לאשה

    ותודה לכל מי שלא האמין בי: ריי ביטון הפכה לד"ר כנגד כל הסיכויים

    בביה"ס הציונים שלה היו גרועים, בכיתה ט' נשארה כיתה, בצבא קיבלה קב"א נמוכה, אבל בחודש שעבר ריי ביטון סיימה לימודי רפואה וריגשה עשרות אלפים בפייסבוק

    ריי ביטון מודה לכל מי שעזר לה בדרך להגשים את החלום להיות רופאה
    צילום: תומריקו
    ריי ביטון. ""חשוב לי להעביר מסר: ילדים הם לא תבניות, ולכן גם חינוך לא יכול להיות תבנית, אלא מותאם לילדים" (צילום: אבי רוקח)
    ריי ביטון. ""חשוב לי להעביר מסר: ילדים הם לא תבניות, ולכן גם חינוך לא יכול להיות תבנית, אלא מותאם לילדים" (צילום: אבי רוקח)

    "נגרית. את צריכה להיות נגרית". זה מה שיעצו לריי ביטון באולפנה. "הציונים שלי היו כל כך מחפירים, שהוחלט לשלוח אותי לאבחון", היא משחזרת. "וכשהתוצאות הגיעו אמרו לי שנגרות תתאים לי. כשאמרתי שכבר מכיתה ד' אני חולמת להיות רופאה, אמרו לי: 'חמודה, אלה מבחנים אובייקטיביים! מה את מדברת על רפואה? נגרית!'"

     

    דרך חתחתים ארוכה עברה ריי ביטון (33), עד שזכתה לומר בקול רם את הצירוף הנחשק: ד"ר ריי ביטון. בפוסט המרגש שכתבה לאחרונה בפייסבוק היא סיפרה על הדרך הזו, וזכתה, נכון לכתיבת שורות אלה, ל־25,000 לייקים ו־5,780 שיתופים.

     

     

     

     

    ביטון, נשואה לעידו לוי ואמא לאייר (שלוש) ורני (עשרה חודשים), מתגוררת כיום בבית חדש ומעוצב ביישוב באר־גנים הסמוך לאשקלון. על המסלול שלה, שהחל בקריית־מלאכי ועבר בבית־אל, ירושלים, באר־שבע, הונגריה, צפת וחיפה, היא מספרת בנינוחות ובהומור.

     

    אמה שרה עלתה מתימן בגיל ארבע; אביה, יוסי ז"ל, עלה ממרוקו בגיל שבע. שניהם גדלו במשפחות מרובות ילדים במעברה של קריית־מלאכי. אמה הייתה מורה, אביה למד הוראה וכשהיה כבן 40 פנה ללימודים אקדמיים. בהמשך התקדם במשרד החינוך. "הסיפור של הוריי הוא חלק ממה שהביא אותנו לאן שהגענו", אומרת ריי, שארבעת אחיה הגיעו להישגים אקדמיים – הידועה שבהם היא יפעת ביטון, פרופ' למשפטים במכללה למנהל ומייסדת "תמורה", מרכז משפטי לקידום השוויון. אחותה ענבל היא מנהלת שיווק בחברת צ'ק פוינט, אחיה אריאל הוא עו"ד בתחום המסחרי ואחותה אילנית היא יועצת חינוכית במטח.

     

