לפחות פעם אחת ביום נוהגות ורדה רזיאל ז'קונט ונכדתה דנה האפרתי (24) לשלוח זו לזו מייל. מה כתוב בו? לפעמים רק שורה אחת, עדכון במצב הרוח הכללי, לעתים מכתב ארוך ומלא חוויות, ולפעמים קטעים מתוך הספר שעליו שוקדת דנה בשנים האחרונות.
דנה, מה קורה אם יום אחד את שוכחת לשלוח מייל לסבתא?
"היא שולחת לי מייל עם סימן שאלה".
ורדה: "אם היא לא כותבת לי אני מבררת מה קורה. היא יכולה לכתוב לי רק 'היי סבתוש' או לתאר מצב רוח. זאת החלטה שלנו, שגם אם ההתכתבות תהיה סתמית, אנחנו כותבות משהו כדי לשמור על קשר ולשמר את ההתכתבות היומית שלנו שנמשכת כבר שנתיים".
את ורדה רזיאל־ז'קונט (76) אין צורך להציג. פסיכולוגית ידועה וחדת לשון, בעלת טור עצות במוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות" ותוכנית רדיו אישית, מי שחיברה ארבעה רומנים
ו־11 ספרים מקצועיים, ובמרוצת חייה חילקה אינספור עצות טובות למטופלים, מאזינים וקוראים.
גם חייה האישיים נחשפו לא מעט: בצעירותה הייתה נשואה למשורר מאיר ויזלטיר, שממנו נולדה בתם היחידה נטליה ויזלטיר. כבר מעל 30 שנה היא נשואה לאמנון ז'קונט, סופר ועורך. הרומן ביניהם התחיל כאשר היה נשוי, סיפור אהבה גדול שנחשף בספרה "ימי הפקר".
את דנה האפרתי, נכדתה של ורדה, אתם פחות מכירים. אולי יצא לכם לשמוע אותה פעם בתוכנית של ורדה ואמנון ברדיו FM99, שם יעצה לעתים לבני נוער כשהייתה בעצמה נערה. דנה היא בתם של נטליה ויזלטיר ומיכאל האפרתי, שהתגרשו כשהייתה ילדה. מנישואיו השניים של אביה יש לה אחות אחת. היא גדלה בתל־אביב, למדה במגמת תיאטרון בגימנסיה הרצליה והיום היא סטודנטית שנה ג' בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל־אביב, שחקנית בתחילת דרכה. לפרנסתה היא עובדת כמזינת תכנים ויוצרת סרטי תדמית ברשת אורט, מתכננת ללמוד משחק מול מצלמה ומטפחת זוגיות בת ארבע שנים.
סרט על מתיחת הפנים
התשוקה למשחק ומצלמה החלה אצל דנה בבית הספר היסודי, ולמרבה השמחה סבתה שיתפה פעולה עם התחביב. "נורא אהבתי לצלם אותה בווידיאו", נזכרת ורדה, "יש לנו המון צילומים שבהם היא מגלמת כל מיני תפקידים באופן ספונטני".
דנה: "להיות שחקנית זה חלום ילדות. מכל מיני סיבות הדחקתי את החלום. החשיפה הפחידה אותי. אני מאוד רגישה ולא ידעתי איך אוכל להשתלב בעולם הזה. עם השנים התחזקתי, ואני יכולה לעשות את זה. מה גם שהחיים קצרים, ואסור לפחד".
מתי החלטת לעשות צעד ראשון לעבר החלום?
"ראיתי פוסט של בטי רוקאווי בפייסבוק, היא כתבה שמי שמעוניינת לדגמן מוזמנת לשלוח שתי תמונות לווטסאפ שלה. בטי היא אישה שתמיד רציתי לפגוש, היא סקרנה אותי, ולא ידעתי שזה כל כך נגיש. שלחתי לה תמונות והיא הזמינה אותי לפגישה. בטי אמרה לי שיכולתי להיות דוגמנית בינלאומית, אבל אני כבר לא בגיל המתאים, למרות שאני נראית צעירה לגילי. היא הפנתה אותי לסוכנות שחקנים".
עכשיו דנה חולמת על תפקידי אופי דרמטיים. "יהיה נחמד לשחק בסדרת ערפדים", היא צוחקת. בינתיים היא מצלמת סרטי קולנוע קצרים באוניברסיטה, ומגייסת אליהם את בני המשפחה: כולל סרט שלם על במבי, הכלב של ורדה; סרט שבו מונצחת ורדה מתאמנת בקראטה - תחביב ישן שלה; וסרט שמתעד את לבטיה לפני שני ניתוחי מתיחת הפנים שעברה, ומציג איך היא נראית בעקבותיהם.
