אומרים שנשים ממשיכות ללדת רק כי הן לא זוכרות כמה הכאיבה להן הלידה הקודמת. אבל רננה רז, יוצרת רב־תחומית ישראלית, היא לא כמו כולן. לפני שש שנים ילדה את בתה וזיכרון החוויה ההיא נצרב בה חזק. "זו הייתה לידה טובה מאוד, אבל הכאב המם אותי ובמשך השנים שחלפו המשכתי לזכור אותה כמשהו חי. רציתי עוד ילד והשקעתי הרבה זמן ומאמץ לשכוח את הכאב הפיזי שליווה את הלידה הקודמת. רק כשהבנתי שאצלי ההדחקה אינה מפותחת כמו אצל שאר האנשים, אפשרתי לעצמי להרות שוב".
כשרז (38), נשואה ואם לבת שש ובן תשעה חודשים, אומרת שמנגנון ההדחקה שלה אינו מפותח, היא מדברת למעשה על היפרתימזיה (HYPERTHIMESIA), תופעה די נדירה שמאפיינת אנשים שניחנו בזיכרון מופלא.
"אני זוכרת כל דבר. כל שיחה שניהלתי, כל פרט", היא מספרת. "תמיד אמרו לי שיש לי זיכרון מטורף. אני זוכרת אנשים, שמות, מקומות, טקסטים ומה לא. אם נסעתי לחו"ל, למשל, אני זוכרת באיזו שעה טסנו, מתי הגענו, באיזה מלון התאכסנו, את החנויות שבהן קנינו, בתי קפה ששתינו בהם, איפה ישבנו, מה אכלנו, ובטח אילו הופעות ראינו - הכל בפרטי פרטים.
"אני יודעת בדיוק מה עשיתי במרץ 2004 או איפה הייתי ביולי 2008. אני רואה את החודשים והשנים במין תבנית, מעין מפה שמאפשרת לי לשלוף משם מידע בכל רגע. זו ברכה שלצדה קללה, בעיקר כי העבר מקבל נוכחות גדולה מאוד".
זיכרון שמפעיל את כל החושים
היפרתימזיה הוא מושג שמקורו ביוונית: היפר = הרבה, תימזיס = זיכרון. כלומר, זיכרון יתר, מצב שבו לאדם יש יכולת זיכרון אוטוביוגרפי טובה מהרגיל. לדברי ד"ר נועה ברגמן, מנהלת המרכז להפרעות זיכרון וריכוז במרכז הרפואי תל־אביב (איכילוב), מדובר באנשים המסוגלים לזכור אירועים שקרו להם לפרטי פרטים - גם כאלה שהתרחשו לפני שנים - לפעמים אפילו מהילדות המוקדמת.
"בניגוד לרוב האנשים, אשר בדרך כלל יזכרו אירוע כזיכרון כללי, אנשים עם היפרתימזיה יזכרו יותר פרטים מתוך הסיטואציה: סביבת ההתרחשות, תאורה, צבעים, פרטי נוף, לבוש ומראה
פנים, טעמים, ריחות ותחושות גופניות, פרטים מתוכן השיחות, תאריכים מדויקים ועוד ועוד", אומרת ד"ר ברגמן.
מהו שיעור האנשים עם היפרתימזיה באוכלוסייה הכללית?
"מדובר בתופעה נדירה ולכן אין מידע מדויק לגבי שיעורה באוכלוסייה. לעתים קרובות ה'כותרת' ניתנת על בסיס דיווח סובייקטיבי של אדם וקשה מאוד למדוד את זה. מיותר לציין, כי אין זו תלונה שכיחה במרפאות זיכרון. תופעה זו מתוארת בספרות הנוירופסיכולוגית ופחות בספרות הרפואית, מאחר שלא מדובר במחלה".
ובכל זאת, איך אפשר לאבחן אדם עם היפרתימזיה?
"בספרות המדעית ישנם תיאורי מקרים של אנשים שניחנו ביכולת כזו. אנשים אלה עברו אבחונים מיוחדים, שבהם עימתו החוקרים את זיכרונם עם עובדות שתועדו באופן אובייקטיבי (צולמו או הוקלטו) מתוך חייהם או מאירועים מכוננים סביבם, ומצאו כי הזיכרון שלהם מכיל הרבה יותר פרטים מאלה של האדם הממוצע. לחלקם נעשו הדמיות מוח מתקדמות, כמו MRI שהראו שההיפוקמפוס - האזור שמתווך בין השאר את יכולת הזיכרון האפיזודי - גדול יותר. כמו כן נצפתה קישוריות רבה יותר של אזור זה עם אזורי מוח אחרים הקשורים בעיבוד מידע".
