70 שנה, שני עורכים מיתולוגים וגעגוע אחד ארוך במיוחד

כל אדם באשר הוא יוכל להצביע על המורה/מדריך שעשו אצלו את ההבדל. במקרה שלי היו אלה שני עורכים שעשו זאת - אלה שגילו לי על עצמי דברים שלא ידעתי. אלה שלימדו אותי ערכים, דיוק, יסודיות ויושר מקצועי (כן, אתיקה). אני הייתי ה"כייסת" הערמומית, שכייסה מהם דעת וידע אודות המקצוע ובעיקר - על החיים.

צבי אלגת ז"ל (החל לעבוד ב"לאשה" ב-1970)

הגעתי ל"לאשה" בסתיו 1993 עם אפס ידע במקצוע העיתונות. ידעתי תמיד שאני יודעת לכתוב (ציון 100 בחיבור). מה שלא ידעתי הוא שכתיבה היא רק חלק מכל העולם הקסום הזה שנקרא עיתונות.

צבי אלגת היה העורך הראשי זה שנים רבות. אם אצטרך לתאר אותו אומר שהוא נראה (ונשמע) כמו הסטריאוטיפ של עורך עיתון בפילם נואר משנות החמישים. הוא היה איש גדול, פניו עטורות זקן, שיערו ארוך, חבש קסקט נצחי, ולעולם היתה תקועה לו מקטרת לעוסה בצדי הפה. כשכעס והרעים בקולו - הזגוגיות בכל המערכת היו רועדות. אבל אחרי שקצת הכרת אותו, גילית הר קטן של טוב לב, יכולת הקשבה (והזדהות), הומור משובח ונדיבות אין קץ.

אלה היו ימיי הראשונים במערכת. בעקבות שיחה בינינו ביקש ממני צביקה

שאכתוב לו "רשימה", כך הוא קרא לזה. רשימה על השואה. "תבחרי במה שאת רוצה להתרכז ובבקשה, בתוך יומיים, על נייר, אצלי על השולחן". הוא לא אהב מחשבים, בלשון המעטה. הצג החדיש שהונח על שולחנו (חרף מחאותיו) שימש לו כלוח מודעות, עליו פיזר סטיקי-נוטס, פתקיות דביקות וצהובות לתזכורת. אבל תמיד שעשע אותו לציין בקול איזה מחשב "מתקדם" יש לו.

עד אז לא כתבתי טור מימיי, ועל כן צונאמי של מחשבות הטריף את מוחי. לכי תבחרי מתוך האוקיינוס המדמם הזה, השואה, משהו שייגע, שירגש, שיהיה כתוב מדויק, ובעיקר - שיהיה אישי. לא פשוט. בסוף יצא משהו. הקלדתי, הדפסתי, והגשתי לו. לא עברו 20 דקות וכבר הוא התקשר לחדרי ונחר אל השפופרת: "תרדי". את 15 המדרגות המובילות לחדרו ירדתי עם דופק בשמיים. נשענתי על הדלת, כמעט בחרדה. צביקה נופף בדף שהגשתי לו במעין תנועה שתרגמתי בבורותי ל"מה זה הדרעק הזה?", ולפני שאמר משהו כבר יריתי: "מצטערת, זה מה שיצא, לא יודעת אחרת". הוא הזיז את משקפי הראייה שלו אל קצה החוטם ואמר בטון מקפיא: "הכנסי. סגרי את הדלת ושבי".

"את כל כך מטומטמת שאת אפילו לא מבינה שכל כישרונך טמון בכך שהצלחת לדחוס ב-400 מילה עולם ומלואו" אמר לי ונימק כדרכו: "מישהי אחרת היתה מביאה לי עכשיו 'סדינים' של3,000 מילה". הייתי המומה.

"לא הבנתי. ירדת עליי או החמאת לי?", לחשתי.

הוא נשען לאחור, חייך חיוך ילדותי שחשף רווח נדיב בין השיניים והשיב: "גם וגם. תזכרי את מה שאמרתי לך". ואז פנה מייד לענייניו ושכח בכלל מקיומי. יצאתי חרישית, וסוף סוף נשמתי.

מאז אותה שיחה פרסמתי אינספור טורים, ובאורח פלא, אין לי שום הסבר לזה, מעולם לא חציתי את ה-400 מילה.

תודה, צביקה, שגילית לי. כל כך מתגעגעת.