ורדה, מה חשבת על ההחלטה של דנה להשתלב בשואו־ביז?
"התנגדתי מאוד למהלך בהתחלה, והצפתי את דנה
במיילים. כתבתי לה שזה עולם נוראי. היא ענתה לי, 'זה מה שאני רוצה'. לא הרמתי טלפון לאף אחד בשבילה. זה היה פרויקט שלה, ברגע מסוים ככה היא החליטה, ולי היו אזהרות סבתא, שהיא לא השתמשה בהן, והלכה עם הלב שלה".
איזה טיפ נתת לה להמשך הדרך?
"תלמדי, תתפתחי ותצטייני במשהו שבו לא תהיי תלויה בפרסום. היכולות שלך תקבענה את עתידך והפרסום הוא תופעת לוואי. אני מרגישה בכל ישותי שאצלי הפרסום היה באמת תופעת לוואי. הדבר הבסיסי היה צורך פנימי ללמוד, לעשות, לבטא את עצמי. הפרסום בפני עצמו יכול להיות ריק ובוגדני. אני הרגשתי את פוטנציאל ההרס שלו לא מעט פעמים, וגם חוויתי את זה".
מתי, למשל?
"הייתה לי נקודת מפנה אחרי ריאיון שנתתי לפני כמעט 20 שנה. ישבתי שש שעות עם עיתונאית, שפכתי את קרביי, הייתי הכי כנה בעולם ואז יצאה כתבה סרקסטית עם כותרות מגעילות. אמנון חטף מזה דיכאון. זה היה כל כך הרסני, כאילו מטרת הכתבה הייתה לבזות ולנתץ אותי.
"היו תקופות שבהן הרגשתי שהפרסום שלי היה מטרד מבחינת דנה. בשלב שהיא הסתירה את הקשר המשפחתי, אולי בגיל חטיבת הביניים, היא הייתה אפילו אומרת לי להחנות קצת רחוק את המכונית כשהייתי מסיעה אותה לבית הספר, כאילו אני איזו מאהבת נסתרת. היא לא רצתה שיראו אותה יוצאת מהמכונית שלי ויזהו אותי. כשדנה הייתה הולכת איתי ברחוב, וכל מיני אנשים היו אומרים 'תזרקי אותו', זה היה נורא מעצבן אותה. זה היה ממש דוחה. את זוכרת את זה?"
דנה: "אני דווקא זוכרת יותר את האנשים שעוצרים אותך ברחוב ואומרים, 'ורדה, אנחנו מעריצים אותך'. תמיד הייתי מחכה בצד, נותנת להם לדבר וקצת משתעממת (צוחקת). אבל זה נכון שפעם היה לי קטע להסתיר את זה. לא רציתי שיזהו אותי בזכות העובדה שסבתא שלי מפורסמת. לאט לאט זה השתנה, והיום זה בדיוק להפך: אני גאה בה ומספרת שאני הנכדה שלה".
איך אתן שומרות היום על איזון בין הפרטי לציבורי? שתיכן מגיבות זו לזו גם בפייסבוק לא מעט.
ורדה: "זה אינטואיטיבי, וקורה שאני מפרסמת פוסט ודנה מצלצלת אליי, 'סבתא, תמחקי'".
דנה: "תוך כדי ניסוי וטעייה התפתחו לנו חושים יותר מחודדים. אני בעד לעבד את הדברים בינינו, ולא תמיד להוציא אותם כמו שהם".
כמה זה מחייב לגדול כנכדה של משורר ופסיכולוגית ידועים?
"זה לא מחייב. אני רגילה לזה, ומאוד אוהבת את שניהם. אני תמיד רוצה לשלב את סבא בסרט שאני מצלמת, אבל זה עוד לא קרה למרות שהוא דמות מעולה. אין לי ולסבא קשר אינטנסיבי כמו ביני לבין סבתא. אנחנו לא מתכתבים או נפגשים עד כדי כך הרבה, אבל בכל פגישה איתו אני לומדת משהו מעניין אחר. בפגישה האחרונה שלנו הוא סיפר לי איך ההורים שלי הכירו".
מי השדכן?
