לאחרונה נדמה כי אין בית אופנה, מעצב או מותג שמסתפק בעיצוב בגדים ואביזרים לגברים ונשים - פשוט כולם רוצים "לעשות ילדים". אופנת הילדים היא נישה פורחת, שלשמחתנו השתחררה זה מכבר מכבלי הפיות בוורוד לבנות וחולצות כדורגל לבנים. אכן כבר הפנמנו, הורים מפותחים שכמונו, ש"בגדים לגן" זה לא בהכרח שם נרדף לסמרטוטים מסין, ושאסתטיקה היא מושג שתקף גם לגבי אלה שגובהם לא עולה על מטר. אבל כל התובנות המתקדמות האלה לא מבטלות את הדילמה הגדולה שבין הרצון ליחצן בגאווה את בריכת הגנטיקה שיצרנו, לבין המחשבה הטורדנית "300 שקל על שמלה שעד הערב תיראה כמו אורגיה של במבות וקטשופ?"
תראו את בלו-אייבי, הבת של ביונסה, שהתחדשה בשמלה של המעצבת מישקה אאוקי. המחיר? 10,000 דולר. הנחת הסלב כמובן מתבקשת כאן, אבל מה שמתבקש עוד יותר הוא הקריאה "מה לעזאזל?" (השמלה, אגב, אחת המכוערות).
עוד בערוץ האופנה
- עקבו אחרינו באינסטגרם
- המותגים מתאהבים בסנדלי שורש. יפה או דוחה?
- בריז'יט טרונו כובשת את האליזה בסקיני ג'ינס
- מה גילינו בארון של שופוהוליקית
גם בחיים האמיתיים, אלה שביונסה מכירה פחות, ניתן לפגוש ביותר ויותר אנשים שמלבישים את ילדיהם כמו מיני ייצוגים שלהם עצמם - שלוחה עצמאית למחצה, שנועדה לשמש שופר ליכולותיהם הכלכליות ולטעמם המשובח לכאורה. ועזבו אתכם מפרקטיקה, בגדי הילדים של מותגי האופנה הם הכול חוץ מנוח וכביס. מדובר בסמל סטטוס, פיצוי רגשי על ילדות לא מצוינת שהיתה לנו, או מסלקת רגשות אשם - כל כך הרבה מטען רגשי בכמות כל כך קטנה של בד.
כשמדובר במגזר הידועני, הצאצא המדוגם פשוט מותאם ליציאות לחיק הפפראצי. צאצאון במקום לואי ויטון, אם תרצו. מאז שהפכה פריס הילטון את הצ'יוואווה שלה לאביזר הכי נחשק בניו יורק, לא נרשם לוק אופנתי יותר מזה המאחד סלב שחזרה למשקלה שבועיים אחרי הלידה עם תינוק על תקן ה"בירקין" החדש.
כן, בימינו, הורות מדוגמת לא נעצרת בסאמר קאמפ בלונדון, מאמן כושר אישי ובת מצווש עם נועה קירל בהופעת אורח, אלא גם אוברול מקולקציית הקוטור-קידס החדשה של ז'יבנשי, כי מהיום זה ז'יבנשי לכל ילד, ולא רק לשל הקרדשיאנס. למה להלביש את הילד בבגד-משכנתה שבתום שבועיים לכל היותר ייראה כמו משהו שהכלב הציל מהפח השכונתי? התשובה היא בדיוק כמו בחידה על הכלב שמלקק את אשכיו – "כי הוא יכול". אנשים שזקוקים לאישור חברתי להצלחתם יעשו את זה הכי בגדול עם מה שהכי מיותר, כי מה שווה כל העושר הזה אם לא ניקרנו בו את עיני השכנים (וילדיהם).
אלה לא רק ההורים, כמובן, גם הילדים עצמם למדו שאובססיה אופנתית, בעיקר כזו הנרכשת בהמון כסף, היא חובה חברתית. בניגוד למתבקש מן השכל הישר, היא גם נתפסת כחיננית כשהיא מבוצעת על ידי ילדון בן עשר - למשל, קורי נייבס, אושיית אינסטגרם ואייקון אופנה שמגדיר את הסטייל שלו כ"אופנתי, שונה, בוסי, נחמד ואיכותי". אפשר להקיא קצת בפה, אפשר לחשוב שהוא לגמרי-חמוד. אי אפשר להתעלם.
מיתוג הצאצא נושא עמו לא רק פוטנציאל לסמל סטטוס נחשק, אלא גם מאפשר "טשטוש גילאי". אותו טשטוש שהביא לתופעה המעט פאתטית, קולקציות המיני-מי, במה שהתחיל כגימיק שיווקי והפך לתופעה נגיפית של מעצבים שמשכפלים את קולקציות הנשים בגרסאות מוקטנות לעוללות. כלכלית, זה שיחוק אדיר – ילדות שרוצות להיראות אימהות שרוצות להיראות ילדות. מדובר בקהל צרכנים ענק, שבוי, שפותח פה גדול ומשתוקק לקלוט כל מה שיאביסו לתוכו.
אלא שמעבר להיותו יצרן סדרתי של בדיחות אופנתיות כפולות, טרנד המיני-מי הוא סימפטום לחברה שאיבדה את היכולת לחיות בשלום עם גילה. יש יותר מדי נשים בוגרות שמתגאות בעובדה שהן חולקות את ארון הבגדים (ואת הפרעת האכילה) עם בנותיהן. קצת מוזר שאימהות שמנסות, בכוח, להיאחז בעלומים שנגוזו, מזרזות את בנותיהן שלא להתעכב על תקופת הילדות. הבנות האלה אמורות לתפקד כמראה מעוותת לאימהות מכחישניות הגיל, אלה שמקבלות בעפעוף עיניים מתחסד מחמאות מסוג "סליחה, אתן אחיות?" התוצאה היא תפיסת גיל מעוותת, שמייצרת ילדות-נשים ונשים-ילדות, שפוגשות זו את זו באותו בוטיק ונלחמות על אותה חזיית פוש-אפ. כמו בדלתא, שם החליטו שכדאי להשיק קו של חזיות מרופדות לילדות בנות חמש.
אז הנה משנתי הדי סדורה בעניין: אופנה לילדים אמורה להיות שונה מאופנה למבוגרים. ילדות קטנות לא אמורות להתחפש לנשים פתייניות. עוד מוקדם מדי למשחק התפקידים הזה. ואתם, הורים, אם עברתם את גיל 40, אין סיבה שניחשף לברכיים שלכם מבצבצות דרך הקרעים בג'ינס. בהחלט יש דבר כזה שנקרא "להתלבש בהתאם לגילך", וחולצות בטן, הן לא שם. בשום קונסטלציה שהיא.
