שעושה מהלך חברתי חשוב כי הוא דן בחטיפת ילדי תימן", אומרת חסקין, "מנגד הוא משחזר את הסטריאוטיפ של 'התימנייה' ללא כל ביקורתיות. חיפשתי בו אירוניה ולא מצאתי. אגב, גם לסבתא שלי קראו מזל והחברות שלי התפלאו: 'הרי זה שם של עוזרת'. אני גרתי בכפר־ביל"ו ההגמוני ושם הייתה כמעט לכל משפחה 'תימנייה' מקריית־עקרון".
מומחית בספונג'ולוגיה
טוביה סולמי מייצג קו חדש בכתיבה על "תימניות" - משוררים כותבים על אמותיהם המנקות בתים. שירו "לתימנייה שלי" (1964), נפתח במילים "שובי, אמא, מבית העבדים". "לסולמי יש יחס חצוי כלפי העבודה של אמו כמנקה", אומרת חסקין. "מצד אחד הוא משתמש במילים הקשות 'בית עבדים'. מצד שני, מהמשך השיר עולה שבעיניו העבדות הזאת הובילה גם לדברים טובים, למשל, הגדילה את המוטיבציה שלו להצליח בלימודים ובצבא".
אצל שלומי חתוכה כבר אין כל אמביוולנטיות. בשיר "ניקיון" (2015) הוא כותב: "אמי מנקה את הלכלוך הנסתר בפינות, / מוחקת מן הרצפה את הסימנים והכתמים... וכשהכל נקי ומסודר / היא מתקלחת, / מתלבשת, / וממהרת לביתה / להזהיר את ילדיה".
ממה היא מזהירה אותם?
חסקין: "כנראה מיחס מבזה, מאדנות, מגורל דומה לשלה".
גם העוזרות עצמן החלו להשמיע את קולן בשלב מסוים. בשיר "העוזרת" (1981) חורזת ברכה סרי: "לסרט הלכתי / פגשה בי 'גברת' / בואי לעבוד אצלי / את תהיי לי עוזרת. טיילתי עם ילדי / קראו לי 'מטפלת' / כי יפה זה הילד / ואמו קצת אחרת..." באותה שנה הוציאה לאור גם את השיר "אלפאביתית": "אני עוד אלפאביתית / וזה חבל מאוד. / מומחית בספונג'ולוגיה. / עושה הרבה מאוד...".
המשוררת יונית נעמן הייתה עסוקה בנקיון בתי זרים בתל־אביב כאשר הבינה שהיא דור שלישי לעובדות ניקיון. ב־2015 כתבה את השיר "דיוקן של עובדת ניקיון 3": "...ולי דרושה מתקפת אסטמה / בדירה משופצת ברחוב בן גוריון / כדי לבגוד במורשת מרשימה / של עוזרות בית תימניות... אפילו האשכנזייה המדומיינת שבי / אוהבת ניקיון / אבל הצד הנשי שלי עוין / את הרעיון, / מסרב להיעתר למגב / לקבל הוראות / לנגב מדפים מאובקים...".
היו ממצאים שהפתיעו אתכן במחקר?
חורב: "הספרות אמורה לאפשר בריחה, פנטזיה. במקרה של העוזרות התימניות היא קיבעה את המציאות העגומה".
חסקין: "אני הופתעתי מזה שלא מצאנו טקסטים על אינטימיות בין עוזרת לבעלת בית, והרי העוזרות יודעות את כל הסודות של בעלות הבית, כפי שכתבה יודית שחר על בעלת הבית הירושלמית שאצלה ניקתה בעת לימודיה: 'היא לבשה תחתוני תחרה בריטית שהיו תמיד צהובים באזורי החיכוך'" ("תחרה צהובה", 2007).