    אולפנה

     הציונים הלכו והידרדרו

    ביטון, הצעירה מבין חמשת האחים, נולדה בשם רעות ושינתה את שמה בגיל 17 ("בבית קראו לי ריי והרגשתי שאני לא מתחברת לרעות, אז החלטתי לשנות"). כשהייתה בת שלוש הבינו הוריה שבקריית־מלאכי לא יזכו ילדיהם לחינוך שעליו חלמו, ועברו להתנחלות בית־אל שבשומרון. "החברה בבית־אל הייתה אליטיסטית וסגורה", אומרת ביטון, "היה להם קשה לקבל אנשים מבחוץ – ואנשים כמונו בפרט. ממש לא ירדנו להם בגרון. זו חברה שמודדת אותך בערכי דת נוקשים וספציפיים – ואנחנו היינו שונים ברמת הדתיות. אמנם היינו מסורתיים, אבל הייתה אצלנו בבית טלוויזיה, לא הקפדנו על חצאיות מתחת לברכיים או על שרוולים עד המרפקים. בגיל צעיר כבר היה ברור שאני לא חלק מהמסגרת הזו, ואיש לא טרח לבדוק באופן אובייקטיבי מה הן היכולות שלי ולאן אני יכולה להגיע".

     

    כשהייתה בכיתה ז', היא אומרת, החלו המיונים ללימודי אולפנה, שמתחילים בכיתה ט'. "מרבית חברותיי הלכו לאולפנת עפרה ולגמרי ראיתי את עצמי שם", היא מספרת. "היו לי ציונים סבירים. ואז עברתי מיונים שלא כללו שום בדיקה אובייקטיבית של יכולותיי, אלא רק שיחה שבה נכחה מישהי שידעה שהאחיות הגדולות שלי לובשות מכנסיים".

     

    כשהתבשרה על כך שלא התקבלה לאולפנת עפרה, נאלצה לחפש מסגרת אחרת. בכל מקום שאליו פנתה ביררו את מידת הדתיות שלה ("מדובר בקליקות, כולם מדברים על כולם") ודחו אותה. בסופו של דבר התקבלה לאולפנה אחרת. "אם בבית־אל הייתי עוף מוזר, באולפנה החדשה כבר הייתי עוף מוזר מאוד", היא מספרת. "הבנות הגיעו מגובשות – והחברה התגלתה כעוד יותר סגורה מזו שממנה הגעתי. חשתי את השוני על בסיס יומיומי והייתי מבודדת חברתית".

     

    עד מהרה התגלו גם פערים לימודיים. "אני זוכרת שהמורה קראה לי ללוח וביקשה ממני לענות על שאלה. ניגשתי בפיק ברכיים, יודעת בוודאות שלא אצליח. במשך דקות ארוכות עמדתי שם, והיא הסתכלה עליי במבט מתנשא ואמרה: 'אז... את יודעת את התשובה?' רק כעבור עשר דקות הרשתה לי לשבת, לא לפני שאמרה: 'לאן את חושבת שתגיעי עם הרמה הזו?'".

     

    יחס משפיל כזה ספגה, לדבריה, ממורים נוספים. "ברגע שאת נכנסת למסלול הזה, זה מדרון חלקלק למטה". בסיומה של המחצית הראשונה נקראה לשיחה עם ראש האולפנה, שרצה להבין מדוע ציוניה הולכים ומידרדרים. "הוא פשוט אמר לי: 'לא יֵצא ממך הרבה. חפשי לך מציאות יותר ריאלית עבורך ותעשי מה שצריך כדי להתקדם בכיוון הזה".

     

     

    ריי עם אמה שרה, בעלה עידו והבנות אייר ורני בטקס קבלת התואר (צילום: אלבום פרטי)
      ריי עם אמה שרה, בעלה עידו והבנות אייר ורני בטקס קבלת התואר(צילום: אלבום פרטי)

       

      תיכון

      נאלצתי להישאר כיתה

      התיכון היחיד שהסכים לקבל אותה באמצע השנה היה "מעלה ג'ינוגלי" בגבעה הצרפתית בירושלים, שאליו הגיעה מדי בוקר בטרמפים מבית־אל. גם שם מצאה את עצמה מנסה להשתלב בקבוצת בנות מגובשת, ללא הצלחה. "היו ימים שבהם לא רציתי ללכת לבית הספר, נשארתי במיטה, מכוסה בשמיכה מעל ראשי, מיואשת מלימודים. ההיִדרדרות רק הלכה והחמירה. סיימתי את השנה בציונים עוד יותר נמוכים מאלה שהגעתי איתם".

       

      בסוף כיתה ט' נאמר לה שלא תוכל לעלות לכיתה י'. האפשרויות שעמדו בפניה היו לחפש מסגרת אחרת או להישאר כיתה. "כיוון שלא היה לי שום סיכוי למצוא מסגרת אחרת, נאלצתי להישאר כיתה. הייתי צריכה לחזור הביתה ולבשר את זה להורים שלי,

      "אחרי שהשאירו אותי כיתה הסתכלתי בראי, חייכתי ואמרתי לעצמי: זו הזדמנות לצאת לדרך חדשה. בנות השכבה הקודמת שלי הביטו בי ברחמים. זה היה מביך, אבל לא נתתי לזה להפריע לי"

      לאחיות שלי, לחברות. כיום אני יכולה לומר: ללא ספק, זו הייתה נקודת השפל של חיי".

       

      איך התמודדת עם המשבר?

      "פה קרה לי הסוויץ'. באותו רגע הבנתי שאם אני לא אקים את עצמי מהמקום הנמוך הזה ואתחיל לטפס למעלה, הדרך החוצה ממסגרת חינוכית תהיה קצרה. ממש הרגשתי באותה נקודת שפל שזו ההזדמנות שלי להציל את החיים שלי. אני זוכרת את היום הראשון של השנה החדשה. קמתי בבוקר, הסתכלתי בראי, העליתי חיוך על הפנים ואמרתי לעצמי: יאללה, זו הזדמנות. נאלצתי לראות את בנות השכבה הקודמת שלי, שהביטו בי ברחמים. זה היה מביך, אבל לא נתתי לזה להפריע לי. ידעתי שהשנה אני זוקפת קומה ויוצאת לדרך חדשה".

       

      בשנה השנייה שלה בכיתה ט', היא הצליחה להתקדם מבחינה חברתית וגם לימודית, ובמקביל התנדבה במד"א, דבר שהעלה את ביטחונה העצמי והחזיר אותו לחלומה הישן, להיות רופאה.

       

      למדת בתיכון דתי, ניסית להיות יותר דתייה כחלק מהניסיון לפתוח דף חדש?

      "כל ההתעסקות הזו ב'את לא מספיק דתייה' רק עשתה לי אנטי: אם לפי זה אתם שופטים אותי, אני לא רוצה לעמוד בסקלה הזו בכלל".

       

      כשהבינה ביטון שתעודת הבגרות הבסיסית שהיא עתידה לקבל לא תספיק ללימודי רפואה, בנתה, בסיוע הוריה, תוכנית להגברת מקצועות לבגרות (5 יחידות בתושב"ע, למשל) ואף הזמינה באופן פרטי בחינה של 5 יחידות באנגלית לבית הספר, מהלך יוצא דופן כשלעצמו. בסיום הלימודים הצליחה לקבל תעודת בגרות טובה – כולל ציון 100 ב־3 יחידות מתמטיקה.

       

      צבא

      קיבלתי קב"א נמוכה

      לקראת השירות הצבאי בחנה את האפשרויות שיקדמו אותה אל חלומה גדול: עתודה רפואית, קורס חובשות, קורס פרמדיקים. "כבר הרגשתי שאני מסוגלת להצליח", היא אומרת. למיונים בלשכת הגיוס הלכה מבלי להבין את ההשלכות ("חשבתי, איזה כיף, יום חופש מהלימודים"), פתרה את השאלות במבחנים בקלות ראש, לא הכירה מילים גבוהות, כמו "בגילופין", והתקשתה לפתור תרגילים בחשבון.

