לאשה

    "מלווה רוחני לעולם לא יאמר 'תהיה חזק'. יש שלבים בחיים שאנו חלשים"

    5 מלוות רוחניות, מהמובילות בישראל, מספרות על המטופל שאף פעם לא ישכחו, ומסבירות למה כל אדם שעומד לעבור מהעולם צריך מישהו שיחזיק לו את היד

    המלווה הרוחני מתלווה לאדם שמצוי במשבר קיומי ומסייע למצוא את הכוח להתמודד עם הקושי והכאב. מלוות רוחניות. מימין: מירב גרי, רות שלו, הילה זמר, רחל אטון יעל גולן (צילומים: אלכס קולומויסקי, צביקה טישלר, יובל חן, אביגיל עוזי)
    המלווה הרוחני מתלווה לאדם שמצוי במשבר קיומי ומסייע למצוא את הכוח להתמודד עם הקושי והכאב. מלוות רוחניות. מימין: מירב גרי, רות שלו, הילה זמר, רחל אטון יעל גולן (צילומים: אלכס קולומויסקי, צביקה טישלר, יובל חן, אביגיל עוזי)

    לפני עשור נחת מקצוע הליווי הרוחני בישראל, ונדמה שהוא מלווה אותנו הרבה יותר זמן. הכל התחיל כשיהודי ארצות־הברית ביקשו ליצור מקבילה יהודית לתפקיד הכומר בחייהם של חולים סופניים בימיהם האחרונים. הם הקימו קבוצת רבנים שהתמחתה בליווי חולים על בסיס המקורות היהודיים, ולפני כעשור יזמו בארץ כנס של עשר עמותות העוסקות בסוגים שונים של עזרה נפשית־רוחנית לחולים.

     

    הרעיון תפס, בעיקר את אנשי הרפואה, שראו בבשורה החדשה כלי טיפולי משלים שעוזר לחולה להתמודד עם חייו שהתהפכו ולהשלים עם מותו הקרב. מלווים רוחניים התחילו להשתלב אט־אט במחלקות השונות בבתי חולים, במוסדות גריאטריים, בהוספיס לחולים סופניים וגם בבתי סוהר, מרכזי גמילה ומקלטים מסוגים שונים, כחלק מהטיפול בבריאות הנפש. 

     

    המלווה הרוחני – כשמו כן הוא – מתלווה לאדם שמצוי במשבר קיומי, בזמנים שבהם עולות שאלות שלרוב אין עליהן תשובות טובות, החל מ"למה דווקא אני?" ועד ל"מה הייתה משמעות חיי?". הוא מסייע לחולה למצוא את הכוח להתמודד עם הקושי והכאב ולהתייחס גם למוות המתקרב מבלי להיחשב לטרחן ומבלי שיגידו לו: "אל תדבר ככה, אתה חזק והכל יהיה בסדר". כי הוא כבר יודע שלא.

     

    "התפקיד שלי כמלווה רוחנית הוא לחבור לאדם בנקודה שבה הוא מרגיש שהוא כבר לא ראוי וחסר ערך, ולחזק אותו כאדם, להיות איתו ולתת לו הרגשה שיש מישהו שרואה אותו ומקבל אותו כמו שהוא", מסבירה המלווה הרוחנית מירב גרי. "עם זאת, מלווה רוחני לעולם לא יאמר משפט כמו 'תהיה חזק'. יש שלבים בחיים שאנחנו חלשים, מותר להיות חלש וצריך לקבל את החולשה".

     

    הליווי הרוחני לא אמור להחליף טיפול פסיכולוגי, אין בו אידיאולוגיה או פרקטיקה סדורה, אלא בעיקר הקשבה ונוכחות אמפתית המאפשרות לחולה להתחבר לנשמתו מבלי להתמקד במבנים הנפשיים שלו.

     

    המלווה לא פועל באופן אקטיבי, אלא מלווה באופן פסיבי את החולה והולך איתו בדרך שלו. לצורך כך הוא נעזר בשירים, במוזיקה, בטקסטים, בתפילות, באמנות, בסרטים או בחפצים משמעותיים, כדי לאפשר שיח וחיבור אינטימי ואותנטי. ליווי רוחני יכול להיעשות גם בשתיקה. "קורה שאני מחזיקה למטופל את היד ושותקת, כי אני מזהה שזה מה שהוא צריך ממני באותו רגע", אומרת גרי. "יש חולים שאני עושה איתם תרגול של נשימה, כי אנשים שוכחים לנשום מרוב לחץ. לפעמים אני שומעת איתם שירים משמעותיים להם, אני שרה להם, שומעת סיפורים, לפעמים סתם מתפללת איתם. התפילה היא זכות אנושית, ביטוי של הלב, זה לא רק תפילה בנוסח דתי".

     

    "ליווי רוחני הוא לאו דווקא דתי", מסכימה רחל אטון, מהדמויות המובילות בארץ בתחום התמיכה והליווי הרוחני. "דת היא רק אחת הדרכים להתחבר אל הרוח, אבל הרוח היא אוניברסלית, כל

    רחל אטון:" "ליווי רוחני הוא לאו דווקא דתי. דת היא רק אחת הדרכים להתחבר אל הרוח, אבל הרוח היא אוניברסלית, כל אחד יכול לקרוא לה בשם אחר, יש אנשים שקוראים לה 'היקום'. אין אדם שלא מאמין במשהו, גם מי שמאמין באהבה הוא אדם מאמין"

    אחד יכול לקרוא לה בשם אחר, יש אנשים שקוראים לה 'היקום'. אין אדם שלא מאמין במשהו, גם מי שמאמין באהבה הוא אדם מאמין. לפני כמה שנים עבדתי עם נערה חרדית שאמה הייתה חולה מאוד, שאמרה לי שהיא צריכה מקום סודי שבו היא יכולה לכעוס על אלוהים, ומצאה אותו אצלי. היא הייתה לוחשת לי את זה וחוששת שהיא עושה משהו אסור, אז הראיתי לה שכל ספר תהילים מלא בהתרסה נגד האל, שזה בעצם מצביע על קִרבה וקשר לאלוהים ולא להפך".

     

    גרי ואטון לקחו חלק בצוות ההקמה של העמותה לתמיכה רוחנית בישראל, שהוקמה לפני שנתיים במטרה לחשוף את הציבור בישראל למקצוע, לקבל הכרה ממשרד הבריאות ולהכניס את הליווי הרוחני לסל הבריאות, שכן היום התחום ממומן באופן לא מוסדר.

     

    "חלק מהמקומות שבהם אנחנו פועלים, מגייסים מקופתם את המימון, חלקם ממומנים על ידי תרומות וקרנות שמעוניינות לקדם את המקצוע, אבל אין תקן בשום מוסד מוכר למלווה רוחני, ואנחנו לא מקבלים שכר מסודר כמו שאר העובדים. בארצות־הברית לעומת זאת בכל מוסד רפואי קיים מלווה רוחני ויש לו תקן על פי חוק", אומרת רות שלו, מלווה רוחנית מתל־אביב.

     

    לאחרונה יצא הספר "באשר הוא שם", כחלק מהניסיון להכניס את הליווי הרוחני לתודעה הציבורית. הספר כולל אסופת מאמרים שנכתבו על ידי מלווים רוחניים, חוקרים והוגי דעות, ובהם מירב גרי, שכתבה את המאמר "התפילה והתקווה בליווי הרוחני", ורחל אטון, שכתבה את המאמר "רפואה שלמה - האיש הוא תפילה והוא חוט נוגע". 

     

    לפניכם חמש מלוות רוחניות שמספרות על הדרך שהובילה אותן למקצוע, על הליווי המטלטל של חולים סופניים ועל המטופל שהשפיע עליהן ביותר.

     

    רחל אטון נזכרת בבחור הצעיר שלפני מותו הגשים חלום ועבר לארצות־הברית

     

    רחל אטון. "לדעת להכיל שתיקה שיש בה הרבה מילים" (צילום: אלכס קולומויסקי)
      רחל אטון. "לדעת להכיל שתיקה שיש בה הרבה מילים"(צילום: אלכס קולומויסקי)

       

      מי אני: "בת 56, גרושה ואם לחמישה מירושלים. בתי רות נפטרה לפני 20 שנה מסיסטיק פיברוזיס. לזכרה ייסדתי לפני עשר שנים את ארגון 'חברות' לליווי רוחני, הפועל בבתי החולים הדסה עין־כרם והדסה הר הצופים, ובבית החולים זיו בצפת. אני חברת הוועד המנהל של העמותה לליווי רוחני בישראל".

