ניקול קידמן סיפרה השבוע לתקשורת שהיא גאה להיות בת 50, ואני תוהה – אם את אכן גאה להיות בת 50, למה את מנסה, בכוח, להיראות כמו בת 30? איזו גאוות גיל מסתתרת שם בין הלחיים התפוחות מהזרקות לשפתיים המשתרבבות?
גם הזמרת שר, שחוגגת 71 בהופעת טופלס בטקס פרסי הבילבורד, גאה, וגם הגאווה הזו, כך נראה מורכבת רובה ככולה מחלקי חילוף שנקנו בכאב ובממון רב. יחד עם קידמן, ועוד עשרות מתחזות גיל הוליוודיות אחרות, הן מסמנות לקהל הרחב שהנעורים יכולים להיות נצחיים, בתנאי שיש לצדך פלסטיקאי מוצלח.
עוד בערוץ האופנה: מי כבר עברו ניתוחים פלסטיים ומי מעדיפות מראה טבעי?
- מפורסמות בישראל חושפות את תרגיל הגיל
- איך נראית קים בייסינגר בגיל 63?
- גוון סטפני משיקה מראה מתוח מתמיד בגיל 46
- מה באמת קרה לפני המלאך של ניקול קידמן?
- אנג'לינה ג'ולי בת 40: כל הקעקועים והניתוחים
הנשים האלה, כמו כולנו, הן קורבנות של חברה שלא למדה איך להזדקן בכבוד. חברה שמדירה מהזירה הציבורית כל רמז לקשר בין הגיל הביולוגי לאסתטי. זאת אומרת – אין בעיה שתזדקן, אבל תעשה את זה בבקשה אצלך בבית, ואל תשכח לסגור את החלונות.
ככל שתוחלת החיים עולה והגדרת אמצע-החיים נמתחת כלפי מעלה, זולג ה-"כך צריך להיראות" למטה, והתרבות שלנו מפעילה מכבש לחצים מטורף על כל אישיות ציבורית שמעיזה לענוד קמטים במקום עגילים. וכשאותה אישיות נכנעת ללחץ והולכת לדוקטור שירים את שנפל ויגהץ את המקומט, היא זוכה לשיימינג ציבורי השמור לפדופילים מורשעים ולמירי רגב.
קחו לדוגמה את אומה תורמן. אחרי שגמרנו לשנוא את רנה זלווגר שחירבה לעצמה את הפנים המתוקות-לשעבר במסגרת המרוץ הנואש אחרי נעוריה, הגיעה תורמן, ועשתה גם היא לעצמה פרצוף זלווגר. התוצאה של מה שזה לא יהיה שעבר על פניה, אינה אומה תורמן צעירה יותר, אלא אישה אחרת לחלוטין, נקרא לה תומה אורמן, כך שמה שלא נכתש זה מכבר על ידי אזמל המנתחים, כתש קהל הטוקבקיסטים שדרש ממנה לחזור אל המנתח ולקחת ממנו בחזרה את פרצופה הישן, ואת הכסף כמובן.
כי זה הסוד שכולם יודעים וממשיכים להתכחש לו – ניתוחים פלסטיים לא באמת מחזירים אותך לגיל 18, הם רק מעניקים לך את התחפושת הקנויה של הגיל הזה. ועדיין - כולם משפצים, או לפחות יותר ויותר אנשים, גם אם התוצאה הסופית נראית כמו שילוב של גלגל ים ומנחת מסוקים. מסתבר שזה עדיף על להיראות, חלילה, בגילך האמיתי.
מבט מרפרף במקצה אקראי של מנותחות בזירה ההוליוודית המצטיינת בזירת הפלסטיקה - גולדי הון, ליסה רינה, מלני גריפית', מג ראיין או דריל האנה, מגלה שיבוט מבהיל של הבעה קפואה מעל מסכה ורדרדה ובוהקת. כל רמז לייחודיות ולאנושיות שהיו שם קודם, נשדד מהן לטובת החזון האחיד.
הן לא אשמות, "התעשייה" ציוותה עליהן ללכת בדרך כל בשר. התעשייה היא אותה יישות חברתית בלתי נראית, ששולחת את כל מי שצלח את שנות השלושים לחייו, ללכת לחפש קרחון באלסקה למות עליו. וכשמצד אחד ניצבים רודני הגיל, ומהצד השני ההמונים המבועתים מהמחשבה להפוך לבלתי רלוונטיים, מה הפלא שזה נגמר באורגיה של סכינים, מזרקים וחומרי מילוי. מכאן ולנצח.
התערבויות אסתטיות חד פעמיות הן כמו "רק קובייה אחת של שוקולד" – אין דבר כזה. מדובר בהתמכרות שדוהרת במדרון ללא הגה ומעצורים. כי מראה צעיר הוא מפלצת שדורשת הזנה קבועה. ואין מה לעשות, ולא משנה כמה כסף שילמת לרופא, תמיד מגיע השלב שבו אתה נראה כמו שקית ניילון מהודקת מעל נוזלי חניטה. למרילין מונרו, למשל, זה לא היה קורה, פשוט כי האנטי אייג'ינג היעיל ביותר הוא מוות בטרם עת.
כל אלה שלא השכילו למות בתוך עורם המתוח ופרצופם החלק, מתבקשים להתרחק מהמצלמות. כי, בואו נודה, אנחנו לא אוהבים זקנים, הם מזכירים לנו את כל מה שאנחנו מפחדים שנהפוך להיות, אז בבקשה תעיפו לנו אותם מהנוף ותביאו את ג'יג'י חדיד.
לאנשים שפרנסתם תלויה בנראותם, אין פחד גדול יותר מאובדן האהדה הציבורית, והחרדה הזו מחלחלת כלפי מטה. היא לא תופסת רק את הכוכבות ההוליוודיות שתלויות בחסדי המזרק כדי להמשיך ולככב בסרטים, אלא גם את המרחב הציבורי ה"עממי" שמתמלא בנשים שמחופשות לנשים אחרות, צעירות יותר. התחפושת הזו, שמתפקדת כמדיה הרשמיים של התופעה, כוללת קילומטרים של עור חשוף, מתוח ושזוף, חצאיות קצרצרות, סופגניות על תקן שפתיים ודיבור מתיילד.
ולפני שיקפצו כל אבירי החופש והחירות ויזעקו "אבל לכל אחד יש זכות להתלבש איך שבא לו", אקדים ואומר - זה לא עניין של זכות או חובה, רק של טעם טוב, חוש מידה, והתמודדות אמיצה מול הראי שבבית והמציאות שבראה אותנו כבני תמותה.
כי לי באופן אישי נמאס מהמוסכמה החבויה שצריך להתלהב מכל מי שהצליחה להערים על השעון, ולהתאבזר בכל מה שהטכנולוגיה הפלסטית מוכרת ("וואו, תראו איך שהיא לא נראית בגילה"). כי אכן, זכותה של כל אישה בת 70 לצאת לרחוב לבושה בלא-כלום ולנפנף בגוף שרכשה. אין חוק נגד זה (למרות שמירי רגב היתה שמחה אם היה), אבל גם לא קיים חוק שמחייב אותי למחוא לה כפיים. זה מביך, וגם קצת מעליב, כשמישהו חושב שאנחנו אידיוטים מכדי לזהות את הזיוף.
והרשו לי הערת אגב לסיום: גם גברים זוכים לטעום מהדייסה העכורה שהם עצמם בישלו - אחרי שנים של הכפפת נשים למשפט "גבר מתבגר, אישה מזדקנת", אני פוגש אותם, אחיי למגדר, במכון הכושר. מפומפמי שרירי-סטרואידים, מרוטי שיער גוף וצבועי שיער ראש – גם הם מזיעים עליי את חרדת ההזדקנות הבלתי אסתטית שלהם.
