לאשה

האם השכולה חדלה לרכוב, והבת חזרה למכביה עם הסוס המנצח

ריקי רוטשילד־בכר הייתה אלופת ישראל ברכיבה אמנותית אך הפסיקה לרכוב אחרי התאבדות בנה. בתה מאיה רכבה על הסוס של אמה במכביה. "אחי תמיד רוכב איתי"

ריקי רוטשילד־בכר (מימין) ובתה מאיה.  ""הייתי מתחננת לאמא שתמשיך לרכוב. כשהצלחתי לגרום לה לחזור לסוסים הרגשתי כאילו עשיתי עוד וי בתוך החיים השחורים האלה שיש לנו מאז שאיתי מת" (צילום: צביקה טישלר)
ריקי רוטשילד־בכר (מימין) ובתה מאיה. ""הייתי מתחננת לאמא שתמשיך לרכוב. כשהצלחתי לגרום לה לחזור לסוסים הרגשתי כאילו עשיתי עוד וי בתוך החיים השחורים האלה שיש לנו מאז שאיתי מת" (צילום: צביקה טישלר)

את הלילה ההוא ריקי רוטשילד־בכר לא שוכחת. זה היה במוצאי שבת, בסוף נובמבר, לפני כמעט שלוש שנים. שלושה ימים אחר כך אמורה הייתה ריקי לחגוג יום הולדת 53. בשעות הערב המאוחרות התקשר אליה איתי, בנה האמצעי, אז חייל וחובש צבאי. "שאלתי אותו מה קורה", היא משחזרת. "הוא אמר: 'אמא, יהיה בסדר. ביום שלישי יש לך יום הולדת. אני לא אהיה בבית, אבל אתקשר לאחל לך יום הולדת שמח'". כך הסתיימה השיחה.

 

כמה שעות אחר כך, בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר, עמדו המבשרים, אנשי קצין העיר, על מפתן ביתה של רוטשילד־בכר בכפר־מונש שבעמק חפר. הם הודיעו לה שאיתי, בנה האהוב בן ה־21, ברוך כישרונות ויפה תואר, שם קץ לחייו. "הם לא אמרו 'התאבד'", היא מספרת. "הם רק אמרו לי: 'הוא נמצא ללא רוח חיים'".

 

איך הגבת?

"חטפתי שוק. אמרתי: 'זה לא יכול להיות. תבדקו.

"לא שמעתי בקול שלו כלום ולא הרגשתי כלום. הוא גם לא השאיר מכתב אחריו. אם הייתי מרגישה, הייתי נכנסת לאוטו שלי ונוסעת אליו לקצה העולם"

זה איתי אחר. אני בטוחה. זה איתי של אמא אחרת'.

 

"היום אני יודעת שזאת הייתה נקודת מפנה. שהחיים לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו קודם. לעולם לא. לאנשים יש לב שלם. לי אין לב שלם. יש לי חצי לב. כל בוקר אני קמה ומתלבשת ויוצאת לחיים עם חצי לב. כאילו יש לי כבר חמישים אחוז פחות אנרגיה. זה נורא. כל אמא רוצה שיהיה לילדים שלה טוב. לחשוב על הרגע הזה שאיתי היה שם לבד ואומלל בלילה קר, שאף אחד לא ראה אותו. זה מאוד קשה לי, שלא יכולתי להיות שם איתו, לחבק אותו ולהגיד לו: 'אבל איתי, הכל יהיה בסדר' – בדיוק כמו שהוא אמר לי. זה הקושי שלי".

 

בשיחה האחרונה שלכם היו סימנים למה שעתיד לקרות?

"כלום. לא שמעתי בקול שלו כלום ולא הרגשתי כלום. הוא גם לא השאיר מכתב אחריו. אם הייתי מרגישה, הייתי נכנסת לאוטו שלי ונוסעת אליו לקצה העולם. הייתי שומרת עליו, הייתי מצילה אותו. אני כזאת, כמו לביאה. נלחמת עבור הילדים שלי.