       

      המטופל שלא אשכח: "ליוויתי במשך כמה שנים בחור בן 23, שגילו אצלו גידול במוח. הוא היה בחור מוכשר ועתיד מזהיר היה לפניו – שירת בצבא במודיעין והיו לו תוכניות להגיע רחוק בעולם ההייטק. הוא הגדיר את עצמו אדם חילוני ולא מאמין ואמר לי משפטים, כמו 'אני לא מאמין בכלום' ו'החיים שלי נהרסו'. לאט־לאט, תוך כדי שיחות על אמונה ודת, הוא אזר אומץ לפתוח את סגור לבו ולדבר על הסוף ועל משמעות החיים שהיו לו. למדנו יחד להכיל שתיקה

      "הצעתי לו לכתוב במחברת מה עוברעליו, מחשבות, תמונות, ולקחת איתו את המחברת לכימותרפיה ולהקרנות.כך נוצרה יצירה מקסימה, שהפכה לתערוכה שמראה מה עובר על מטופל שמתמודד עם מחלה סופנית"

      שהיו בה הרבה מאוד מילים, צלילים וקולות על רגשות, ומתוך זה צמח לנו סוג של הומור משותף שהצביע על עולם יצירתי מאוד גדול שהיה לו.

       

      "בהתחלה הייתי צריכה פשוט להיות שם, במקום שבו הוא נמצא, בנוכחות הכי שקטה שהייתי יכולה לגייס מתוכי, שאומרת 'הכל בסדר, כולנו בעצם נמות, כולנו מתמודדים עם סבל, בוא נכיר בזה ונקבל את זה'. הצעתי לו לכתוב במחברת מה עובר עליו, מחשבות, תמונות, שירים שעולים בזיכרונו, ולקחת איתו את המחברת לכימותרפיה ולהקרנות. הוא הסתובב עם היומן הזה כל הזמן ולאט־לאט נוצרה יצירה מקסימה, שהפכה לתערוכה ושבה הוא הראה מה עובר על מטופל שמתמודד עם מחלה סופנית.

       

      "מתוך היצירה הוא הפך לאדם שלוקח אחריות על החיים שלו. הוא בנה חיים מדהימים שבמסגרתם החליט לעבור לגור בארצות־הברית, ושמרנו על קשר רצוף בסקייפ ובטלפון. האופן שבו הוא השלים עם מחלתו וסופו היה בשבילי ההוכחה הכי גדולה לכוח של הרוח. אי־אפשר להביס את רוח האדם, היא גדולה וחזקה ומשיבה את הנפש. ברגע שנותנים מקום לפחדים ולצער ומקבלים אותם כחלק מהחיים – כי אין אדם שלא יגיע לסוף חייו ואין אדם בעולם שלא יתמודד עם איזשהו סבל – מגיעים אל השלווה".

       

      הילה זמר מספרת על האיש שהפקיד בידיה את סידורי ההלוויה שלו

       

      הילה זמר. "להשאיר צוואה רוחנית בלי לקרוא לה בשמות מפוצצים" (צילום: אלכס קולומויסקי)
        הילה זמר. "להשאיר צוואה רוחנית בלי לקרוא לה בשמות מפוצצים"(צילום: אלכס קולומויסקי)

         

        מי אני: "בת 57, אם לשניים מירושלים. הגעתי לליווי רוחני כשליוויתי את בן זוגי בשנת 2004 בשלבים האחרונים של מחלת הסרטן, שממנה נפטר בגיל 53. בסוף ימיו הוא דיבר רבות על החיים ומשמעותם והתעניין בטקסטים פילוסופיים. הייתי אז עובדת סוציאלית קלינית ופיזיותרפיסטית, למדתי פסיכותרפיה יונגיאנית, ותמיד הייתי קרובה לתחום הטיפולי. מחלתו קירבה אותי גם לתחום הפילוסופי והרוחני שבדיוק נכנס לארץ ביוזמת הפדרציה האמריקאית. למדתי במכון שכטר והיום אני בעצמי מלמדת שם ליווי רוחני, ובנוסף אני מדריכה בתוכנית 'מקום לנשימה' של משרד העבודה והרווחה, שמיועד לסייע למשפחות שחוו מוות פתאומי של קרוב, ועובדת גם בקליניקה הפרטית שלי".

         

        המטופלת שלא אשכח: "בתחילת דרכי ליוויתי אישה שהייתה אלמנה המון שנים, אישה פשוטה שלא ידעה קרוא וכתוב בעברית, אבל היה לה קסם אישי, סיפור חיים מאוד מיוחד ויכולת

        "למרות שכולם ידעו מה הולך לקרות, היה מחסום ופחד לדבר על זה, כאילו עצם השיחה תקרב את הקץ. הוא הפקיד בידיי הוראות אחרונות, להיקבר מול נוף יפה ושישמיעו על קברו שיר של אריק איינשטיין"

        להעביר חוויה בצורה מאוד עסיסית. "נוצר בינינו קשר קרוב וטוב, שבמסגרתו הצעתי לה לכתוב 'צוואה רוחנית', סוג של מסר רוחני שהיא רוצה להשאיר למשפחה שלה.

         

        "היא ענתה: 'אני משאירה את התמונות שלי, את המתכונים שלי ואת הסיפורים שיזכרו ממני, למה אני צריכה צוואה רוחנית? ובשבילי זה היה שיעור עצום בצניעות ובאיך משתמשים במילים, כי מה היא משאירה בעצם? את הצוואה הרוחנית שלה, מבלי לקרוא לזה בשמות מפוצצים.

         

        "סיפור אחר שמאוד ריגש אותי היה כשליוויתי אדם צעיר, אב לילדים קטנים, אל מותו. שלושה ימים לפני שנפטר פגשתי אותו בביתו, והוא רצה לדבר על הלוויה שלו. הבנתי שאין לו אף אחד אחר לדבר איתו על זה. למרות שכולם ידעו מה הולך לקרות, היה מחסום ופחד לדבר על זה, כאילו עצם השיחה תקרב את הקץ. הרגשתי שהוא מפקיד בידיי הוראות אחרונות, להיקבר מול נוף יפה ושישמיעו על קברו שיר של אריק איינשטיין. אחרי שלושה ימים אשתו התקשרה לספר שהוא נפטר, ואני סיפרתי לה את כל מה שהיה בפגישה האחרונה שלנו. היא נורא התרגשה וכמובן עשתה כל מה שביקש. זה נתן לה תחושה שהיא עשתה את כל מה שהיא יכולה בשבילו, כי הרבה פעמים במחלה סופנית יש תחושה של חוסר אונים, תחושת אשמה ובעיקר תחושה שאולי לא עשינו הכל".

         

        יעל גולן מדברת על האישה שהתפייסה עם נכדיה יום לפני מותה

         

        יעל גולן. "לדבר על חשיבות הסליחה והחמלה" (צילום: יובל חן)
          יעל גולן. "לדבר על חשיבות הסליחה והחמלה"(צילום: יובל חן)

           

          מי אני: "בת 47, נשואה ואם לשלושה מעין־שריד שבשרון. הגעתי לתחום לפני עשור לאחר שעבדתי בהייטק. זו הייתה עבודה מאוד תובענית והרגשתי שאני חיה בתוך כלוב של זהב. במקביל למדתי הילינג, רייקי, אימון אישי והנחיית קבוצות, נחשפתי גם לתחום הליווי הרוחני ועברתי הכשרה והסמכה ב'תלם', בתוכנית שנקראת 'להיפרד בשלום'. בהמשך עבדתי ארבע שנים בבית חולים שיקומי גריאטרי והיום אני עובדת בבית ההורים 'בית ג'וליאנה' בהרצליה ובבית החולים השיקומי בשיבא".

           

          המטופלת שלא אשכח: "יצא לי ללוות אישה בת 81 במשך שבועיים, עד שהיא נפטרה מסרטן בלבלב, ואלה היו שבועיים משמעותיים מאוד בעבורה. היא הייתה מדהימה ביופייה והיה

          "היא גייסה את כל כוחותיה הנפשיים כדי להרים טלפון לנכדים, ואחרי השיחה אמרה לי שהיא שחררה מעליה מעמסה גדולה מאוד. יותר ממה שזה היה משמעותי לה, זה היה משמעותי לנכדים"

           לה חוש הומור מופלא, שסביבו נוצר בינינו חיבור. היא סיפרה לי את המערכון על מוריס והיונים של מתי כספי ('מכבסת תולה'. ד"ח), ואמרה שהיא מתגעגעת לשמוע את המערכון הזה שוב. השגתי לה את ההקלטה וככה התחיל הקשר.

           

          "בהמשך היא סיפרה לי את סיפור החיים שלה, הרבתה לדבר על מה שהספיקה ומה שהחמיצה, וציינה שהרבה מאוד שנים היא נמצאת בנתק מוחלט מהנכדים שלה, שהיו אז בני 19 ו־17. הם לא ידעו שהיא חולה, היא אסרה על בתה – דודתם – לספר להם. התברר שבנה הבכור נפטר בפתאומיות כתוצאה מהתקף לב, ובמהלך השבעה אירעה תקרית בינה ובין בניו, שגרמה לנתק הממושך.

           

          "דיברנו על החשיבות של הסליחה והחמלה, אבל היא התקשתה לשבור את מעגל האיבה והתעקשה שהיא צודקת. לא שפטתי אותה על כך. המשכנו לדבר על זה עד שיום אחד היא ביקשה ליצור קשר עם הנכדים. היא גייסה את כל כוחותיה הנפשיים כדי להרים אליהם טלפון, ואחרי השיחה הזאת היא אמרה לי שהיא שחררה מעליה מעמסה גדולה מאוד והודתה לי שעזרתי לה לעשות את זה. הנכדים באו לבקר אותה בשבת וביום ראשון היא כבר נפטרה, אחרי שסגרה מעגל. יותר ממה שזה היה משמעותי לה, זה היה משמעותי לנכדים".

           

          מירב גרי מתארת איך עזרה לניצולת שואה להיפרד מרחוק מאדם אהוב

           

          מירב גרי. "לחבור לאדם בנקודה שבה הוא מרגיש לא ראוי וחסר ערך" (צילום: אביגיל עוזי)
            מירב גרי. "לחבור לאדם בנקודה שבה הוא מרגיש לא ראוי וחסר ערך"(צילום: אביגיל עוזי)

             

            מי אני: "בת 64, שחקנית לשעבר, מתל־אביב, בתם של העיתונאי רוברט גרי ואשת התיאטרון פנינה גרי, נשואה ואמא לשניים, יו"ר משותף של העמותה לליווי רוחני בישראל.

            "הוסמכתי כמלווה רוחנית בעמותת 'ברוח' בבית החולים שערי צדק בירושלים, וכיום אני מלווה רוחנית במחלקות לשיקום נוירולוגי ואורתופדי ובהוספיס לחולים סופניים בשיבא".

             

            המטופלת שלא אשכח: "במסגרת עבודתי כמלווה רוחנית בבתי אבות, הפנו אותי לאישה כבת 80, ניצולת שואה שכמעט לא דיברה עברית. אמרו לי שידיד שלה גוסס בבית חולים ואין

            "דרך הצעקות והבכי בבית הכנסת, של אישה שכל חייה הייתה חילונית גמורה, עזרתי לה למצוא את הדרך להיפרד ממנו גם בלי לנסוע אליו"

            לה אפשרות לנסוע לבקר אותו, וזה מצער אותה מאוד. מצאתי אותה בוכה במסדרון, ובמילים הספורות שהיא ידעה בעברית היא הסבירה לי שהוא הולך למות והיא נורא רוצה להיפרד ממנו, אבל אין לה איך להגיע אליו והיא בעצמה חולה מאוד. היא לא הייתה אישה דתייה, אבל פתאום היא קמה ואמרה שהיא רוצה ללכת לבית הכנסת הקטן שהיה בקצה המסדרון, וכל הזמן היא לא הפסיקה לבכות. הצטרפתי אליה לבית הכנסת, היא ניגשה לפרוכת, החזיקה בה והתחילה לדבר ביידיש שאני כמובן לא מבינה. היא דיברה אל ההורים שלה ואל המשפחה שלה שנשארה שם, היא דיברה על העבר שלה, ואני לרגע לא עזבתי לה את היד. זאת הייתה בעצם הפרידה שלה ממנו, דרך הצעקה והבכי בבית הכנסת, של אישה שכל חייה הייתה חילונית גמורה. אחרי כמה ימים הוא נפטר, ואני עזרתי לה למצוא את הדרך להיפרד ממנו גם בלי לנסוע אליו. בעצם הנוכחות שלי איתה ובלגיטימציה שנתתי לבכי שלה ולרצון שלה להתפלל ולהגיע אליו בדרך שהיא לאו דווקא פיזית, היא השלימה עם מותו".

             

            רות שלו משחזרת את התהליך שעברה חולה שהפסיקה לפחד מהמוות

             

            רות שלו. "האופן שבו בן אדם נפרד משפיע במשך שנים אחר כך על אלה שנשארים" (צילום: צביקה טישלר)
              רות שלו. "האופן שבו בן אדם נפרד משפיע במשך שנים אחר כך על אלה שנשארים"(צילום: צביקה טישלר)

               

              מי אני: "בת 59, גרושה, בזוגיות, אם לשני בנים, מתל־אביב, חברה בוועד המנהל של העמותה לליווי רוחני.

              "במשך 25 שנה עסקתי ברפלקסולוגיה ואז למדתי בודהיזם בתחום של התמודדות רוחנית עם מחלה, מבלי לדעת שזה יהפוך לקריירה שנייה שלי. גיליתי את הליווי הרוחני כמקצוע רק בעשור האחרון ולפני חמש שנים למדתי אותו בתוכנית 'משיב הרוח'. היום אני מלווה רוחנית מוסמכת בבית אבות 'נווה אורנים' בגדרה, במרכז 'אלה' בתל־אביב, בעמותת 'מלב"ב', שתומכת בחולי אלצהיימר וגם באופן פרטי".

               

              המטופלת שלא אשכח: "לפני כמה חודשים ליוויתי אישה בת 68 שחלתה בסרטן. חודשיים לפני מותה פנו אליי שתי בנותיה, בשלב שבו עוד לא היה ברור אם היא תצא מזה. היא הייתה בחרדה

              "בשיח עם בנותיה ועם הרופאים, לא היה מקום לדבר על הפחדים. אף אחד לא הזכיר את המילה מוות, אבל היא ידעה שזו אפשרות . עזרתי לה למצוא את המקום השקט שבו היא יכלה

              לדבר על מה שהיא מרגישה"

               גדולה מאוד, הבנות ניסו כל הזמן לעודד אותה ואמרו לה שהיא צריכה להיות חזקה. הכניסה שלי לתמונה עזרה לה למצוא את המקום השקט והרגוע שבו היא יכלה לדבר על מה שהיא מרגישה, כי בשיח עם הבנות וגם עם הרופאים, לא היה מקום לדבר על הפחדים. אף אחד לא הזכיר את המילה מוות, אבל היא ידעה שזו אפשרות. אנשים פוחדים להזכיר את האופציה הזאת.

               

              "תוך כדי שיחות נכנסנו לתוך חייה, התובנות, הזיכרונות, נתתי לה את האפשרות לא לעסוק כל הזמן רק בכאבים, ונתתי לה גם את האומץ לשאול את כל השאלות שהיא לא העזה לשאול קודם. כשהרופאים אמרו לה שקרוב לוודאי שהיא לא תצא מזה, היא כבר הייתה מסוגלת לעכל ולשמוע את זה, והייתה אפילו הקלה שאין יותר בלבול ואין מסר דו־משמעי. האמת הייתה על השולחן. עשינו תהליך של הכנה לפרידה, וזה אומר שבמקום לשכב כל היום ולהיות עסוקה בכאבים ובחרדות, היו לנו שיחות על משמעות החיים, מה היא משאירה אחריה, עם מי היא עוד רוצה להספיק להיפגש לפני הסוף, ואיך היא רוצה לבלות את הזמן שנשאר. בשבוע האחרון לחייה היא אמרה לי: 'אני לא פוחדת, אני שלמה, אלה היו חיי ולמדתי לקבל את סופם'. עד היום המשפט הזה מצמרר אותי. האופן שבו בן אדם נפרד משפיע במשך שנים אחר כך על אלה שנשארים".  

               

              רוצה להיות מלווה רוחנית?

              העמותה לליווי רוחני בישראל מסמיכה מלווים רוחניים בישראל בארבע תוכניות לימוד מוכרות: "מרפא", שמלווה על ידי ארגון המלווים הרוחניים היהודים בארצות הברית (NAJC), במימונה של פדרציית ניו יורק; "משיב הרוח" של מרכז שוורץ; "רמב"ם ידע" במרכז הרפואי רמב"ם; "ברוח" במרכז הרפואי שערי צדק. ההכשרה המקצועית כוללת לפחות 800 שעות לימוד אקדמיות, מחציתן מעשיות, שיתקיימו במוסד ציבורי או חינוכי רלוונטי מוכר כמו בית חולים, מרכז גריאטרי או בית אבות.

               

              השבוע בדוכנים
              (השבוע בדוכנים)
               
              הצג:
              כל התגובות לכתבה ""מלווה רוחני לעולם לא יאמר 'תהיה חזק'. יש שלבים בחיים שאנו חלשים""
              אזהרה:
              פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד