"כל מי ששמע שערכתי את המדור 'המכתב שלא נכתב' שאל שאלה אחת: 'תגידי, המכתבים אמיתיים או שאתם ממציאים אותם?'", מספרת ענת בר-לב אפרתי, שערכה את המדור "המכתב שלא נכתב" בין השנים 2016-2008. "אם זה היה קורה במערכת, הייתי מזמינה את השואל לשולחני, ומראה לו את ערימת המכתבים שהמתינה לי (כן, יש לא מעט אנשים שעדיין משתמשים בשירותי הדואר, ובחלק מהמקרים מגיעים כך מכתבים בכתב יד). לספקנים אני מראה גם את המיילים הרבים שמצטברים בכל שבוע מחדש בתיבה, ושכמותם בלתי נתפסת.
"את הרעיון למדור, שקסמו אינו מתיישן, הגתה העורכת המיתולוגית של 'לאשה' אורנה ננר, שעזבה את תפקידה בשנת 2014. היא ייסדה אותו במוסף 'זמנים מודרניים' של 'ידיעות אחרונות' והביאה אותו איתה ל'לאשה ' בשנת .1999 מאז זורמים המכתבים למערכת בקצב. מיעוטם נשלחים רק כדי לזכות בפרס. רוב הכותבים מציינים במפורש: 'תודה על הזכות לפרוק את אשר את לבי, תודה על האפשרות לשתף'.
"מי כותב? כולם. ממש ממש כולם. נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, מהמרכז ומהפריפריה, באמת מכל שכבות האוכלוסייה. הנושאים והנמענים רבים ומגוונים - יש הכותבים לבני משפחה שאכזבו או שהפתיעו, למורה מן העבר שהשפיע על החיים לטובה או לרעה, לרופא שאבחן בטעות או הציל חיים, לחברה שפגעה, לבן הזוג שרוצים לבקש ממנו סליחה.
"בכל פעם מחדש קראתי ונדהמתי משפע המכתבים, מעוצמת התחושות שעלו מהם, מהסיפורים שחלקם עלו על כל דמיון. כל כך הרבה פעמים התרגשתי, לעתים ממש עד דמעות. עליי המדור הזה אהוב במיוחד. כמה משמח שהוא גם אחד הפופולריים בקרב קוראינו כבר שנים רבות".
לגיבור הפרטי שלי
26.5.2008איילת לוי קמינסקי, בת 32, קלינאית תקשורת מרחובות. נשואה לליאור, הקצין שלו כתבה את המכתב ואבי ילדם בן ה-4
"הכרנו בגיל ,18 חודשיים לפני שהתגייסתי לצבא ומספר חודשים לפני שליאור התגייס ליחידה קרבית מסווגת ותובענית שדרשה ממנו את כל מה שיש לו - וכמפקד, גם לא השאירה לו אפילו דקה פנויה.
"כשכתבתי את המכתב, הייתי אחרי ארבע שנות שירות במודיעין, בבסיס סגור. לאחר שהשתחררתי, ליאור נשאר בצבא, ועם הזמן התחלתי להרגיש שהתפקיד שלו ממש גוזל אותו ממני, מתחרה בי. הייתה לי תחושה שהוא פחות "שלי". שההשקעה והאכפתיות שלו בצבא ובחיילים שלו באים על חשבוני. כשהיה חוזר הביתה, הוא היה מסוגר ומופנם, מתוח ושקט. אף פעם לא רגוע, ולא ממש איתי.
כתבתי את המכתב כי הרגשתי שאני צריכה להילחם על לבו ושאני מאוד מתגעגעת אל ליאור שאני אוהבת. אני זוכרת שחיכיתי לו, בסבלנות, כשאני שואבת את הכוח מסופי השבוע, פעם בשבועיים-שלושה. ידעתי שהיו לו תקופות קשות בצבא, אבל גם ידעתי שזה מה שהוא אוהב לעשות ושאתן לו להמשיך לעשות את זה, כי אני רוצה שיהיה לו טוב ושיעשה את מה שמאתגר ומעניין אותו.