"שתי הסבתות שלי. סבא יוסי (יוסף האפרתי), אבא של אבא שלי, היה פרופסור לספרות וראש החוג לספרות באוניברסיטת תל־אביב, ואותו מעולם לא הכרתי. בזמן מלחמת ההתשה הוא התנדב לשרת כמילואימניק, נסע להרצות על ספרות לאנשי מילואים במוצב מסוכן בגולן ונהרג מפגז. אני רוצה לעשות עליו סרט יום אחד. הוא וסבא מאיר היו חברים מאוד טובים. יום אחד סבתא שלי, האלמנה של יוסי, התקשרה למאיר, סבא שלי, ורצתה להכיר בין הילדים. סבא אמר, 'אנחנו לא שדכנים כמו בחברה החרדית, אני לא אחראי לחיים של הבת שלי'. היא פנתה לסבתא ורדה, שכן הסכימה להפגיש ביניהם, וכך ההורים שלי נפגשו. אמרתי לסבא שלי, 'אם זה היה תלוי בך, לא הייתי נולדת'. הוא אמר, 'לצערי כן, לא ראיתי אותך בעיני רוחי'".
לא הפלקט של "תזרקי אותו"
כשוורדה החלה לשדר ב"רדיו ללא הפסקה" (היום התוכנית משודרת בימי שלישי בערב), נכדתה נהגה לבקר אותה שם. "דנה הייתה מגיעה לרדיו מגיל חמש. כולם הכירו אותה. היא הייתה מציירת שם ציורים מדהימים, וכשהיא גדלה קצת הבילוי שלה היה לקרוא פקסים ומכתבים שנשלחו לתוכנית. לפני שלוש שנים דנה גם הצטרפה לצוות האינטרנט. שאלו אותי אם אני מכירה מישהו מוכשר ורהוט, אמרתי, 'אולי הנכדה שלי?'. הזמינו אותה למבחנים, היא עברה אותם, ומלהיות הילדה שבאה עם סבתא, היא הפכה לאחד העובדים באתר האינטרנט של התחנה. אחרי כמה זמן היא החליטה שזה לא מתאים לה יותר".
סבתא המליצה לך פעם לזרוק את החבר שלך?
דנה צוחקת. "לא זכור לי. אבל כן, תמיד כשחשבתי להכיר אותה לאנשים אחרים קצת נרתעתי, היה לי הפחד הזה שהיא אולי חריפה מדי בשבילם. הם תפסו אותה ככזאת, ונדבקתי מהם. בן הזוג שלי, למשל, מת עליה ומעריץ אותה, ואני לא מגזימה. אבל גם הוא מאוד פחד לפגוש אותה בהתחלה בארוחה משפחתית, בגלל הדימוי".
מה הדימוי שלה, לדעתך?
"סבתא נתפסת כדמות חריפת לשון שאומרת את כל מה שהיא חושבת, עם כל ה'תזרקי אותו', אבל אני מכירה את הצד הרך שלה. היו תקופות שבהן גם אני נטיתי לתפוס אותה כמו שאחרים
תפסו אותה, אבל כשהתבגרתי למדתי להכיר אותה יותר, פחות ממקום שטחי של לעשות כיף עם סבתא. הבנתי שהיא אדם מורכב, ולא הפלקט של 'תזרקי אותו'".
ורדה: "אני לא אוהבת את העיוות התקשורתי, שיש בו צורך להדגיש דברים. אני בכלל לא תופסת את עצמי ככזאת קיצונית. ה'תזרקי אותו' הוא סתם ג'ינג'ל שטיפחו ברדיו, וכשהתנגדתי לזה הם
הסבירו לי שזה דווקא עושה לי טוב. זו בדיחה שהודבקה לי, ובטח שאני לא מתה על זה. בתקופות מסוימות ממש שמרתי שקיות הקאה. די, תרדו ממני, זה לא אני. אני ממשיכה לעבוד עם אנשים שבאים אליי לייעוץ בתחום הזוגיות וכולם יודעים שזאת לא התגובה שלי, שאני לא אישה של 'תזרקי אותו', אלא ששוקלים דברים, וגם בתוכנית אמרתי הרבה פעמים, 'תשכבי איתו', שזה ההפך מ'תזרקי אותו'".
דנה, מה העצה הכי חכמה שקיבלת מסבתא בענייני אהבה?
"סבתא אמרה לי שגם אם אני אוהבת מישהו, לא לחנוק אותו, תמיד לשחרר אותו, לתת לו תחושה שאם הוא לא רוצה להיות איתי, זה בסדר מבחינתי ואני לא אמות".
