לרגע אחד במהלך הריאיון עם מאיק בולוטין והוריו משתררת דממה. שלושתם מסתכלים זה בזה ומחליפים מבטים של אהבה. "זה בכלל לא מובן מאליו שהם מקבלים אותי בדיוק כפי שאני", אומר מאיק. "יש כל כך הרבה הורים שלא מקבלים ילדים עם סיפור כמו שלי".
מאיק (21), שנולד בגואטמלה כילדה, אומץ שם וקיבל את השם מאי, היה בן 17 כשהודיע להוריו שהוא טרנסג'נדר, ומאז הוא נוטל הורמונים כדי להפסיק את המחזור ולשנות את קולו. "אצטרך לקחת הורמונים כל חיי, זה כמו לעבור גיל התבגרות", הוא אומר. בנוסף, עבר ניתוח להורדת החזה וסדרת טיפולי לייזר להסתרת הצלקות. "ביום הולדתו ה־18 כבר בירכנו אותו בלשון זכר כשמסביבו המשפחה המורחבת", מספרים ההורים מירי ורוני בולוטין. "כולנו למדנו לקבל את זה".
האימוץ היה בחודש מאי
כדי לעקוב אחר הסיפור המורכב הזה צריך לחזור אחורה כ־30 שנה. מירי, מורה לחינוך גופני ומאמנת שחייה תחרותית, פגשה בבריכה בעמק הירדן את רוני בולוטין, נכה צה"ל מפגיעת מוקש שנפגע קשה בעיניו, איבד כמעט לחלוטין את הראייה באחת מהן ורגלו נקטעה. לימים הפך לשחיין פראלימפי שייצג את ישראל, זכה ב־11 מדליות (בהן שלוש מדליות זהב) ואף הדליק משואה ביום העצמאות ב־2004 (ואם השם בולוטין מצלצל לכם מוכר: כן, רוני הוא אח של הטייל הנודע, דן דן בולוטין ושל פרופ' גיל בולוטין, מנהל מחלקת ניתוחי לב ברמב"ם).
כשביקשו מירי ורוני להקים משפחה וגילו כי אינם יכולים להביא לעולם ילדים משלהם, פנו לתהליך אימוץ בחו"ל. את בתם הבכורה, גאלה (24), אימצו בשנת 1993 בברזיל. כשהייתה בת שלושה חודשים עברו להתגורר בראש־העין. שנתיים אחרי כן ביקשו לאמץ ילד נוסף, אך אז נסגרו השערים בברזיל. "היה המקרה של הילדה ברונה שנחטפה ממשפחתה, ותהליכי האימוץ בברזיל הופסקו", מסבירה מירי. "כששמענו שאפשר לאמץ בגואטמלה שמחנו,
כי רצינו שצבע העור של הילדים יהיה דומה.
"כשקיבלנו את מאי היא כבר הייתה בת כמה חודשים. למזלנו, אף אחד מילדינו לא שהה בבית יתומים. גם גאלה וגם מאיק שהו אצל מטפלת, שתפקידה היה לשמור עליהם בחיים ושיהיו שמנים וייראו טוב".
למה בחרתם בשם מאי?
"האימוץ היה בחודש מאי. לא רצינו מאיה, כי התינוקת נולדה בשבט המאיה, שהוא שבט אינדיאני טהור, אבל עדיין השארנו משהו בשם".
מאי צמחה והפכה לטום בוי. "כל היום על העצים עם בגד ים של בנים, אהב לקפוץ ולרוץ. היה לו שיער ארוך כמו היום, אבל כילדה הוא לא רצה קוקיות או צמות. בשיעורי ספורט רצו שיאסוף את השיער, והוא סירב. גם שמלות הוא סירב ללבוש. רק לאירועים בגן הסכים ללבוש שמלה, כי ילדים אוהבים להיות כמו כולם. כל המשחקים שלו בבית היו משחקי בנים, ורק אם הייתה מגיעה אליו חברה מהגן, הוא היה לוקח ברבי מגאלה. הוא גם אהב ללכת יחף. תמיד היו צועקים לו בשכונה: 'היי, ילד, תשים נעליים'. בכלל, תמיד פנו אליו בלשון זכר ואני הייתי מתקנת: 'זה לא ילד, זו ילדה'".