"גם אחרי שהשתחרר, הייתי צריכה להשלים עם דברים לא פשוטים שביקש שאקבל. ליאור הרגיש צורך להשתחרר מכל האחריות והמעמסה הכבדה שהייתה עליו והסביר שהוא רוצה לצאת עם חבר לטיול אתגרי בדרום-אמריקה ולהיות חופשי באמת, בלי לדאוג לשלומו של אף אחד, גם לא שלי. זה לא היה קל לקבל את זה שהאדם שאני אוהבת, זה שחיכיתי לו בסבלנות כל כך הרבה זמן, פתאום מבקש לטוס בלעדיי. אבל גם לזה הסכמתי, כי הבנתי שזה מה שיעשה לו טוב. בסופו של דבר, נפגשנו בדרום-אמריקה וטיילנו שם גם יחד, וכמה שנים אחרי שחזרנו התחתנו. הקבלה והסבלנות הצדיקו את עצמן והכל נהיה טוב!
"כשהראיתי לו את המכתב הוא מאוד הופתע לקרוא אותו וממש התרגש לקרוא שככה אני אוהבת אותו ורוצה אותו. אני הופתעתי שלקח ממה שכתבתי בעיקר את הדברים היפים, ולא את דברי הביקורת שלי. המכתב לא שינה את ההתנהגות של ליאור כלפיי, כי הוא טוטאלי. כל תפקיד שהוא לוקח על עצמו, הוא יעשה הכי טוב וישקיע בו את כל כולו. למרות שזו דרכו, גם עכשיו, היום זה כבר לא מרגיז אותי כמו אז. אולי מפני שאנחנו נשואים והורים לילד. בשגרה של חיינו, אני עובדת כקלינאית תקשורת והוא עובד כמהנדס בחברת היי טק, המחויבות שלו לעבודה כבר מוכרת לי ונראית אפילו טבעית".
לנהג שפגע בי וברח
11.8.2008ענת ויינר, בת 45, אם לשניים (15 ו-13), מתל אביב
"כשכתבתי את המכתב הזה, חודשיים אחרי שנפצעתי כרוכבת קטנוע בתאונת פגע וברח, רציתי לשתף כמה שיותר אנשים במה שקרה לי. זו הייתה הדרך שלי לפרוק את התסכול, הזעם והאכזבה. קיוויתי שהמכתב שפורסם, שאותו אני נושאת גם היום בארנק שלי ומסבירה בעזרתו מה שקרה לי, יגיע איכשהו לנהג שפגע בי. זה שנסע במקביל לי בדרך מנחם בגין בתל אביב, החליט לסטות ימינה פתאום ונכנס בי, ופשוט המשיך לנסוע. רציתי שישמע את קולי. שידע מה אני חושבת עליו ועל התופעה הבזויה והרווחת הזו, שהוא חלק ממנה. לצערי, זה לא קרה. למעשה, היחידה שזיהתה אותי כמי שכתבה את המכתב שהתפרסם ב'לאשה' היא חברה מהעבודה.
"מעבר לפציעה, לשפשופים ולצלקות, שעליהם כתבתי במכתב, רציתי לצעוק את מה שקרה לי. אני זוכרת ששכבתי שם וצעקתי לאנשים שמיהרו לטפל בי: 'הוא בורח! תעצרו אותו,'! אבל כולם כמובן רצו אליי כדי לעזור לי ולא חשבו לרדוף אחרי האיש חסר הלב הזה, או לפחות לרשום את מספר הרכב. זה שיגע אותי שהוא פשוט ברח משם, הרי אפשר היה לעצור אותו. אני עשיתי את זה פעם, כשראיתי תאונה. אני זוכרת שצעקתי לנהג שהמשיך לנסוע שיש לי את המספר שלו, וזה שכנע אותו לחזור ולקחת אחריות. אבל כשאני נמרחתי שם על הכביש, עם הקטנוע ששכב עליי וכף ידי הש - רוטה והמדממת, זה לא קרה. אני לא כועסת, כי האנשים היו בהלם - הרי לראות תאונה זה דבר נורא - אבל רציתי לעשות משהו. קיוויתי להישמע. להחזיר לעצמי את מי שהייתי רגע לפני התאונה הזו. אישה עובדת, עצמאית, אמא לשני ילדים קטנים, עם כל כך הרבה תוכניות ותקוות, שאיש אחד הרס בשנייה ושבכלל לא היה אכפת לו.
