שבוע האופנה בפריז ננעל בחודש שעבר בתצוגת האופנה של לואי ויטון שהתקיימה בלוקיישן מפתיע, מוזיאון הלובר. לאחר מספר עונות של תצוגות בחלל מוזיאון האמנות של ויטון ברובע ה-16 בעיר, הבחירה בלובר הוותיק כמוה כאמירה כי בגדי המותג הם שווי ערך ליצירות האמנות במוזיאון המפורסם ביותר בעולם, ובהן המונה ליזה של דה וינצ'י, רוקמת התחרה של ורמיר והפסל של ונוס ממילו מהתקופה ההלניסטית. בשבוע שעבר התגלה כי הדוגמניות שצעדו בקומת הכניסה של המוזיאון בין פסלי השיש היו רק המתאבן לקראת שיתוף הפעולה החדש והשנוי במחלוקת של המותג עם האמן ג'ף קונס, שכולו רפרודוקציות למאסטרפיסים של עולם האמנות, ביניהם יצירות של ואן גוך, דה וינצ'י, רובנס ואחרים, כחלק מסדרת "כדורי הבדולח" של האמן שהחלה ב-2013. מהיום תמורת 4,000 דולר, גם לכם יכול להיות תיק של המונה ליזה, עם ראשי התיבות LV (לואי ויטון ולא לאונרדו דה וינצ'י) ו-JK (ג'ף קונס).
"סדרת הציורים 'כדורי הבדולח' ואוסף התיקים הם הרבה מעבר להעתקים של יצירות מפורסמות, הם ממשות אחרת", הסביר קונס בראיון שהעניק עם חשיפת הקולקציה. "מדובר ברעיון של לאונרדו ובלאונרדו האדם, אבל גם בדברים שלאונרדו אהב. זו חגיגה של הומניזם. לו הייתי צריך לסווג את הקולקציה הזו כאופנה או אמנות, הייתי אומר שהיא אמנות", הוסיף. "בשבילי אמנות היא משהו שגורם לנו להיות מודעים יותר לחיינו, לפוטנציאל שלנו, ולמה שאנו מסוגלים להיות. אמנות היא לעולם לא האובייקט, אלא היכולת של האובייקט להבהיר לנו שאנו מסוגלים לחיות חיים רחבים יותר. אני חושב שהמוצר של לואי ויטון משיג זאת: הוא מעביר את המסר באמצעות הזמן, העבודה והחומרים הכלולים בו. האמנות שלי שואפת לעשות את אותו הדבר באמצעות רעיונות ובאמצעות אותה הערכה למלאכת המחשבת". נשים בצד כרגע את מה שאנחנו חושבים על יופיים או כיעורם של התיקים ה"אמנותיים" החדשים.
עוד בערוץ האופנה
- עקבו אחרינו באינסטגרם
- לא עוצרת ב-50: רונית יודקביץ' בצילומי בגדי ים
- בלי עין הרע: תכשיטי מזל לפתיחת העונה
- מדריך הטרנדים: האם פרחוני זה אני?
שיתוף הפעולה בין קונס לוויטון הוא שלב נוסף ביחסי הגומלין בין אופנה לאמנות, שהחלו כבר בתחילת המאה ה-20 עם שיתופי פעולה, כמו בין המעצב פול פוארה לאמן פול איריב (שהיה מאהבה של קוקו שאנל), או בין המעצבת אלזה סקיאפרלי וסלבדור דאלי, והמשיכו לשת"פים המפורסמים במאה ה-21, וביניהם החיבור בין המעצב המנוח אלכסנדר מקווין והאמן דמיאן הירסט ב-2013, וסדרת שיתופי הפעולה שיצר מארק ג'ייקובס ללואי ויטון עם רשימת אמנים מפורסמת, ובראשם היפני טקאשי מורקמי והאמריקאי ריצ'ארד פרינס.
לאורך השנים עולם האמנות הפרה את עולם האופנה, ולהיפך - בין אם בדימויים מצולמים, בקולקציות מוכנות ללבישה וביצירת אובייקטים משותפים, אך במקרה הנוכחי של ויטון וקונס נדמה כי המוצר המוגש ללקוח הוא בעצם זיוף של היצירה עצמה, ולא סתם זיוף, אלא כזה הרואה בעצמו מעשה אמנותי שעליו חתום ג'ף קונס, אמן בפני עצמו. מהלך זה אירוני במיוחד כשהוא מגיע מלואי ויטון, מותג הנלחם משחר הימים בזיופים של תיקיו, וכעת מאמץ את הזיופים כהצהרה אמנותית.
המקרה של ויטון חובר לשני מקרים בולטים נוספים מהעת האחרונה. האחד הוא קמפיין אביב 2017 של קלווין קליין, המציג סדרת תצלומים של דוגמנים ודוגמניות במכנסי ג'ינס והלבשה תחתונה מארכיב המותג, הצופים לכאורה ביצירותיהם של גדולי האמנים האמריקאים - מריצ'ארד פרינס ועד דן פלווין, מאנדי וורהול ועד סטרלינג רובי. בעבודה של וורהול Elvis 11 Times, למשל, מתבוננים דוגמן בתחתונים לבנים ודוגמנית במכנסי ג'ינס כחולים וגופייה לבנה, כשגבם אל המצלמה ופניהם אל היצירה המצולמת במלואה. לצד כל תמונת קמפיין נכתב שם היצירה והשנה בה נוצרה, בדומה לאינפורמציה המופיעה לצד עבודות אמנות בגלריה או במוזיאון, ובשורה מתחת הופיע תיאור הפריט של קלווין קליין ושנת ייצורו.
עם צאת הקמפיין בפברואר השנה, עלתה השאלה מה בעצם קלווין קליין מוכרים לנו: יצירות של אמנים אמריקאים מפורסמים, פריטי לבוש פשוטים למראה של קלווין קליין, או אולי את ההשוואה בין אמנות אמריקאית למותג האמריקאי? בשיחה עם WWD הסביר סימונס כי הרעיון מאחורי הקמפיין הוא "הכרה במעמד שלהם (התחתונים ופריטי הג'ינס) כפריטים פופולאריים, ולהציגם בעולם האמנות". נדמה כי יותר ממעצב אחד מנסה כעת לנפץ סופית את ההיררכיה המציבה את האופנה כנמוכה ביחס לאמנות הנשגבת, כרוצה לומר, אמנות היא אופנה היא אמנות.
דוגמה מעניינת נוספת היא שיתוף הפעולה בין גוצ'י לאמנית ג'ייד פיש, שאיוריה מופיעים בקולקציית אביב קיץ 2017 של בית האופנה. בפברואר האחרון הזמינו בגוצ'י את פיש לצייר על קיר בגודל 250 מטר מרובע ברחוב לפאייט בשכונת סוהו בניו יורק - ציור קיר גדול המתכתב עם הקולקציה של המותג שנמכרת כעת בחנויות. החיבור בין הפריטים בחנות לאמנות האורבנית בחוצות העיר, יוצרת יחסי גומלין בין האמנות לבגדים, כשבמקרה הזה שניהם נוצרו על ידי אותה אמנית. בגוצ'י מייצרים, לכאורה, דמוקרטיזציה של האמנות, עם ציור הקיר הפתוח לציבור הרחב בחינם, אבל את המרצ'נדייז בדוגמת חולצת טי שציירה פיש, תוכלו לקנות בבוטיק במחיר של 950 דולר.
היחסים בין אופנה לאמנות מתקיימים גם ביוזמת הצד השני, כשהמותגים משתקפים בעבודתם של אמנים, כמו ריצ'ארד פרינס, דונלד רוברסטון ואחרים. כך פועלת גם האמנית הישראלית אלין אלג'ם, שביום שבת תיפתח את תערוכת היחיד "לילה ושחר" בסדנאות האמנים בתל אביב. לטובת התערוכה שיתפה אלג'ם פעולה עם המותג מוסלין ברדרס, ליצירת שמלה בעיצוב משותף. עבודה זו מצטרפת לגוף העבודה של אלג'ם, שכולל שימוש בלוגואים של בתי אופנה כמו דיור, לואי ויטון ושאנל, אותם היא שותלת בדימויים כמו סוסי פרא דוהרים, המזכירים פוסטרים קיטשיים משנות ה-80. "יש בחיבור הזה התרסה מבחינתי, שהכול תקף. בגלל הציניות שיש כאן בישראל, יש תפיסה פשטנית שאם זה יפה - זה לא לגיטימי", אומרת אלג'ם. "אני מתעניינת בכוח של הסמל, כמו הלוגו של שאנל, שהוא נערץ היום יותר מהסחורה של המותג. בעבודות האלה אני מפשיטה את הפסאדה מהמותג, וחושפת משהו מההיררכיה החדשה שנוצרה כאן, כמו בציור עם לוגו LV. הלוגו שטוח, גרפי נטול עומק, בניגוד לסוסים הדוהרים, שיש בהם זיכרון של משהו טהור ותם".
______________________________________________________
ומה סוד ההצלחה של המיליארדר רנצו רוסו, המנוע מאחורי דיזל?