מאיק: "אמא תמיד פנתה אליי בלשון זכר ככינוי חיבה: 'אתה בא לאכול', 'בוא אליי'. היום זה מעולה".
מירי: "לא ראיתי אותו כבן. זה נעשה מחיבה".
רוני: "לא עלה על דעתנו שהוא יהיה בן בעתיד. זרמנו עם הלבוש שהוא ביקש ועם המשחקים שלו. כילד הוא אפילו הלך רק עם החלק התחתון של בגד הים, אבל לנו זה לא הפריע".
מירי: "ראיתי התנהגויות שקצת כעסתי עליהן. למשל, חיזורים אחרי בנות. אבל הדחקתי".
הקמנו צוות בילוש
כשמאיק הגיע לכיתה ח' מצאה אמו פתק קטן ליד המחשב שבו נכתב: "אמא, אני יודעת שתקבלי אותי בכל מצב. אני 'בי' ואני אוהבת בנות, ויש לך חברה שהיא לסבית, ואני יודעת שתקבלי אותי בדיוק כמו שאת מקבלת את החברה שלך". מירי קראה את הפתק וסימסה למאיק: "אני אוהבת אותך בכל מצב, נדבר בבית'".
ואז דיברתם?
"דיברנו. שאלתי את מאי: 'איך את יודעת שאת ביסקסואלית? מה הביא אותך לחשוב כך?' מאיק הסביר שזה משהו שמרגישים מגיל צעיר, שהוא מרגיש פרפרים בבטן עם בנות. אמרתי, אוקיי, אבל לא הבנתי מה עושים עם זה".
רוני: "מבחינתי זו לא הייתה הפתעה גדולה. אולי בגלל שהוא היה טום בוי, אולי היה אצלי משהו בתת־מודע".
ואיך גאלה קיבלה את זה?
מאיק: "גאלה הייתה הראשונה שידעה. היא זו שאמרה לי לספר להורים. גם מול החבר'ה יצאתי מהר מאוד מהארון".
מאיק החל ללכת למפגשים בקבוצה של איגי (ארגון נוער גאה) בראש־העין. כשהחל לצאת למסיבות של הקהילה הגאה במועדונים בתל־אביב, מירי הייתה מסיעה ומחזירה אותו.
"מסיבות בדרום תל־אביב זה לא המקום שאתה הכי מאושר שהילד שלך הולך אליהן", היא מודה. "לקח לי זמן עד שנרגעתי. הבנתי שהוא הולך, חוזר והכל בסדר, וראיתי גם שבמקום יש שמירה. פעם גררתי איתי את רוני. ראיתי שם ילדים שחיכו עד שש בבוקר לרכבת או לאוטובוס מבלי שההורים שלהם יודעים איפה הם נמצאים".
בסוף כיתה ט' הכיר מאיק, דרך חברים מהקהילה הגאה, בחור מאשדוד, "וכשהוא סיפר לי שהוא טרנס נפלו אצלי כל כך הרבה אסימונים. הבנתי שיש לי עוד הרבה בדק בית לעשות", הוא מספר. "שאלתי את עצמי מי אני, וכצעד ראשון קניתי תחבושות אלסטיות כדי להשטיח את החזה. הייתי מנסה בבית, כשאף אחד לא היה שם, או שהייתי מניח בתיק והולך לשירותים במקום ציבורי כדי לעשות זאת. אבל אי־אפשר להסתיר כלום מאמא שלי. היא ראתה איך לאט־לאט מצטברות לי תחבושות אלסטיות בחדר, ואני אמרתי שיש לי נקע ברגליים".
מירי, מה עבר לך בראש?
"אחרי פעם או פעמיים התחלתי לחשוב שמתרחש שם משהו מוזר. עם הזמן גם הגיעו הביתה חברים שלו, וכשהוא ביקש שהם יישנו אצלנו, משהו בשיח ביניהם לא היה ברור לי. לא הבנתי אם הם בנים או בנות".
מה עשית?