"שמונה חודשים אחרי התאונה נאלצתי לעבור ניתוח קשה בברך ונאלצתי להפסיק לעבוד בשליחויות משפטיות, כי זו עבודה שדורשת הרבה הליכה ועמידה. לאחרונה אני שוב מובטלת, מחכה למצוא תעסוקה שמתאימה לי. עד היום, בכל שינוי מזג אוויר, הברך מאותתת ומזכירה לי שוב את מה שקרה. ברור לי כי את השלכותיה של תאונת הפגע וברח שעליה כתבתי, אשא כל חיי".
לבוס שפיטר, ובזכותו הוקם העסק המצליח
22.3.2013
פנינה זינגר, מאלפי מנשה, נשואה ואם לארבעה (7, 11, 18 ו-22). מחברת 7 ספרים העוסקים בתוכנות לניהול ממוחשב של פרויקטים ומייסדת חברת P.Z. Projects לייעוץ והדרכה
"כתבתי את המכתב למעסיק שפיטר אותי לפני שנים, כששתי בנותיי הגדולות היו ילדות קטנות. זה היה כביכול במסגרת קיצוצים, אבל למעשה הוא עשה את זה רק בגלל שבסוף כל יום עבודה מיהרתי לחזור הביתה כדי להיות עם הילדות. כשזה קרה, זו הייתה מכה קשה מאוד עבורי, גם רגשית וגם כלכלית. פחדתי שלא תהיה לי פרנסה, אבל בעלי עודד אותי והציע שנסתכל רק קדימה. התמיכה שלו בי הייתה ממש חשובה, כי אני מאמינה שכשמפטרים אותך ויש לך גם בבית בעל שנותן על הראש, מאוד קשה לקום על הרגליים ולהמשיך הלאה. למזלי, בעקבות הפיטורים האלה קרה לי רק טוב ולכן גם כתבתי את המכתב, אחרי 11 שנים.
"המסר שרציתי להעביר לבוס, שאין לי מושג אם הוא קרא את מכתבי, אבל אני יודעת שהעסק שלו בינתיים פשט את הרגל, הוא שבזכות הפעולה שלו שפגעה בי הגעתי למקום הרבה יותר טוב. רציתי שידע שאחרי שלמדתי איך להפעיל תוכנה לניהול פרויקטים, התחלתי להדריך עובדים איך להשתמש בה, בדיוק כמו שעשיתי כשעבדתי במסירות כל כך גדולה אצלו. הלקוחות שצברתי לעצמי היו מאוד מרוצים מעבודתי, ואז באמת התחלתי לפרוח והפסקתי לפחד. עם הזמן, יותר ויותר ארגונים פנו אליי כדי לקבל הדרכות וייעוץ, ואז גם גייסתי עוד עובדים. כשהעסק התחיל לשגשג, והבנתי שאני לא ממש אוהבת לנהל אלא מע - דיפה להדריך ולכתוב ספרים על הדרכה, לקח את הניהול לידיים בעלי המוכשר, שהוא כלכלן ועורך דין. היום עובדים איתנו 30 עובדים ולמען האמת, אני ממש מודה לבוס ההוא על הפיטורים. לא צריך לפחד כשדבר כזה קורה לך וגם לא להתבייש או להרגיש אשמה. אם את חרוצה ויש לך מה להציע, ממש אין לך ממה לחשוש. מי שמוכן להשקיע ואוהב לעבוד, כמוני, צריך תמיד לזכור שמהמקום המשפיל הזה של הפיטורים שבו הייתי אפשר רק להתרומם."!
לשכן שסגר לאמא את העסק
3.11.2014
ניצן גלס, בת 30
המורה לריקוד אורנה גלס, ,58 כעסה כשגילתה יום אחד את סיפורה בעיתון, במכתב שכתבה בתה ניצן לשכן שהחליט לסגור את הסטודיו שניהלה בבית המשפחה. במכתבה, סיפרה ניצן איך במשך חודשים ארוכים השכן ניסה לשכנע את השכנים למחות נגד הפעלת הסטודיו, שלטענתו גרם לבעיות חניה בשכונה וייצר רעש. רק כמה מהשכנים הסכימו להצטרף אליו, ביניהם גם כאלה שילדיהם נהנו משיעורי הריקוד בסטודיו השכונתי. ניצן סיפרה שהמאבק המשפטי המביך, שהתרחש במשך חודשים ארוכים, קרע את משפחתה הקטנה לגזרים. "היום אני יודעת שניצן כתבה את המכתב מדם לבה," מסבירה אורנה. "היא נולדה לתוך הסטודיו, שהקמתי בביתנו. מראשית חייה היא ליוותה את העסק שלי, שפעל במשך 27 שנים בשכונת מגורים בגדרה, לצד קליניקה של רופא, פעוטון ועסקים קטנים אחרים. היא גם עברה איתי את השנה הקשה מאוד, כלכלית ורגשית, שבה נשפכו אצלנו הרבה דמעות וכסף והיו עלבון והרבה מאוד לילות ללא שינה. זה היה סטודיו לתפארת. כל שנה למדו בו 300 תלמידות, כולל בתו של השכן המתלונן. 16 פעמים נסענו לחו"ל לייצג את ישראל עם רקדניות הלהקה שלנו. חלק מתלמידות העבר כבר הביאו אלינו את בנותיהן, והרגשנו כמו משפחה אחת גדולה ואוהבת.
"אבל לשכן, ולשש המשפחות שהצטרפו אליו, שחיו איתנו במשך השנים, כאלה שישבנו זה אצל זה במסיבות והשתתפנו בשמחות וגם בלוויות, זה לא שינה דבר. התלונה שלהם במועצת העיר הספיקה כדי לסגור את הסטודיו. ניצן כתבה את המכתב בלי לספר לי. כשראיתי את המכתב מודפס בעיתון, הלב שלי צנח. מאוד נבהלתי וכעסתי שהיא לא אמרה לי שזה מה שהיא הולכת לעשות. חשבתי שזה לא תקין שתלמידותיי יקראו על מה שקורה לסטודיו בעיתון ולא ישמעו על זה ממני. למזלי, גם אלה שקראו את המכתב, שהתפרסם בשיא המאבק המשפטי שניהלנו, לא קישרו את זה אלינו. רק כשיצאתי באפריל 2015 בהודעה רשמית על סגירת הסטודיו, התחילו הקבוצות בווטסאפ לגעוש והתלמידות יצאו להפגנות מחאה מרגשות."
ביוני 2015 הסטודיו של אמא של ניצן נסגר. אורנה גלס כבר לא תלמד לרקוד. מאות תלמידותיה, שבילו בסטודיו כמה פעמים בשבוע, והגיעו בו להישגים, ייאלצו לחפש להן השנה סטודיו אחר. עשר מורות, שתי מזכירות ושתי מנקות שעבדו עמה איבדו מקום עבודה אהוב. "ואני, בדיוק כמו אמי, אחי ואבי, צריכה לחיות עם הידיעה המתסכלת הזו, יום-יום, ולהתמודד עם השבר הגדול, שבאמת לא האמנו שיגיע," מודה ניצן. "נכון, אמא כעסה עליי אז, אבל אני שמחה שכתבתי את המכתב באימפולסיביות של רגע. אני לא יודעת איך הייתי יכולה לחיות אחרת. במשך כמה חודשים הייתי מלאה וגדושה בכעס, אבל אני לא הטיפוס שיצעק, יעליב או ירים יד. כתיבת המכתב למדור הייתה הדרך שלי להוציא את הכעס הזה מתוכי ובמידת מה גם להשתחרר ממנו".