"יום הולדת כבר לא היה לי באותה שנה", היא מסכמת בכאב. "אף שנה יותר אין לי יום הולדת".

 

ריקי והבן איתי בכר ז"ל. "כל בוקר אני קמה ויוצאת לחיים עם חצי לב" (צילום: אלבום פרטי)
    ריקי והבן איתי בכר ז"ל. "כל בוקר אני קמה ויוצאת לחיים עם חצי לב"(צילום: אלבום פרטי)

     

    "אמא, אל תוותרי"

    רוטשילד־בכר היא בעלת חברה לרכיבה טיפולית, מאמנת רכיבה ספורטיבית ובעצמה רוכבת מקצועית. בשנה שבה איתי שם קץ לחייו, הייתה אלופת ישראל ברכיבה אמנותית (דרסאז'). במכביה ה־19, לפני ארבע שנים, זכתה בשתי מדליות זהב ובמדליית כסף. עם תום ימי השבעה על איתי יצאה לחצר ביתה, הביטה בסוסים שלה והחליטה שלא תרכב יותר. "לא יכולתי לרכוב", היא אומרת ובוכה בפעם הראשונה והיחידה במהלך הריאיון. "פשוט לא יכולתי. לא דרכתי באורווה ארבעה חודשים. לא הייתי מסוגלת".

     

    למה?

    "סוסים זה הדבר שאני הכי אוהבת, חוץ מהילדים שלי. אמרתי: 'איך החיים יכולים להימשך כשדבר כל כך נורא קרה, ואיך אני יכולה להמשיך את החיים שלי?' לא יכולתי לראות את הסוסים.

    "אמרתי: 'איך החיים יכולים להימשך?' לא יכולתי לראות את הסוסים. כולם ניסו לשכנע אותי לרכוב, כולל הווטרינר שהסביר לי שהסוס שלי זקוק לזה. זה לא עזר"

    לא יכולתי לגשת אליהם. כלפי חוץ הפגנתי שהכל בסדר. העמדתי פנים. אבל שום דבר לא היה בסדר. הכל נהרס. כולם ניסו לשכנע אותי לרכוב, כולל הווטרינר שהסביר לי שהסוס שלי זקוק לזה. זה לא עזר.

     

    "אני זוכרת שאחרי ארבעה חודשים לקחתי את וודי, הסוס שלי, בלי שאף אחד ידע. יצאתי איתו החוצה, לשדה. נעמדתי שם איתו ופשוט התפרקתי. התחלתי לבכות כמו שבחיים לא בכיתי. בכי שאין עליו שליטה. בשדה, עם הסוס, הרשיתי לעצמי להתפרק".

     

    במכביה, שמתקיימת בימים אלה, רוטשילד־בכר סוגרת מעגל. בתה מאיה (18) התחרתה ורכבה על וודי, הסוס של ריקי, ברכיבה אמנותית – והגיעה למקום החמישי והמכובד. וודי הוא הסוס שאיתו הגיעה ריקי להישגים מרשימים במכביה הקודמת. "מאיה היא זו שדוחפת אותי", מחייכת ריקי. "היא מחזירה אותי לסוסים, אם אני רוצה ואם לא".

     

    "במכביה הקודמת, לפני שעליתי להתחרות", היא נזכרת, "איתי היה חייל בדובדבן. הוא ידע שיש את המכביה וידע כמה זה חשוב לי כי התאמנתי לזה המון זמן. הוא התקשר אליי בגמר, עשר דקות לפני שהייתי צריכה להיכנס. מאיה רצה אליי עם הטלפון למגרש החימום. 'אמא, קחי, זה איתי בטלפון, הוא חייב לדבר איתך. ואז הוא אמר לי: 'אמא, כנסי, תני להם בראש. אל תוותרי. את יכולה לנצח את כולם שם'.

     

    "אבל עכשיו זאת המכביה של מאיה והבמה שלה, ואני בטוחה שאם איתי היה חי, הוא היה מגיע. אין לי ספק. והוא היה צועק למאיה הכי חזק שאפשר: 'יאללה, מאיה, תני בראש'".

     

    ריקי. במכביה ה-19, לפני ארבע שנים, זכתה בשתי מדליות זהב ובמדליית כסף (צילום: אלבום פרטי)
      ריקי. במכביה ה-19, לפני ארבע שנים, זכתה בשתי מדליות זהב ובמדליית כסף(צילום: אלבום פרטי)

      מאיה. מדורגת היום במקום השני בישראל ברכיבה אמנותית (צילום: אלבום פרטי)
        מאיה. מדורגת היום במקום השני בישראל ברכיבה אמנותית(צילום: אלבום פרטי)

         

        גולני שלי

        רוטשילד־בכר (55) נולדה בגרמניה בשם הנריקה להורים לא יהודים. הם התגרשו, וכשריקי הייתה בת שש נישאה אמה לישראלי והתגיירה. "הרבה פעמים הילדים שלי שאלו אותי: 'מה סבא וסבתא שלך עשו בשואה'", היא משתפת. "אני מעדיפה להביט קדימה, אבל לילדים שלי זה היה חשוב. סיפרתי להם: סבתא שלי הייתה עקרת בית וסבא שלי היה חייל שנשלח להילחם ברוסים. למזלי הם לא היו נאצים, למרות שהם חיו בגרמניה באותה תקופה.

         

        "אני מרגישה ישראלית", היא מדגישה. "אמנם אני נראית גרמנייה ויש לי משפחה שם, אבל אני מרגישה שייכת לישראל".

         

        בגיל שש עזבה עם אמה ובעלה של האם את גרמניה. מכאן ואילך נעו חייה בין מדינות שונות. מרכז החיים היה בארצות־הברית, אבל היה להם גם בית בנוף־ים בישראל. במשך שנה גרה

        "הרבה פעמים הילדים שלי שאלו אותי: 'מה סבא וסבתא שלך עשו בשואה'. סיפרתי להם: סבתא שלי הייתה עקרת בית וסבא שלי היה חייל שנשלח להילחם ברוסים. למזלי הם לא היו נאצים, למרות שהם חיו בגרמניה באותה תקופה"

        המשפחה בצ'ילה, ואת חופשות הקיץ בילו בארץ. "בתקופה שחיינו בנוף־ים היה לי קשה", מודה רוטשילד־בכר. "גם בגלל שנראיתי מאוד גרמנייה, עם שיער בלונדיני ארוך. היו ילדים שלא כל כך אהבו את זה. הם היו קוראים לי 'נאצית'".

         

        למרות הקושי, התאהבה בישראל. בגיל 19 ארזה מזוודה והחליטה לעלות לארץ לבד.  בתקופת שירותה הצבאי, ב־1983, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, התראיינה ל"לאשה" כחיילת בודדה שעשתה עלייה והוצבה בגולני. "מאוד אהבתי להיות בצבא", היא אומרת. "הייתי מאוד ציונית ואידיאליסטית".

         

        לאחר השחרור למדה ספרות אנגלית באוניברסיטת תל־אביב וגם עשתה תעודת הוראה. כבר קרוב ל־30 שנה שהיא מלמדת בבית הספר 'שפרירים' של החינוך המיוחד בקיבוץ גבעת חיים איחוד, מכינה נוער עם לקויות למידה לבגרות באנגלית ומוצאת בכך סיפוק גדול.

        אחרי הלימודים נישאה וילדה שלושה ילדים: דניאל (27), סטודנט למשפטים ומנהל עסקים, איתי ז"ל ומאיה (18), בוגרת כיתה י"ב. לפני תשע שנים התגרשה, "אבל לי ולבעלי לשעבר היו הרבה שנים יפות יחד", היא מדגישה.

         

        הריאיון עם ריקי ב"לאשה" מ־1983 על ההתנדבות לצה"ל (צילום ארכיון)
          הריאיון עם ריקי ב"לאשה" מ־1983 על ההתנדבות לצה"ל(צילום ארכיון)
           

           

          את האהבה לסוסים הביאה מהבית. "סבא רבא שלי בגרמניה היה רוכב אמנותי", היא מסבירה. "סבתא שלי תמיד סיפרה שהוא, בשביל לקנות סוס טוב, היה מוכן למכור את כל מה שהיה להם. היא הייתה אומרת לי: 'הנשמה שלו התגלגלה אלייך'.

           

          "כבר כילדה תמיד בדקתי איפה נמצאת החווה הכי קרובה בכל מקום שהגעתי אליו. זה היה תמיד האי השלו והשקט שלי, בתור ילדה שעברה כל כך הרבה מדינות ושפות. אולי בגלל

          "כבר כילדה תמיד בדקתי איפה נמצאת החווה הכי קרובה בכל מקום שהגעתי אליו. זה היה תמיד האי השלו והשקט שלי. אולי בגלל זה גם לא הצלחתי לרכוב אחרי שאיתי נהרג. לא יכולתי ללכת לסוסים כי שום דבר כבר לא היה יציב".

          זה גם לא הצלחתי לרכוב אחרי שאיתי נהרג. לא יכולתי ללכת לסוסים כי שום דבר כבר לא היה יציב".

           

          יחד עם בעלה לשעבר קנתה את המשק בכפר־מונש והקימה בו חוות סוסים לפני כ־30 שנה. "בשנים האחרונות רכיבה על סוסים הפכה להיות יותר פופולרית בישראל", היא אומרת. "המון הורים שולחים את הילדים שלהם לחוגי רכיבה, וגם ההכרה של קופות החולים ברכיבה הטיפולית דחפה את ענף הרכיבה בארץ קדימה".

           

          כיום יש בחווה עשרה סוסים, בהם וודי, כבר בן 13, סוס הולנדי משובח, "יפה וחתיך", כהגדרתה. סוסים, היא מסבירה, יכולים להשתתף בתחרויות אפילו עד גיל 18, לעתים עד גיל 20.

            

          איזה מין ילד איתי היה?

          "שמח, חייכן ומוקף חברים. אחד כזה שכולם אוהבים. משלושת הילדים שלי, הוא היה הכי בליין. כאילו הייתה לו הרגשה שהוא צריך למצות את החיים. החברים אהבו אותו, המורים אהבו אותו, איפה שהוא הלך, כולם תמיד נורא אהבו אותו".

           

          לפני הצבא, היא מספרת, איתי עשה שנת שירות בקריית־שמונה והפעיל שם קבוצת כדורגל לילדי שכונת מצוקה. "הוא אפילו הדפיס להם חולצות, 'שירגישו כמו בנבחרת'. אני חושבת שזאת הייתה השנה הכי מאושרת בחיים שלו".

           

          איך הרגשת כשהוא בחר להיות חייל קרבי?

          "אמא תמיד מרגישה רגשות מעורבים בסיטואציה כזו. מצד אחד, שמחתי בשבילו, כי הוא נורא רצה את זה. מצד שני, ידעתי מה המשמעות של השירות ביחידה כזאת, אז מאוד דאגתי. אבל אמרתי לעצמי שצריך לשחרר, שזה מה שאיתי רוצה, שאני צריכה לשמוח בשבילו".

           

          עם הבנים איתי ודניאל (משמאל) (צילום: אלבום פרטי)
            עם הבנים איתי ודניאל (משמאל)(צילום: אלבום פרטי)

             

            רק עוד קפה אחד

            אחרי שמונה חודשים במסלול, איתי נפצע. נקרעו לו רצועות בברך, כולל קרע במניסקוס. הוא שוחרר מהצבא לשנה ובמהלכה עבר שני ניתוחים. "בשנה הזו הוא היה בבית ועשה הכל כדי לחזור לכושר: שחה ארבע פעמים בשבוע ועשה פיזיותרפיה'".

             

            כעבור שנה, על אף שיכול היה להשתחרר, התעקש לחזור לצבא. במקצועו הצבאי היה חובש קרבי, ואמו מספרת שכשחזר לצבא שהה במרפאת הבסיס בגלל הפרופיל שירד, ולא ממש מצא שם את מקומו. בצבא, היא אומרת, הציעו לו להיות חובש של פלוגת טירונים בדרום הארץ. חשבו שאולי שם ימצא עניין גדול יותר. איתי נעתר. "כנראה בבסיס החדש לא היה לו טוב", אומרת רוטשילד־בכר. "קרו דברים שאנחנו לא בדיוק יודעים. אבל הוא התאבד. זה משהו שלא ציפיתי לו.

             

            "את מגדלת ילד שהוא באמת, לא בגלל שמת, ילד

            "יכולתי לדבר איתו על רגשות, על הכל. וכשקורה דבר כזה, זה פתאום מערער את האמונה בכל דבר בחיים. איתי קיבל הכל, היה לו עתיד מבטיח, ופתאום שבר נוראי כזה"

             שכל אמא הייתה גאה בו. ילד שהוא כיף. והוא צוחק ויש לו ראש טוב ויכולתי לשבת לדבר איתו על רגשות, על הכל. וכשקורה דבר כזה, זה פתאום מערער את כל האמונה שלך בכל דבר בחיים. כי אני עשיתי הכל נכון. איתי קיבל הכל, היה לו עתיד מבטיח, ופתאום, מין שבר נוראי כזה".

             

            מיד אחרי האסון, עוד באותו הלילה, החליטה שלא תסתיר את העובדה שהתאבד. "מההתחלה סיפרתי את האמת, גם לילדים. לאבד ילד זה דבר כל כך קשה. אז עוד לשמור בסוד על זה שהוא התאבד? זה רק מקשה עוד יותר. זה נשמע לי כמעט בלתי אפשרי".

             

            היום היא מרצה לחיילים. מספרת להם על איתי שלה. איתי שהיה שמח ומצחיק ובכל זאת בחר למות. "אני מדברת איתם, כי אם אני יכולה למנוע התאבדות נוספת, אז לפחות משהו טוב יֵצא מהדבר הנורא הזה. אין דבר יותר נורא מזה בחיים. אין".

             

            יש נחמה?

            "אין. אולי רק זה שביני ובין איתי לא היו דברים שלא נאמרו. הכל נאמר. הוא ידע כמה אני אוהבת אותו ואני ידעתי כמה הוא אוהב אותי. אני כן שואלת את עצמי: 'אולי יכולתי לעזור לו'. זה טבעי, בהתאבדות. מצד שני, אני חושבת שרגשי אשמה לא עוזרים".

             

            למה את הכי מתגעגעת?

            "אצל איתי? אני מתגעגעת להכל. אם הוא רק היה יכול לבוא לשתות איתי קפה אחד, קטן, סתם לשבת איתי רגע במטבח ולדבר. ואני הייתי אומרת לו כמה אני אוהבת אותו ומתגעגעת אליו".

             

            רב"ט איתי בכר ז"ל. "חייכן ומוקף בחברים" (צילום: אלבום פרטי)
              רב"ט איתי בכר ז"ל. "חייכן ומוקף בחברים"(צילום: אלבום פרטי)

               

              כבר לא מתביישת

              כשהפסיקה לרכוב בעקבות האסון, חבריה לקהילת רוכבי הסוסים ברחבי הארץ עלו אליה לרגל. ניסו לשכנע אותה, אבל דבר לא עזר. מאיה, בתה הצעירה, הייתה היחידה שהצליחה. "כל בוקר הייתי באה לאמא ומתחננת, אומרת לה שלא טוב שהיא לא רוכבת, שהיא חייבת להמשיך לרכוב", נזכרת הבת, שהייתה בת חמש־עשרה כשאחיה מת. "עד שהצלחתי להרים אותה, לגרום לה לחזור לסוסים, זאת הרגשה שאי־אפשר לתאר. הרגשה, בתוך הלב, שכאילו עשיתי עוד וי בתוך החיים השחורים האלה שיש לנו, מאז שאיתי מת".