"פתחתי דף פייסבוק תחת שם אחר והתחלתי לבלוש אחריו. חיפשתי סימנים אצלו בחדר, פתחתי מגירות שלו, הקמתי צוות של חברים שיבלוש אחריו. זו הייתה תקופה סוערת, היו הרבה בכי וצעקות ותקשורת קשה, ולא הבנו מה קורה. לפני כן הייתה לי ילדה שאני יכולה לחבק, ופתאום הכל נעשה סוער וקשה. אמרתי לחברים: 'אני דואגת. אם אתם רואים משהו שאני צריכה לדעת, אני רוצה לדעת'".
רוני, איך אתה הגבת?
"חשבתי שמירי עושה נכון שהיא בולשת אחריו. התפקיד של ההורים הוא לא לעצום עיניים ולא לטמון את הראש בחול, בין אם במקומות שהוא נמצא בהם או באנשים שהוא נפגש איתם. אנחנו ידענו את הרוב".
מאיק: "היום אני מודה להורים שלי על הבילוש ועל החקירות. אני חושב שכך הורים צריכים להתנהל".
אמא הזמינה גופייה
לפני ארבע וחצי שנים, כשמאיק היה בכיתה י"א, לאחר שהתבשל עם עצמו במשך תקופה ארוכה, הוא חזר ושיתף את אחותו ברגשותיו. "זה היה בחנוכה, היו אצלנו הרבה אורחים בבית, והרגשתי שאני חייב לשתף מישהו. אמרתי לגאלה שאני מרגיש שאני בן, שאני יודע שיש ניתוחים לשינוי מין ושאני לא יודע איך לספר להורים. חששתי מזה יותר מאשר מהיציאה מהארון כלסבית. זה שינוי גדול, צריך לעבור תהליך, לשנות את איך שכל העולם רואה אותי. כשהאורחים הלכו, אמא שאלה אותי מה מתרחש. היא הרגישה משהו".
מאיק, מה ענית לאמא שלך?
"ניסיתי להתחמק, אבל היא לא ויתרה. היא לחצה ולחצה, עד שבסוף צעקתי: 'אני טרנסג'נדר', ואמא הסתכלה עליי בשוק. אחר כך היא שאלה על אחד החברים שלי, וכשהשבתי לה שגם הוא טרנס, היא ביקשה שלא אתקדם עם התהליך ושלא אקח ממנו הורמונים. מאוחר יותר ישבנו כולנו ודיברנו. הסברתי מה עובר עליי, הכנסתי את ההורים למחשב כדי שיראו ויבינו, וכבר באותו ערב אמא הזמינה בשבילי גופייה להשטחת החזה.
"אחרי אותו ערב לא דיברנו יותר על הנושא. לקח שנה שלמה עד שהוא חזר ועלה. לא הרגשתי מספיק חזק לדחוף אותו, ובפני ההורים עמד תהליך לא פשוט של עיכול הדברים".
רוני: "בהתחלה אמרנו שאולי זה בלבול בגלל גיל ההתבגרות ושזה יחלוף. דיברנו על זה המון. הבנתי שזה משהו עמוק, לא יוצאים עם כאלה הצהרות סתם כך. למירי היה קשה מאוד".
מירי: "בקושי ידעתי להגיד את המילה טרנסג'נדר, לא הבנתי את הנושא המגדרי. כמעט כל ערב ישבתי מול המחשב, למדתי וקיבלתי חושך בעיניים. הבנתי מה זה מצריך: ניתוח, הורמונים, ובלבי קיוויתי שאולי זה לא יקרה".
מאיק: "לא ידעתי על זה".
מירי: "מה חשבת? שאתה תשתף אותנו, ואנחנו נגיד: 'יה, איזה כיף, הבת שלנו טרנס'. אין הורה שימחא כפיים ויגיד 'יש!' זה תהליך ארוך".
הם שבו לדון בכך כשמאיק סיים את כיתה י"ב והלך למכינה הקדם־צבאית במדרשת בן־גוריון.
"התקבלתי לשם כבת", הוא מספר. "חודש אחרי שהגעתי כבר הרגשתי ביטחון, והחלטתי שאני מעלה את הנושא בפני החברים. היה לנו טיול אופניים בלי המדריכים, וכל אחד מהמשתתפים סיפר משהו. כשאני חצי חנוק, מתוך בכי, אמרתי שיש לי סוד ושאני מקווה שיגיע הרגע שאוכל להוציא אותו מולם.
"שלושה חודשים אחרי זה הייתה פעילות שנקראת 'שבוע התבוננות', ושם, באחד המשחקים, פתחתי את זה. הייתה לנו משימה בשם 'אם היית מכיר אותי, אז היית יודע ש...'. עמדנו במעגל, במרכז הונח מקל, הבנים התבקשו לקפוץ אחורה והבנות התבקשו לקפוץ קדימה. נעמדתי באמצע, על המקל, ולא ידעתי לאן לקפוץ. באותו רגע החלטתי שאני חושף את הסוד שלי".
כאבי תופת אחרי הניתוח
לאחר שנחשף, ביקש מאיק להתקדם מהר ככל האפשר בתהליך לשינוי המין. הוא נפגש לכמה שיחות עם הפסיכותרפיסטית ד"ר אילנה ברגר, מנהלת המרכז הישראלי למיניות וזהות מגדרית, "וכשקיבלתי ממנה מסמך שהיא מזהה שאני שלם עם ההחלטה שלי, התחלנו לברר לגבי מנתחים. מדובר באבחון מקצועי, שקובע שיש לי דיספוריה, כלומר, שאני חי בגוף ששונה מן המגדר שאני מרגיש שאני שייך לו, והוא נדרש על ידי משרד הבריאות. בלי האבחון הזה שום מנתח לא היה מסכים לנתח אותי".
מירי: "גם אני רציתי להיות בטוחה שהוא באמת טרנסג'נדר, ולכן גם אנחנו הלכנו לד"ר ברגר. נכנסתי אליה לחדר, שאלתי אם מאיק הוא טרנסג'נדר או לא, וכשהיא אמרה 'ברור שזה מה שהוא', אמרתי 'אוקיי, בואי נמשיך לדבר'. זו הייתה שיחה טעונה מבחינתנו, אבל מצד שני הוקל לנו שיש אבחון מקצועי".
מאיק: "לא רציתי לעבור את הניתוח דרך ועדה של משרד הבריאות, כי אז הייתי צריך להמתין שנתיים. מבחינתי כבר לא היה קשר בין האני שלי לגוף שלי. ידעתי שאם זה לא קורה מהר, אני לא יודע אם אחזיק מעמד".
מירי: "ימים ולילות היה בכי בבית. הצעתי שנחכה אולי אחרי המכינה, אבל מאיק לא אכל ולא ישן. כשהבנו את המצוקה שהוא שרוי בה, עמדנו לגמרי לצדו".
מאיק: "ב־23 באפריל 2014 עברתי אצל מנתח פרטי ניתוח להורדת החזה. נכנסתי לשם בתחושת ריחוף. זה היה חלום שהתגשם".
מדובר בניתוח מורכב?
מאיק: "שעתיים וחצי, ובאותו יום כבר חזרתי הביתה".
מירי: "המנתח הפלסטי, ד"ר יורם וולף, היה מאוד אמפתי ולא שיפוטי. שנייה לפני שמאיק נכנס לניתוח הוא עוד אמר לו: 'אתה יכול להתחרט גם עכשיו'. הוא רצה לדעת שמאיק שלם עם עצמו. הסיוט התחיל לאחר הניתוח. התברר שהעור של מאיק מגיב לא טוב, היו לו צלקות גדולות ועבות (קלואידים), הוא עבר תהליך קשה של טיפולי לייזר, סבל מכאבי תופת וקיבל משככי כאבים נרקוטיים, ובסוף נדרש לניתוח נוסף".
כשהחלים, עשה שירות לאומי דרך פרויקט "נחשול טרנס" של עמותת שלומית, המאפשר לטרנסים לשרת שירות לאומי. הוא עבד עם ילדים כעוזר גנן במרכז הגאה בתל־אביב, וגם בבית הספר הדמוקרטי בתל־אביב, "ובזכות החוויה שעברתי שם החלטתי שאני רוצה ללמוד חינוך ולעסוק בחינוך בלתי פורמלי". בין לבין גם שינה את שמו ואת הזהות המגדרית בתעודת הזהות, וכך עשו גם הוריו – שניהם שינו את הגדרת המין שלו בספח של תעודת הזהות שלהם.
אז כדי להשלים את התהליך נותר רק לבצע ניתוח בפלג הגוף התחתון?
מירי: "זה ניתוח מסובך, ואין כרגע מנתח בעולם שיש לו שיעור הצלחה גבוה בניתוח הזה. צריך לקחת חתיכות עור מהיד או מהרגל, ממש חתיכת בשר, כדי לבנות איבר מין, מה גם שבכל מקרה לא יהיה לו זרע. אנחנו אומרים למאיק: 'אם אתה יכול לקבל את הגוף שלך בלי זה, עדיף'".
מאיק: "גם אני אומר לעצמי שאולי לא כדאי להוציא את הרחם והחצוצרות. אולי בעתיד ארצה ללדת. יש בישראל טרנס שילד, ואני יודע שמדובר בתהליך קשה. אתה כבר נראה כמו גבר, אבל כדי ללדת אתה מתחיל להזריק הורמונים נשיים. מה גם שאני מרגיש שלם עם עצמי גם כיום".
מירי, נראה שאתם מקבלים את מאיק באופן מוחלט. באמת הכל כל כך פשוט אצלכם?
מירי: "ממש לא. היום אנחנו כבר אחרי התהליך, אז אני לא מרגישה יותר את הקושי, אבל זה לא היה פשוט בכלל. עד כדי כך שחשבתי שאולי אני אשמה בכך, אולי זה בגלל משהו שעשיתי, אולי בגלל שדיברתי אליו בלשון זכר, אולי כי אפשרתי לו ללבוש בגדים של בנים. לקח לי זמן עד שלמדתי שזה לא אני.
"ההתחלה הייתה קשה מאוד. אבל לאט־לאט אתה מעכל, וברגע שאתה מבין, התהליך משתנה. העצה הכי חשובה שאני יכולה לתת להורים אחרים זה לומר להם: זה הילד שלכם, וילד הוא אישיות בפני עצמו. הוא לא הרכוש שלנו. ילד זה לא בעל, שאם היחסים ביניכם לא טובים את יכולה לקום וללכת ממנו. מילדים את לא מתגרשת".
מאיק, אנשים מעליבים אותך?
"יש אנשים שמרשים לעצמם לשאול אותי שאלות חודרניות או לגעת בי, אני חווה הקנטות. יש מקומות שבהם אני לא מעז להוציא מילה כדי שלא יזהו אותי כמטרה קלה ויחליטו לפגוע בי. אני גם נראה כמו עובד זר, אני שחום ונמוך ויש לי שיער ארוך, אז לא יודעים אם אני בן או בת. לפעמים אני מפחד ללכת ברחוב לבד".
בכל זאת הסכמת להיחשף בפנינו.
"כי אני רוצה שיבינו שאנחנו אנשים נורמטיביים. העובדה ששיניתי את המגדר לא קשורה למי אני כבן אדם. הכל מתחיל מהחינוך, והחלום שלי הוא להעביר הרצאות בבתי ספר. בעתיד אני רוצה להיות מיליונר ולהקים בית לקהילה הבוגרת של הטרנסג'נדרים, חבר'ה מעל גיל 20 שאין להם מענה, אנשים שלא זכו בהורים כמו שלי".
מאיק מתגורר כיום בפתח־תקווה עם בן זוגו. "בתעודת הזהות של בן הזוג שלי כתוב נקבה, כי הוא עדיין לא עבר את הניתוח. הוא מחכה לוועדה. אבל חשוב לי שיבינו – גם בהקשר שלו וגם בכלל – שאם מישהו בחר להתייחס לעצמו כאל זכר או כאל נקבה, ראוי שהאנשים סביבו יכירו בו ככזה גם גם אם עוד לא התרחש הניתוח".
מאיק, אתה יודע משהו על ההורים הביולוגיים שלך?
"כן, אני יודע כי יש מסמכים, אבל לא מעניין אותי מי ילד אותי. מבחינתי מירי היא אמא שלי ורוני הוא אבא שלי".