מה ההבדל בין זיכרון אפיזודי ובין זיכרון רגיל?
"זיכרון אפיזודי הוא זיכרון לאירועים והוא מכיל פרטי מידע מכלל החושים: ראייה, שמיעה, תחושה, ריח, טעם וכן פרטי מידע הקשורים למחשבות שלנו ושל אחרים, תכנים, מידע נלווה, מסקנות ועוד. מדובר ביכולת הזיכרון המורכבת ביותר שיש לבני אדם. זיכרון אוטוביוגרפי הוא סוג של זיכרון אפיזודי ומתייחס לאירועים שקרו לנו במהלך החיים".
תני דוגמה.
"למשל, אירוע מכונן כמו רצח רבין. רובנו זוכרים את היום שבו רבין נרצח. זהו זיכרון אפיזודי־אוטוביוגרפי שכולל פרטים כמו היכן היינו כאשר שמענו את הבשורה, מה עשינו, כיצד הגבנו ואולי עוד פרטים כמו מה לבשנו, שאיננו זוכרים בימים 'רגילים'. לעומת זאת, חלקנו יודעים מה התאריך שבו נכבשה ירושלים בידי הרומאים, אולם זהו ידע או זיכרון סמנטי (זיכרון לעובדות) ולא מידע חווייתי מורכב.
"אנחנו יודעים כיום שהמידע, כפי שהוא מופיע בזיכרוננו, עובר שינויים עם הזמן ואינו 'יציב'. למעשה, הזיכרון האוטוביוגרפי שלנו מלא חורים ומשתנה עם הזמן. מושג זה נקרא בלשון המדעית 'פלסטיות'. לא נכון להניח שפרטי המידע, כפי שאנחנו זוכרים אותם, הם מדויקים כמו הקלטה או צילום. חלק מהמידע נשאר, חלקו נמחק כליל, עם הזמן מתווספים פרטי מידע נוספים, הכוללים בין השאר את החוויות שלנו, את הדרך שבה אנחנו מפענחים את המידע, המסקנות, ראיית העולם, הרגשות והדעות שלנו.
"תהליכים אלה שקורים באופן טבעי במוחנו מקשים במצבים שבהם בתי המשפט נסמכים על עדויות ראייה או שמיעה. גם אם העדים אינם מתכוונים לשקר, מה שהם זוכרים הוא לא בהכרח מה שבאמת קרה".
זיכרון שמכביד על הנפש
גם לודוביק, גיבור "עפיפונים", ספרו של רומן גארי שעובד למחזה ועולה כעת על בימת תיאטרון באר־שבע, הוא היפרתימזיסט. הנער הצעיר, המתגורר בכפר צרפתי בימי מלחמת העולם השנייה, זוכר כל דבר שקרה לו, החל בתאריכים מדויקים, המשך בריחות, צבעים ואירועים וכלה באנשים וגם מספרים מרובי ספרות. המחתרת הצרפתית, שמגלה זאת, מנצלת את זיכרונו המופלא לצרכיה במאבקה נגד הגרמנים הכובשים והוא הופך לגיבור מקומי.
רננה רז אמנם לא פועלת בשירות המוסד, אבל היא מנסה להפיק מיכולתה הנדירה את המיטב. "אנשים מהמקצוע תמיד שואלים אותי איך אני זוכרת צעדי ריקוד, ואני תמיד חשבתי שזה לא שלי יש זיכרון טוב במיוחד, אלא שלהם יש זיכרון ממש לא טוב", אומרת מי שרוקדת מגיל חמש ונחשבת לאחת היוצרות היותר מקוריות בישראל.
לפני כשלוש שנים, לדבריה, ראתה סרט תיעודי על אנשים שיש להם זיכרון
יוצא דופן. "הובאו שם מקרים קיצוניים מאוד. מדובר באנשים שיש להם ממש הפרעה וקשה להם לחיות מרוב שהעבר מעיק עליהם. אבל, עם הרבה תופעות שהם תיארו הזדהיתי".
כמו?
"למשל, אם את שואלת אותי מה עשיתי בינואר 2004, אני יכולה להגיד לך על מה עבדתי בדיוק, אילו מחשבות היו לי ולפרט דברים שהתמודדתי איתם.
"אני מרגישה שזה מאוחסן אצלי במין תיקיות שאני אוגרת ולא משחררת, והכל זמין לי, כאילו אני ניגשת לספרייה ושולפת דיסקט".
מתי היכולת הזו פתרה לך תקלות?
"עבדתי בזמנו על יצירה והייתי אמורה לרשום כמה שעות הרקדנים ששכרתי עבדו איתי, מי היה באיזו חזרה וכמה שעות. משום מה, לא רשמתי את הדברים בזמן אמיתי. אז התיישבתי כשמולי טבלה עם תאריכים ונוכח כל תאריך התרכזתי ונזכרתי איפה עשינו את החזרה, כמה אנשים היו וכמה שעות היא נמשכה. זה היה כאילו חזרתי בזמן וראיתי רטרואקטיבית במדויק את מה שהיה".
באילו דרכים נוספות זה עוזר לך בחיים?
"במקצוע שלי זה עוזר בהרבה דברים: בלימוד טקסטים או בעבודה על יצירה חדשה. אני זוכרת בדיוק מה עשיתי ויכולה להתחיל בדיוק מאותה נקודה, בלי לרשום ובלי לצלם. יש לי את זה בראש, וזו עזרה גדולה".
ובמה מפריע לך זיכרון היתר?
"זה מעייף מאוד. דברים שאיני רוצה לזכור, אנשים שאין לי עניין בהם, דברי
ם שראיתי בעיתון, כוכבי תוכניות שמעולם לא צפיתי בהן ועוד פרטים טיפשיים שעדיף שיצאו מהמערכת - פשוט נשארים אצלי. כשמדובר בדברים לא טובים, זה בהחלט מפריע. לדוגמה, עשר שנים אחרי שסיימתי תיכון, זכרתי בחדות חוויות משם, כאילו אירעו לפני שנה־שנתיים. גם אם רבתי עם מישהו לפני עשר שנים, אזכור בדיוק מה הוא אמר לי ומה העליב אותי והתחושה הזו תעלה לי מיד כשאפגש עם אותו אדם, למרות שהוא אולי לא זוכר בכלל שהיה בינינו משהו לא נעים".
"באופן תקין, המוח שלנו מסוגל לסווג את המידע לחשוב או לא חשוב. היכולת לסווג מידע היא קריטית להישרדותנו", מסבירה ד"ר ברגמן. "אם היינו זוכרים כל יום כל דבר שראינו או חווינו, כל סיטואציה, כל שיחת טלפון וכו', המוח היה מתמלא בעוד ועוד מידע ותפקודו היה נפגע. למעשה, חשוב שנשכח את רוב האינפורמציה שמוחנו נחשף אליה מדי יום, שכן רובה אינה חשובה לטווח הארוך ואין הצדקה לקודד אותה במוח".
למה, בעצם?
"כל פרט מידע שנכנס למוחנו נשמר על גבי רקמה ביולוגית - תאי עצב (נוירונים) שמאחסנים את המידע. אם מוחנו לא ידע להפריד בין עיקר לטפל, הרקמה הביולוגית תתכלה מהר מאוד. חלק גדול מהפעילות המוחית הוא דווקא שכחה והיא חשובה לבריאותנו המוחית ולהישרדותנו".
האם אנשים עם היפרתימזיה מוגנים יותר ממחלות ניווניות של המוח?
"לצערי התשובה לא ברורה. מאחר שמדובר בתופעה די נדירה, אין מספיק נתונים שיבססו או ישללו את זה".
איך המוח מחליט מהו מידע לא רלוונטי הראוי להשמדה?
"המוח שלנו הוא מכונה מופלאה. במשך כל יום, בזמן ערות, אנחנו חשופים להמון מידע. בלילה, המוח משמיד את רוב האינפורמציה ומשאיר את הדברים החשובים. המוח יודע לסווג את המידע לפי חשיבותו לכל אחד מאיתנו ומה שלא חיוני - ייעלם. במצבים שבהם המוח לא מבצע את הסיווג בצורה טובה, עלול להישאר מידע מיותר שיגרום לחרדות מיותרות, בלבול וקושי בהתארגנות. המוח אינו מכונה מושלמת ויש טעויות: חלק מהדברים שהיינו אמורים לזכור נשכחים וחלק שהיינו רוצים לשכוח - נשמרים. אולם אצל אדם בריא, לרוב נעשה תהליך זה בצורה טובה, מה שמאפשר לנו לנהל חיים תקינים".