       

      "כשהגיעה המנילה (שאלון ההעדפות בצבא, י"ג) חשכו עיניי: הציעו לי להיות

      "אמרתי למפקד לשכת הגיוס: אני לא זזה מפה עד שאתה נותן לי זימון לקורס חובשות. אם אני באמת לא מספיק טובה, מן הסתם אכשל בקורס. תן לי להוכיח שאני מסוגלת"

      פקידה, נהגת, אפסנאית, ש"ג. לא הבנתי איך זה קרה לי. אחותי הייתה אז קצינה בלשכת הגיוס. היא בדקה ואמרה לי: 'אני לא יודעת איך לספר לך את זה, הקב"א (קבוצת איכות) שלך היא 49'" (ציון שנחשב נמוך מאוד, י"ג).

       

      אחרי שניסיונותיה להפעיל קשרים נכשלו, ניגשה ביטון למפקד לשכת הגיוס בירושלים והודיעה לו: "אני לא זזה מפה עד שאתה נותן לי זימון לקורס חובשות. הרי מטרת הקב"א היא להעריך אם הרמה שלי מספיק גבוהה כדי לעמוד בקורס, אז אם אני באמת לא מספיק טובה, מן הסתם אכשל בקורס. תן לי להוכיח לך ולי שאני מסוגלת. הוא השתכנע".

       

      ובסופו של דבר סיימת את הקורס כמצטיינת.

      "כן. הקורס היה הדבר הטוב ביותר שקרה לי בצבא. בסיומו חשתי שאני הולכת לשירות משמעותי: חלמתי על הדרכה ועברתי בהצלחה את המיונים. לתדהמתי, כשקיבלנו את השיבוצים, נודע לי שבגלל הקב"א הנמוכה שלי לא ניתן לשלוח אותי לכל יחידה – והשיבוץ שלי הוא אחראית מרפאה במדרשת חינוך בהר גילה. בלי שטח, בלי גדודים, את יושבת שם ומחלקת פלסטרים ומשככי כאבים. הייתי אמנם מוקפת באנשים טובים – אבל משועממת בתפקיד".

       

      לא מוּנעת מנקמה או מכעס (צילום: אבי רוקח)
        לא מוּנעת מנקמה או מכעס(צילום: אבי רוקח)

         

        פסיכומטרי

        ניגשתי למבחן שש פעמים

        ביטון החליטה למנף את הזמן הפנוי כדי להתכונן לדרישות הקבלה ללימודי רפואה וניגשה למבחן הפסיכומטרי. "קיבלתי 580, ציון גרוע למי שרוצה להתקבל לרפואה. הסתכלתי בתדהמה על פילוח הציון: חזקה מעל הממוצע בעברית ואנגלית, נמוכה מהממוצע בחלק הכמותי. ניגשתי למדריך בקורס ההכנה לפסיכומטרי, והוא אמר: 'תשמעי, זה לא הגיוני'. הוא שאל אם ייתכן שיש לי דיסקלקוליה, מילה ששמעתי אז לראשונה. קראתי על הבעיה, לא אבחנתי אותה רשמית, אבל אני מניחה שזה מה שיש לי: המספרים קופצים לי וקשה לי לראות רצף של מספרים".

         

        ביטון ניגשה לקורס הכנה נוסף לפסיכומטרי, נבחנה והצליחה לשפר את הציון רק בנקודות בודדות. ואז, אחרי השחרור, החליטה לנסות דרך אחרת ונרשמה למכינה קדם אקדמית להנדסה באוניברסיטת בן־גוריון, שבסיומה הצליחה לעבור את הבגרויות ב־5 יחידות במתמטיקה ופיזיקה. "הייתי מאוכזבת מעצמי, כי עברתי את המבחנים אבל הציונים לא היו מעולים", היא מסכמת.

        הוריה עודדו אותה לרכז את המאמצים בכיוון אחר, בלי לזנוח את החלום.