דליה למדני ז"ל (החלה לעבוד ב"לאשה" ב-1967)

דליה למדני היא הסיבה שאני ב"לאשה". באותם ימים ניהלתי את "מועדון לאשה", שסיפק שירותי הדרכה בנושאי טיפוח. דליה היתה העורכת של "לבית" - המוסף הפנימי בתוך העיתון, שעסק באוכל, טיפוח, סגנון אישי ועוד. היא היתה המלכה הבלתי מעורערת, מיתולוגית ממש, ואנציקלופדיה אנושית לכל מה שקשור באוכל.

כך היכרנו - עשינו שיתוף פעולה בין "מועדון לאשה" לבין "לבית". מצאתי עצמי ממציאה שאלות ותירוצים רק כדי להתקשר ולשאול את דליה. היא היתה משיבה לי באריכות ובידענות רבה, ואני שקעתי אל תוך מילותיה המרתקות והתפללתי שהשיחה לא תסתיים לעולם. בשלב מסוים פשוט הגעתי אל מערכת "לבית", התיישבתי בחדרה, ונהגתי כמו שוליה. בסבלנות אין קץ היא לימדה אותי כל מה שידעה על העיתון ועל ניהול חיי הבית. לאחר כמה חודשים הוצע לדליה "מצנח זהב" והיא פרשה מתפקידה כעורכת (אך המשיכה לכתוב כל השנים למדורי האוכל). כמה הצטערתי.

דליה היתה בגיל של אמא שלי, אבל אישיותה היתה כל כך מיוחדת ורעננה

שמעולם לא חשתי בפער הגילים בינינו. לעומת זאת, אף שהרגשתי שאני יודעת משהו, הייתי כתינוקת חסרת ידע לעומתה, ועל כן המשכתי "לכייס" ממנה ידע לאורך כל חייה. מאגר מידע גדול פשוט כבה כשהלכה השנה לעולמה.

סיפור קטן שיתאר את אישיותה:

ציפי רומן, עמיתתי העיתונאית מ"לאשה", אירחה בביתה בירושלים את כל חברי המערכת. לקחנו איתנו את דליה. לקראת חזרתנו לתל אביב אמרתי לאיש שלי: "בחייאת, תשאל אותה שאלה כלשהי, ומתערבת איתך שהיא תשיב לך עד שנגיע לתל אביב. כשנגיע, היא גם תאמר שהיא תשמח להרחיב. וזה יהיה מרתק".

"מה אשאל? משהו, לא חשוב מה. היא חזרה עכשיו מצ'ילה (דליה כבשה את העולם כמו קולומבוס את אמריקה). שאל אותה מה אוכלים בצ'ילה", הצעתי.

ואכן מייד כשהתחלנו לנסוע הוא שאל. היא הרהרה לרגע ואמרה: "אתרכז בפלפלים". עד תל אביב היא סיפרה לנו על סוגי הפלפלים, מהיכן הגיעו לצ'ילה, איך מודדים חריפות ועוד ועוד. ואנחנו הקשבנו בשקט כמו שני פעוטות המאזינים בריתוק לסיפור של אמא לפני השינה.

כשגלשנו כבר אל רחוב הירקון בתל אביב, שם התגוררה, היא אמרה: "הביטו, אם זה באמת מעניין אתכם אני יכולה להרחיב בהזדמנות". ואנחנו נקרענו מצחוק. סיפרתי לה מדוע צחקנו והיא חייכה את חיוכה הביישני ואמרה: "מה, טרחנתי?". עניתי מייד: "לא! דליה, אין כמוך".

אהבתי אותה אהבת נפש.

כל מבנה יצוק תלוי ביסודות ממנו הוא בנוי. "לאשה" לא הגיעה במקרה ל-70 שנה. אלה הם היסודות שלאורם כולנו גדלים ועולים עוד קומה ועוד קומה.

המלצה

לאמא שלי היו לא מעט חוקים. בנושא קריאה הפקודה היתה: "רק ספרים, רצוי איכותיים, ועיתון יומי. שתדעי מה הולך בעולם". כשהייתי חולה ידעתי שזה הזמן לבקש את מה שרציתי באמת. היתה לנו שכנה שהיתה גדולה ממני בכמה שנים שהקפידה לקנות כל שבוע "לאשה".

וכך זה עבד: דאגתי להפיק סבל + רחמים עצמיים, וכששאלה אמי: "מה להביא לך?", השבתי בטון אומלל "'לאשה' מחנה'לה". היא היתה מתרצה ומביאה. זה היה כיף.

זה נשמע אפעס-משוחד אבל זה לא אומר שזה לא נכון. השיגו לעצמכן את גיליון ה-70 החגיגי של"לאשה ". חברותיי כה טרחו למענכן, ואני ערבה, באחריות מוחלטת, להנאתכן.  תתפנקו, מגיע לכן.