               

              רוטשילד־בכר חזרה לרכוב מעט. אחרי תקופה ניסתה גם להתחרות. בשנת 2016 אפילו זכתה שוב באליפות ישראל. "זה היה בלי יותר מדי מאמץ", היא מודה. "אבל הגעתי לתחרות ופשוט

              מאיה: "לי הסוסים עזרו. אני מאמינה שיש לסוסים רגשות. הם מרגישים שהבן אדם שאוהב אותם עצוב. שמים עלייך ראש, רואים שיורדות לך דמעות"

              התפרקתי שם. עמד שם בחור, עם הגב לזירה, ופתאום הוא הזכיר לי את איתי".

              היום היא כבר לא מתחרה וגם לא מלמדת ילדים רכיבה. יש לה כמה תלמידות מבוגרות, ותיקות. הן היחידות שהיא מדריכה. "המוות של איתי סגר מבחינתי המון דברים", היא מתמצתת. "גם את זה".

               

              בן הזוג שלה, הולנדי שמתגורר בארץ, הוא מאמן סוסים שעוזר לה להשתקם ולהרים את הראש. "כל פעם שאני שואלת אותו: 'מה אתה רוצה?' או 'מה אתה צריך', יש לו תשובה אחת: 'אני רוצה שתחזרי לרכוב'".

               

              מאיה מדורגת היום במקום השני בישראל ברכיבה אמנותית. זו המכביה הראשונה שלה. 

               

              מאיה. "עשיתי את הקעקוע ברגל כדי שאיתי ילך איתי כל הזמן, לכל מקום" (צילום: צביקה טישלר)
                מאיה. "עשיתי את הקעקוע ברגל כדי שאיתי ילך איתי כל הזמן, לכל מקום"(צילום: צביקה טישלר)

                 

                מאיה, איך הייתה ההתמודדות שלך עם מותו של איתי?

                "במשך חודשיים לא הייתי מסוגלת ללכת לבית הספר. הסתגרתי בבית. התביישתי בעצמי, התביישתי שאחי התאבד. היום אני כבר לא מתביישת בזה, אבל אז לא ידעתי איך להסביר דבר כזה לחברים שלי. בחמש בבוקר, אחרי שבאו והודיעו לנו, התקשרתי לחברה הכי טובה שלי ואמרתי לה 'אחי התאבד'. היא לא האמינה לי. חשבה שזאת בדיחה. כל מי שאמרתי לו היה בשוק עולמי".

                 

                ואת המשכת לרכוב בתקופה הקשה?

                "כן. לי הסוסים עזרו. אני מאמינה שיש לסוסים רגשות. הם מרגישים שהבן אדם שאוהב אותם עצוב. שמים עלייך ראש, רואים שיורדות לך דמעות. גם כשאמא חזרה לאורווה, ארבעה חודשים אחרי המוות של איתי, כל הסוסים צהלו. אני חושבת שהם התגעגעו אליה".

                 

                כבר קרוב לשנה שיש למאיה חבר, וגם לו קוראים איתי. סוג של מקריות, היא אומרת. הכירו בקורס מדריכי סוסים. לא מזמן עשו היא וריקי קעקוע. שתיהן חרטו על גופן את השם איתי – האם על הגב ומאיה על הרגל. "אנשים לא מבינים מה זה", אומרת מאיה. "אז אני מסבירה להם שהוא היה אח שלי ושהוא התאבד. שעשיתי את הקעקוע ברגל כדי שהוא ילך איתי כל הזמן, לכל מקום. כתוב שם 'איתי' ואחר כך נקודה ופסיק, שזה בעצם סוף והתחלה חדשה. ואיתי תמיד הולך איתי. ורוכב איתי".

                 

                השבוע בדוכנים
                (השבוע בדוכנים)
                 
                הצג:
                כל התגובות לכתבה "האם השכולה חדלה לרכוב, והבת חזרה למכביה עם הסוס המנצח"
                אזהרה:
                פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד