יש הרבה נושאים שבהם אנחנו הישראלים, איך לומר, מתקשים - איפוק, סובלנות כלפי אנשים שחושבים אחרת מאיתנו, צליחת חודש אוגוסט, סטטוסים של ליהיא לפיד, וכמובן, העניין הזה של התאמת הבגד לנסיבות, זה שבעולם קוראים לו קוד לבוש וכאן הוא מסתורי יותר מקוד דה וינצ'י. מסיבה לא לגמרי ברורה, אם כי ישנן לא מעט השערות, אנחנו נופלים שוב ושוב בביצוע המשימה ומתלבשים "גבוה" מדי או "נמוך" מדי ביחס לאירוע. זה לא עניין של היעדר השתדלות, להיפך - אנחנו מכוונים, מודדים, מתאמצים, אבל איכשהו תמיד מפספסים את מרכז האסלה. ברוב המקרים, הפספוס הזה לא נספר לנו כאסון, כי מה כבר יכול לקרות אם תגיע לחתונה על חוף הים בגופייה וכפכפים, אבל יש מקום אחד שממש מחייב לבוש המכבד את המעמד, וטעויות חריפות עלולות לגרום בו לנזק של ממש. למקום הזה קוראים "בית משפט", ואליו נוהרים לאחרונה מספר לא מבוטל של אנשי ציבור וסלבריטאים, שמככבים בתכיפות מבהילה תחת כותרות שחיתות, העלמות מס, ובגדול – פלילים, וממשיכים להוכיח עד כמה אין לנו מושג מהו לבוש מכובד.
קחו למשל את ענבל אור ואת מופע האימים שלה בפתח בית המשפט – לבושה בהמון שיזוף בהתזה, בתוספת שמלת פרנזים שחורה עם מחשוף נרחב ושפתיים בוהקות באדום – הרי אין ספק שמדובר בתיעוד של כשל חמור בהבנת הנסיבות. הרי ברור שכאשר את הולכת לבקש מבית המשפט שיחוס על כספך שאיננו ויגאל אותך מתדמית הרמאית, יש נשק ראוי יותר להישען עליו מאשר תועפות של ממון מבוזבז בטעם רע, ומראה כללי של פתיינית חסרת תקנה. במילים אחרות, את לא יכולה להתלבש אשמה יותר מזה. יש להניח שעל השטיח הנכון, השמלה של אור בעיצובו של זאק פוזן יכולה היתה לקבל ציון עובר, אלא שבדיון בבית המשפט היא עוברת רק כעדות נוספת לטרללת של הגברת. יחד עם הטקסטים ההזויים והדיבור המתיילד שמתלווים לדמותה, עושה רושם שאור מכינה את הקרקע לטענת אי שפיות.
אור היא אומנם מקרה קיצון של קוד לבוש משובש, אבל היא לא לבד בבית המשפט של האופנה. גם אייל גולן וקובי פרץ, לדוגמה, מתקשים להבדיל בין אולם בית הדין לאולם שמחות. מיטב זמרינו המסתבכים בהעלמות מס פינקו את מסדרונות בית המשפט בטעימות משלל הסטריאוטיפים המוכרים בתחום – ג'ינסים ממותגים, יהלומים באוזניים, חולצות צמדמדות שחושפות חזה מרוט למשעי ומשקפי שמש כסמל של סטטוס ושל דיסטנס. לא בטוח שבית המשפט יכיר את המותגים הנוצצים שהם לובשים, אבל אין ספק שמראה הבלינג המקומי מסביר ללא מילים לאן הולכים המזומנים.
כמובן שאם בארזי מותגים כמו ענבל אור ואייל גולן נפלה שלהבת, מה יגידו פשוטי העם שסט בית המשפט הוא שהפך אותם למוכרים ומדוברים? אי אפשר היה להתעלם, למשל, ממופע הכחול-לבן שהתנהל מאחורי המדים של אלאור אזריה במשפט של השנה. אמא אושרה אולי התלבשה ללא דופי, אבל הציפורניים שלה שעוטרו במילים "גיבור של אמא" (אות על כל אצבע), פשוט לא הועילו – לא לסנגוריה, ובעיקר לא למדד הטעם הטוב.
גם דוגמניות מצליחות עלולות למצוא דרכן לבית המשפט, שם הן מהוות עליית מדרגה אסתטית, שממנה מצופה להפגין בקיאות בהבנת משמעותו של קוד לבוש. אומנם מבחינת טיפוח החן, זמרים ודוגמניות משחקים באותו המגרש, אבל היי, בר רפאלי גם יודעת להגיד, איי דידנט הב ריליישן וויז דיס קאנטרי, ולכן לא אשלם בה מיסים, והכול במבטא אמריקאי צח. באותה נשימה, היא יכולה גם ללמד את כולנו פרק בהלכות בתי משפט – שמלה שחורה קטנה ומדגישת הריון, סניקרס פשוטות, איפור מינימלי וחיוך חף מפשע. זה כל מה שצריך. אז נכון, קשה לפספס עם ברכת הגנטיקה המשובחת הזו, ועדיין, הסוד האמיתי הוא "בחירות אופנתיות נבונות", ועל כך רפאלי מקבלת כאן את מלוא הנקודות.
אם נישאר עוד רגע אחד בגזרת הבלונד, מן הראוי לבחון גם את מלתחת בית המשפט של שרה נתניהו, שאחרי מקצה שיפורים באווירת סנדרה-רינגלר, מתייצבת לדיונים בלוק שהוא הכי פסיכולוגית ילדים בשרות הציבורי. כלומר, בז'-על-בז' שלא מרגיז אף אחד, שחור-לבן מחויט שכולו אומר "אני בכלל הפרקליטה, ובטעות התיישבתי בכיסא הלא נכון". האיפור המאופק והכבוד המחויט – הללויה. מופת של מכובדות.
ככלל, נראה שבאי בית המשפט בישראל נדרשים לייעוץ אופנתי לא פחות משהם זקוקים לייעוץ משפטי. סקירה מרפרפת על מצעד הנאשמים מגלה דיכוטומיה מדכדכת בין הלובשים לבן, כדרכם של מלאכים, והלובשים שחור-מרזה כדרכם של אבלים. בין השחור ללבן תמצאו רק שממה אופנתית ומינימום מודעות לדרישות המעמד, כגון חולצה מכופתרת ומסודרת בתוך המכנסיים, גיהוץ כאפשרות ריאלית, או שרוואל מסיבות טראנס כאפשרות פחות ריאלית. אז, נאשמים יקרים, הנכם מתבקשים לקרוא את מלתחתכם לסדר, או לפחות לחפש לעצמכם סטייליסט מהוגן ומוכשר לסנגר עליכם באמצעים סגנוניים. גם ככה ביאסתם, לפחות תזרקו איזה כתם של צבע, פרח או משבצת, ותורידו לרגע את משקפי השמש. כאן זה בית משפט, לא הבריכה בהילטון, ולא הופעה בקיסריה.