        "כל ציון מתחת ל־90 – שיפרתי. עבדתי במלצרות עד שלוש־ארבע לפנות בוקר, לפעמים הייתי מסיימת לעבוד, חוזרת על החומר ורצה ישר למבחן"

        היא המשיכה להיבחן בבחינה הפסיכומטרית שוב ושוב (סך הכל שש פעמים!) ולשפר את הציון, עד שהגיעה ל־652. בינתיים נודע לה על לימודי תואר ראשון ברפואת חירום באוניברסיטת בן־גוריון, שעשויים לסייע בהגשת מועמדות ללימודי רפואה. היא קיבלה מלגת דקאן, מלגת פר"ח ומלגה מקרן "אייסף" – והחלה ללמוד בבאר־שבע.

         

        לא התבאסת מכך שזה לא רפואה, אלא ליד?

        "מאוד התבאסתי, אבל זה היה הדבר הקרוב ביותר לרפואה שיכולתי להגיע אליו באותו זמן".

         

        ביטון נהנתה מהלימודים ועבדה קשה כדי להצטיין. "כל ציון מתחת ל־90 – שיפרתי. עבדתי במלצרות עד שלוש־ארבע לפנות בוקר, לפעמים הייתי מסיימת לעבוד, חוזרת על החומר ורצה ישר למבחן. הקפדתי לבוא לכל השיעורים בכל הקורסים, מבלי להחמיץ ולו שיעור אחד, לשבת תמיד בשורה הראשונה ולסכם. לפני מבחנים למדנו בקבוצות, כמה חברים יחדיו, והגענו מוכנים. היא סיימה את לימודיה בציון 93, מצטיינת מחלקתית, והגישה מועמדות לבית הספר לרפואה.

         

        בסוף שנה ג' נישאה לבן זוגה עידו לוי, שהיה החבר שלה כבר בגיל 16, כשלמד בישיבה בבית־אל. "עידו הוא אי של שקט בשבילי. הוא תמיד הכיל אותי ברגעים הקשים ובכל פעם שנפלתי הרים אותי למעלה".

         

        ברבנות בבאר־שבע נשאלה אם היא מעוניינת לשנות את שמה לאחר הנישואים והשיבה בשלילה. חודש אחרי הנישואים, כשנסעה לירח דבש בסיני, אמר הפקיד המצרי במעבר הגבול שלפי הכתוב במחשב שמה ריי לוי. "התעכבנו שם שש שעות עד שהפקיד נתן לנו לעבור", היא נזכרת. "כעבור חודש ניגשתי לקנות תרופה בבית מרקחת ושוב נאמר לי שאני רשומה כלוי – ולא סופקה לי התרופה. פה כבר חטפתי את הג'ננה והחלטתי לעשות מעשה. פניתי למרכז תמורה, שהקימה אחותי, והגשנו תביעה ייצוגית. בזכותי שונה חוק השמות וברירת המחדל היא שאישה תישאר עם שם משפחתה, אלא אם היא מבקשת לשנות לשמו של בעלה".

         

        לימודים בהונגריה

        המשפחה תרמה 15 אלף דולר

        היא נרשמה ללימודי רפואה, אבל כיוון שהציון הפסיכומטרי המינימלי הנדרש הוא 660, היא לא הוזמנה כלל לריאיון – וכל ניסיונותיה לערער על כך לא צלחו. גם המלצה חמה שהביאה ממנהל יחידת הטראומה בבית החולים קפלן ברחובות, שאצלו עבדה כעוזרת רופא במהלך הלימודים, לא עזרה.

         

        "זה היה מאוד מתסכל, שהרי מהי מטרתו של הציון הפסיכומטרי? לנבא את ההצלחה בשנה א' בלימודים. מדוע הניבוי חשוב יותר מההצלחה? שחררו כבר את שמונה הנקודות המפגרות האלה!".

         

        ביטון החלה לחלום על לימודי רפואה בהונגריה, אך התקשתה

        "זה היה מאוד מתסכל, שהרי מהי מטרתו של הציון הפסיכומטרי? לנבא את ההצלחה בשנה א' בלימודים. מדוע הניבוי חשוב יותר מההצלחה? שחררו כבר את שמונה הנקודות המפגרות האלה!"

