בעשר השנים האחרונות, מאז שעבר הפרטה מלאה, נהנה קיבוץ יקום, הממוקם בין הרצליה לנתניה, מהגירה חיובית והתפתחות כלכלית. ממזרח לקיבוץ הוקם אזור התעשייה "יורו פארק" (בתכנון האדריכלים רפי ועדנה לרמן), ממערב לו הוקמה שכונת הרחבה קהילתית ובה וילות נאות, וגם בתוך הקיבוץ הוותיק, ה"חדרים", ששימשו פעם משפחות צעירות או רווקים, הפכו לקניינם של חברי הקיבוץ. עתה הם יכולים לשפץ אותם, או להרוס ולבנות לעצמם בתים קטנים. בן המשק חגי גלימידי בחר באפשרות הראשונה, ועיצב לעצמו ממלכה קטנה וצבעונית, ממש מתחת למגדל המים ולא רחוק מחדר האוכל.
גלימידי, בן 32, נולד במקסיקו ועלה לארץ עם הוריו כשהיה ילד קטן. הוא גדל בקיבוץ יקום שלפני עידן ההפרטה, וכמו רבים מבני השכבה שלו, העדיף להישאר במשק, להפוך לחבר ולקבל בית. מאז השתחרר מהצבא הספיק להשתתף בתחרות "גבר השנה" של הזמן הוורוד (ואפילו העפיל לשלב הגמר), ואת פרנסתו מצא בעבודות הקשורות להפקות טלוויזיה וסרטים. בין השאר עשה "פרופס" ו"ארט" (כל מה שקשור לאביזרים ותפאורה) לסרט "גט", ולסדרות "זגורי" ו"חממה". בשנה האחרונה הוא השתתף בקורס הום סטיילינג אצל המעצב גילי אונגר, ועל ביתו שבקיבוץ עשה את ניסוי הכלים – פרויקט ראשון לתיק העבודות שלו כמלביש בתים.
ביתו של גלימידי הוא חלק מרביעיית חדרי רווקים, שחולקה לשני בתים. הרביעייה נבנתה בשנות ה-50, ולכן הסגנון צנוע במיוחד, ואפשר גם לומר סגפני: בניין חד קומתי ולו גג רעפים עם תקרת "רוויץ" (סרגלי עץ מצופים בטיח). גודל כל "חדר" הוא כ-25 מטרים רבועים מרצפות טראצו וחלונות עץ. האקט האדריכלי היחיד שגלימידי עשה היה להרוס את הקיר החוצץ בין שתי דירות החדר, ולהפוך אותן ליחידה אחת שרובה חלל פתוח, "open space". אחיו, שקיבל את המחצית השנייה של הרביעייה, הרס את שתי הדירות ובמקומן בנה בית חדש בגודל 160 מטרים רבועים.
גלימידי אומר ש"הבית הוא גם מקום המקלט שלי, ולכן אני מאמין שהאווירה שהוא משרה עלי חשובה". מצד שני, הוא "משתעמם מאפורים וקרמים" ומעדיף ש"זה קצת יוצא מהקופסא, אוונגרד". מקור ההשראה שלו הוא הרחוב המקסיקני, שבו – בבנייה ישנה או חדשה, במבנים פרטיים וציבוריים, חילוניים ודתיים – פוגשים בגוונים עזים של כחול אולטרה מרין, ורוד פוקסיה, צהוב חלמון, אדום עגבנייה וסגול חציל.
בסך הכל השקיע בשיפוץ ובעיצוב 8,500 שקלים – מחציתם בגין הריסה הקיר, והיתר על חומרים וכלים. את כל העבודה עשה בעצמו.
גלימידי אוהב את הצניעות של שנות ה-50 ולכן הבית לא נראה חריג מבחוץ, וצבעו לבן. אך בחצר הציב סירה ישנה ששימשה את השטים באגם יקום, שאותה מילא באדמה ופרחים עונתיים. במרפסת הקטנה עציצים רבים וקישוטים צבעוניים. בפנים צבועים הקירות בגוונים עזים: טורקיז, ירוק כהה ואדום. על הקיר הדומיננטי בבית, זה שצמוד למיטה, איור דוגמת בועות בגוון צהוב חלמון.
מטעמי תקציב ותפיסת עולם אין בדירה רהיטי מעצבים או מערכות ישיבה מותאמות. הרהיטים לוקטו במשך השנים בקיבוץ וגם בהפקות שבהן השתתף גלימידי, ושאותם שיפץ במו ידיו. שולחן האוכל שבנה בעצמו עומד במקום שבו היה פעם הקיר שחצץ בין שתי דירות החדר. הוא עשוי מלוח עץ אורן, והכיסאות שלצידו באו ממקומות שונים: כיסא משרדי ישן שרגליו נצבעו בזהב, כיסא גן מרשת מתכת שנצבע בוורוד, וכיסא מתכת ירוק.
הספה הישנה מרופדת בבד קורדרוי כחול, אך כריות בגוונים שונים שוברות את הסולידיות שלה. על הקירות תלויות תמונות, שאת חלקן צייר גלימידי עצמו ולאחרות יש ערך סנטימנטלי. על המדפים פסלונים ומזכרות ממקסיקו ומקומות אחרים, ומהתקרה תלויים עציצים.
על רקע התאדות הרוח הקיבוצית, וההריסה האובססיבית של כל מה שסימל פעם את הקיבוץ, מהמדשאות הנרחבות, דרך "הנוי" ושבילי הבטון ועד הבתים הקטנים והפשוטים – הבית של גלימידי מציע תקווה ונחמה. באמצעים מוגבלים הוא הצליח לקחת את החדר הישן והספרטני, לשמר את המתיקות של פעם, ולהפוך אותו לצעיר ושמח.