ורדה: "לא זכרתי שאמרתי לה דבר כזה. התכוונתי שאם את רוצה לשמור על האהבה, תהיי עצמאית. כדי שאהבה תשרוד, אישה חייבת לפתח לעצמה את העיסוקים שלה, גם אם היא מאוהבת עד כלות, כדי שכל האנרגיה לא תצא רק על בן הזוג. אני הייתי שנים עסוקה בנגינה על פסנתר, וכשניגנתי הרגשתי הכי חזקה בעולם, שאני לא תלויה באף אחד".
ורדה, מה דנה לימדה אותך?
"למתן את עצמי. עם בתי התבגרתי התבגרות ראשונה, ועם דנה זו בגרות נוספת".
דנה: "הנטייה שלך להגיד כל מה שאת חושבת, וגם
לפרסם את זה, התמתנה אצלך. ויש לי חלק בזה, כי ראית שאנשים יכולים להיפגע מזה. ראית שגם אני נפגעת מזה לפעמים".
ורדה, את אומרת שהתבגרת בעקבות הקשר עם דנה. את רואה בסבתאות תיקון?
"אני לא יכולה לקרוא לקשר עם דנה תיקון, זו ממש הוויה אחרת. החיים עם בתי היו כמעט ברמה של זוגיות. הקשר איתה היה כל כך קרוב, אינטימי ויומיומי, והרגשתי בעצם שהיא גידלה אותי. בזכות הקשר איתה אני התבגרתי. ילדתי אותה כל כך צעירה, הייתי בת 22 ומאוד לא בשלה, ולמרות שהייתי עסוקה בלימודים ועבודה, הייתה לי אינטימיות יומיומית איתה. גדלתי איתה במשך שנים עד שהיא הפכה למתבגרת ועברנו את גיל ההתבגרות שלה. לכן אין לי תחושה שאני עושה היום תיקון".
"דנה היא גם אדם מאוד אחר, ובמובנים מסוימים יש לנו כמה דברים משותפים. נטליה בתי היא אדם מאוד פרטי וחיה את החיים שלה בשקט. יש איזו הרגשה שעם ההורים שלה היה יותר מדי רעש והיא לא אוהבת את המוחצנוּת. דנה ואני כן מתחברות בנושא הזה. שתינו כן בעניין".
דנה: "לקשר שלי ושל סבתא היו עליות ומורדות, כמו כל קשר, אבל הוא הפך למאוד מיוחד כאשר התחלתי לכתוב את הספר שלי, והיא עזרה לי. הייתי כותבת ושולחת לה, והיא הייתה מחזירה לי הערות".
ורדה: "אני רוצה בשבילה שהספר יצא לאור. לפעמים אני שולחת לה קובץ מהספר, מהקטעים שהיא כבר שלחה אליי, רק כדי להזכיר לה כמה שהיא כותבת יפה".
לא תמיד פשוט לשמוע ביקורת מסבתא.
דנה: "לפעמים זה קשה, כי סבתא מאתגרת אותי. לא מזמן היא אמרה לי שהקטע ששלחתי לה לא עומד בפני עצמו, אבל אולי בתוך הספר זה ישתלב. היא גם אמרה שיש יותר מדי שמות על ההתחלה וקשה לעקוב. לפעמים אני יושבת בבית הקפה האהוב עליי ומחרטטת משהו, והיא תגיד שזה מדהים, ולפעמים אשב שעות, והיא לא תאהב. אין קשר בין ההשקעה שלי וכמה אני חושבת שהטקסט טוב לבין מה שזה מעורר בסבתא. זה כמו שסבא שלי אומר, שכשהוא כותב שיר, הוא אף פעם לא יודע מה יהיה בסוף. הוא כותב בלי לדעת, ורק בסוף הוא מסתכל ומתרשם מה יצא".
את הספרים של סבתא קראת?
"כשהייתי ילדה קראתי ולא ממש הבנתי. לא מזמן קראתי שוב את 'ימי הפקר', וזה היה אחרת לגמרי. התרגשתי מהספר, כי כמה שזה נשמע בנאלי, למדתי שגם אם אהבה עוברת דברים קשים, לפעמים זה לא הורס אותה אלא מחזק אותה".
ורדה: "אני זוכרת את היום והשעה שזה קרה. ישבתי עם חברות, ופתאום דנה מצלצלת אליי ואומרת, 'סבתא, הרגע סיימתי את הספר שלך והוא כל כך טוב ומרגש'. מבחינתי זה היה כל כך עוצמתי שהנכדה שלי קראה ספר שהוא סיפור אהבה קשה שכתבתי, שמבוסס על חיי, והיא מאוד התרגשה. הבנתי שעכשיו היא מבינה את נפשי טוב יותר".