        להגשים את החלום שהצריך 15,000 דולר בשנה. בינתיים החלה לעבוד כפרמדיקית במד"א באשדוד.

         

        כעבור שנה החליטו לבדוק שוב את האפשרות ההונגרית, וכל המשפחה התגייסה לסייע במימון השנה הראשונה. "איך אסע כשיש בידי כסף לשנה אחת בלבד", שאלה את אביה. "סעי", ענה לה, "ותראי שהכל יהיה בסדר".

         

        בשלב זה נשאלה השאלה מה יעשה לוי, בן זוגה, בעל תואר ראשון בביולוגיה, בעיר ההונגרית סגד שבה שאפה ביטון ללמוד. "לעולם לא אהיה מכשול בדרכך", הוא הבטיח לה, "אני איתך, באש ובמים. ניסע להונגריה ואני אעבוד כמאבטח באל על". ביטון לא הסכימה לכך. "חשתי שזו הקרבה גדולה מדי. ניסיתי לשכנע אותו ללמוד רפואה והוא לא רצה, אך לפתע החל להרהר בלימודי רפואת שיניים. קפצתי על ההצעה ועודדתי אותו להירשם".

         

        הודות ללימודיהם הקודמים התקבלו שניהם היישר לשנה השנייה ונסעו. לקראת סיום השנה פנתה ביטון לקרן אייסף וביקשה מלגה לשנה הבאה. כיוון שסיימה את השנה בהצטיינות אישרה קרן אייסף, לפנים משורת הדין, מלגה להמשך הלימודים. "לא יכולנו לעבוד בהונגריה כי לא הייתה לנו אשרת עבודה. התרכזנו בלימודים וחיינו על הלוואות שאנחנו עדיין משלמים".

         

        לימודים בצפת

        אבא שלח מתנה משמיים

        בסיום שנתם השנייה בהונגריה נודע לביטון על פתיחת פקולטה לרפואה בצפת מטעם אוניברסיטת בר־אילן. התברר שהיא תוכל ללמוד שם, כפוף לציוני הגמר של אותה שנה. רגע לפני בחינות הסיום, בעודם תוהים מה יהא על הזוגיות כשלוי בהונגריה והיא בצפת, קיבלה טלפון מהבית: אבא מרגיש לא טוב. בני משפחתה הבינו שקבלתה לצפת תלויה בציוני הבחינות והשאירו אותה במכוון באפלה.

         

        בתור סטודנטית לרפואה לא ניסית לחקור מה מצבו?

        "ניסיתי, אבל הם ממש הרדימו אותי. בדיעבד, הם הצילו לי את התואר".

         

        ימים ספורים לפני הבחינה האחרונה צלצלה אליה אחותה ועדכנה: "אבא מאושפז כבר ארבעה שבועות וכנראה יש לו סרטן דם". ביטון סיימה את המבחן האחרון ("עם הלשון בחוץ"), ארזה חלק מחפציה – ועזבה את הונגריה במהירות.

         

        "כשהגעתי למיטתו של אבא בבית החולים הוא כבר היה חלש וצהוב", היא נזכרת בעצב. "ואז, מתוך מעין תרדמת, הוא פקח לפתע את עיניו, חייך אליי ואמר: הגעת. אמרתי לו: כן, הגעתי. חיבקתי אותו ונישקתי אותו. למחרת הוא איבד את ההכרה ושלושה ימים

        "אני מאמינה בכל לבי שכדי להיות אמא טובה ונוכחת בחיי בנותיי חשובה איכות הזמן ולא כמותו. גם אם אני מבלה איתן רק שעתיים ביום, אלה השעתיים האיכותיות ביותר. הן מקבלות את כל מה שהן צריכות ממני כאמא"

        אחר כך נפטר. בדיעבד הבנתי שהוא ממש חיכה לי כדי להיפרד. אבא שלי, עמוד התווך של הבית, שאהבתי אהבת נפש, שהאמין בי לאורך כל הדרך, איננו".

         

        חודש לאחר פטירתו, בעודה אוספת את השברים ומתארגנת ללימודי רפואה בצפת, דבר שהצריך שכירת דירה עם שותפה, נודע לה בדרך־לא־דרך שהפקולטה לרפואת שיניים באוניברסיטת תל־אביב מציעה שלושה מקומות בלבד בשנה הרביעית ללימודים. "הרגשתי שזו מתנה שאבא שלי שלח לנו משמיים, זה היה נס. צלצלתי לעידו ואמרתי לו: חבוב, תירשם מיד לתוכנית הזו. היו מועמדים רבים שחלמו על אחד משלושת המקומות הללו – ועידו התקבל".

         

        השניים חזרו ארצה והבינו שלא יוכלו להתגורר יחד כשהיא לומדת וגרה בצפת והוא בתל־אביב. בשנה הראשונה התמקם לוי באשדוד, אצל אמה של ביטון (שבינתיים עזבה את בית־אל), והשניים נפגשו בסופי השבוע. בשנה שלאחר מכן, כשנדרשה להגיע לבית החולים בנהריה, עברו בני הזוג לחיפה, משם המשיך לוי לנסוע לתל־אביב. בתום השנה ההיא, אחרי שמונה שנות נישואים, החליטו להרחיב את המשפחה. אייר נולדה שבועיים לפני מבחני הגמר. "אמא שלי עברה אלינו, שמרה עליה כל היום והכניסה אותה אליי להנקה מדי שלוש שעות", היא נזכרת.

         

        והיום, איך את משלבת בין הרפואה לאמהות?

        "אני מאמינה בכל לבי שכדי להיות אמא טובה ונוכחת בחיי בנותיי חשובה איכות הזמן ולא כמותו. גם אם אני מבלה איתן רק שעתיים ביום, אלה השעתיים האיכותיות ביותר. הן מקבלות את כל מה שהן צריכות ממני כאמא – ובנוסף מקבלות שפע של תשומת לב ואהבה מאבא שלהן, מאמא שלי ומכל קרובי המשפחה.

         

        "גם לאחותי יפעת ההורים שלי עזרו בזמנו. היא עשתה דוקטורט באוניברסיטת הרווארד בארצות־הברית, והם נסעו לעזור לה לגדל את הבן שלה. גם כשהיא נסעה לפוסט דוקטורט באוניברסיטת ייל, וכבר היו לה שני ילדים, הם התגייסו לעזור לה".

         

        בסיום השנה השישית החלה ביטון סטאז' בבית החולים סורוקה בבאר־שבע, סיימה בהצטיינות וגם עבודת הגמר שלה זכתה בהצטיינות. באוקטובר הקרוב תתחיל התמחות בקרדיולוגיה בבית החולים החדש אסותא באשדוד. לוי נקלט כרופא שיניים בשירות קבע בצה"ל.

         

        באוקטובר הקרוב תתחיל התמחות בקרדיולוגיה בבית החולים החדש אסותא באשדוד (צילום: אבי רוקח)
          באוקטובר הקרוב תתחיל התמחות בקרדיולוגיה בבית החולים החדש אסותא באשדוד(צילום: אבי רוקח)

           

          טקס סיום מרגש

          לא ראיתי מבעד לדמעות

          לטקס הסיום, שנערך בסוף החודש שעבר, הגיעו כל בני משפחתה. "כל הטקס חלמתי שאני רואה את אבא שלי בקהל. לא הצלחתי לראות כלום מבעד לדמעות. חשבתי רק על זה שהוא היה צריך להיות פה איתי, והוא היה גאה עד סוף השמיים בילדה הקטנה שלו, שבסופו של דבר הגשימה את החלום".

           

          מה היה בבית שלך, שהצמיח מוטיבציה כה חזקה?

          "ההורים שלנו עודדו את כולנו לחלום. זה הבסיס, משום שכשיש לך חלום, את רוצה להגשים אותו. אני שומעת מאנשים רבים סביבי שאין להם חלומות. ההורים שלנו גרמו לנו להרגיש מדי בוקר שאנחנו יכולים לעשות ולהיות מי שאנחנו רוצים. זה מוטו שחזר על עצמו שוב ושוב, לאו דווקא במילים. היה ברור בבית שכל אחד מאיתנו יגיע לגדולות – ואנחנו רק צריכים לעשות את המעשים הנכונים כדי להגיע לפסגה.

           

          "מעבר לזה, שאבנו השראה מאבא שלנו, שפנה ללימודים אקדמיים בגיל 40 והיה היחיד מבין אחיו שלמד. תחושת הפספוס של אמא שלי, שמעולם לא רצתה להיות מורה וגררה את זה שנה אחר שנה, גם היא השפיעה. היא העבירה את תחושת

          "המזל שלי היה שקיבלתי תמיכה בלתי מסויגת מהבית. מכירה את המשפט של הרב קרליבך: 'כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו'? במקרה שלי היו שניים'"

          ההחמצה הזו הלאה, רוצה לומר: שלא תסיימי כמוני, לא ממומשת".

           

          הפוסט שכתבת אחרי טקס הסיום נהפך לוויראלי ורוב התגובות היו חיוביות מאוד.

          "אכן. היו הורים רבים שכתבו שהקריאו את הפוסט לילדיהם וזה שימח אותי. רוב החברות מהתיכון כתבו בתגובות: לא היה לנו ספק לרגע. הייתה אחת שכתבה: 'איפפפפ, כמה מִרמור! תגידי תודה שקיבלת דוקטור וזהו'. דווקא שמחתי לראות תגובה אחת כזו, לאיזון. מטרת הפוסט הייתה מבחינתי להעצים: אם ילד אחד או הורה אחד קרא את הפוסט שלי והחליט לשנות גישה - אני את שלי עשיתי".

           

          מישהו כתב לך: "אולי ילדים צריכים איזה עלבון, איזה מכשול, איזה אתגר..."

          "כל פעם שאמרו לי 'את לא יכולה', זה הוציא ממני את כל הכוחות כדי להוכיח שאני כן יכולה, אבל יש רבים ששומעים מבר־סמכא את המילים 'אתה לא יכול' – ומוותרים. הצלחה של איש חינוך, בעיניי, היא ללמד את התלמיד שלא היה עושה את זה בלעדיו. לא חוכמה ללמד את הגאונים".

           

          היית רוצה להיפגש עם אנשים שעשו לך עוול? שלא האמינו בך?

          "אני לא מוּנעת מנקמה או מכעס. כיום אני שלמה עם המקום שאליו הגעתי. מבחינתי, המעגל נסגר ביום שבו קיבלתי את התעודה.

          "חשוב לי להעביר מסר: ילדים הם לא תבניות, ולכן גם חינוך לא יכול להיות תבנית, אלא מותאם לילדים. אנשי חינוך צריכים לדעת שגם ילדים שלא מצליחים ללכת בדיוק בתוך המסגרת יכולים להגיע הכי רחוק שאפשר – וצריך להשכיל למצוא את הדרך הנכונה עבורם. ילדים רבים מתפספסים בגלל הנקודה הזו. המזל שלי היה שקיבלתי תמיכה בלתי מסויגת מהבית. מכירה את המשפט של הרב קרליבך: 'כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו'? במקרה שלי היו שניים".

           

          הגליון החדש של לאשה (צילום: מאיר כהן, סגנון: קרן נפתלי)
          הגליון החדש של לאשה (צילום: מאיר כהן, סגנון: קרן נפתלי)
           
          הצג:
          כל התגובות לכתבה "ותודה לכל מי שלא האמין בי: ריי ביטון הפכה לד"ר כנגד כל הסיכויים"
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד