המילה ''רוסי'' מעוררת בנו, הישראלים, בעיקר שתי קונוטציות: דמות של העולה החדש שלובש טרנינג של אדידס שדחוס לתוך גרביים עם כפכפי שורש, ומנגד דמות האוליגרך השופעת סטייל מצועצע, עמוס לוגואים של מותגי יוקרה. שתיהן, אגב, מתייחסות לרגע מאוד ספציפי בתרבות הרוסית – העידן הפוסט־סובייטי.
>> גם ליתאי מרכוס משתלבת בטרנד הפוסט-סובייטי בקמפיין של בלנסיאגה
אבל משהו חדש קורה בעולם האופנה היום: דמות מזרח־אירופאית חדשה נכנסה למשחק, דמות שהופכת לבון טון של תעשיית האופנה ובועטת בערכי היוקרה הקלאסיים של אופנת העילית. אולי זה קורה כי העולם פשוט התעייף מלהרשים באמצעות עושר מזויף ברשתות החברתיות, אולי זרקור קובעי הטרנדים הופנה שוב אל עולם הקלאבינג, סגנון חיים שבו נוחות היא גולת הכותרת, ואולי ההתעסקות בפנימיות סופסוף חִלחלה לראשם של מעצבי האופנה הטרודים. כך או כך, אנחנו מוצאים את עצמנו לובשים טרנינג, עם כל דבר ולכל אירוע, בלי להיחשד כעובדי ניקיון. משהו בהחלט קורה, ותפיסת האסתטיקה שלנו מתחילה להשתנות.
קפיטליזם הורג
''קפיטליזם הורג את היצירה. האופנה כפי שהכרנו מתה כבר זמן מה'' – כך קבעה בתחילת השנה לי אדלקורט, כוהנת הטרנדים המפורסמת בעולם, ואת זה רואים בשטח. בתי האופנה הגדולים, איבדו משהו בהתנהלותם. תחלופת המעצבים הגבוהה, מעצבי־על כמו ראף סימונס ואלבר אלבז שנוטשים את בתי האופנה, אסונות בסדנאות יזע במזרח, נזק אקולוגי, משברים כלכליים – כל אלו עוררו חובבי אופנה רבים להיגמל מהסגנון האינדיבידואליסטי שבו הכל הולך ואתה חייב להציג שילובים מפתיעים ועמוסים כדי להביע את עצמך, והולידו את טרנד ה"נורמקור" המשמים והקונסטרוקטיבי שחברות כמו יוניקלו הן נושאות הדגל שלו.
אז נכון, טרנדים באים והולכים והשפעות פוליטיות וסוציולוגיות נותנות אותותיהן, אך לא אחת מצליח לצמוח טרנד מכיוון לא צפוי, מתת־תרבות, מהשוליים, וכמו סצנות מועדונים או אמנות בשנות ה־70, עכשיו זהו תורו של הקומוניזם. במשך 50 שנה נשארה החברה הסובייטית סגורה, מבודדת, כזו שאינה מאפשרת גישה חיצונית, ולכן פירוק האיחוד הסובייטי היה מעין חידה חברתית עבור העולם ועבור יוצרי האופנה העייפים מדרמה ורעבים להשראה חדשה.
סטלין שיק
התנועה החדשה בעולם האופנה מעוררת עניין רב מזה שנתיים, עם מעברו של הקולקטיב הפוסט־סובייטי לקדמת המסלולים ופלישה מתמדת לבתי האופנה היוקרתיים. הרכבים של מעצבים רוסים נחתו כמו להקות עורבים בבתי הכלבו ובאתרים המבוקשים בעולם, ובראשם Vetements, שהוא קולקטיב של כמה מעצבים מארצות עולם שלישי כמו אירן, ברזיל ורומניה, המונהגים בידיו המוכשרות של דמנה גווסליה , יליד גיאורגיה, פליט מלחמה ומהגר בן 35.
דמנה לא השתכנע מתוכניותיו של אביו לשדלו לעבודת פקידות בבנק בגרמניה, ובמאמץ אדיר הגיע אל שערי מוסד עתיק ויוקרתי באירופה לאמנויות (מ־1663) – The Royal Academy of Fine Arts Antwerp שבבלגיה. לאחר שסיים את לימודיו האקדמיים בהצטיינות עבד בלואי ויטון וניהל צוותים במרג'יאלה, והיום הוא גם המעצב הראשי של בלנסיאגה.
למרות היותו מעצב מוערך בבלנסיאגה, בער בו לעשות דברים אחרת, וב־2014 הוא הקים את Vetements (משמעות השם היא "בגדים" או "מדים" בצרפתית) בניסיון להעביר את הפוקוס לשיח אחר. כבר בתצוגת האופנה הראשונה היה ברור שמדובר ביצור מזן חדש, כזה שאינו “מכבד את הווייב". התצוגה החלה באיחור של שעתיים, כשהלוקיישן הנבחר שאליו הובאו האורחים המכובדים היה מסעדה סינית צפופה, ללא קוקטיילים וללא מיזוג אוויר.
ואכן, דמנה הוא טיפוס ייחודי בנוף. אחד שמכיר את כל מי שצריך, מבלה איפה שצריך, אבל שומר אמונים למסורת הסובייטית שלו ובעיקר לא ממש רואה ממטר את כל הסובבים אותו. אפשר לומר שמדובר בציניות אופיינית לחוגי עילית של גייז אולטרה־קוליים, כאלה שנשים מעריצות אותם וגברים רוצים להיות כמוהם. וכולם, אבל כולם, רוצים להיות החברים שלהם.
כפכפים עם גרביים שיק
אחד הדברים הבולטים בתפיסה של Vetements הוא שיתוף הפעולה עם מותגים ומעצבים רבים. מדובר בעיצוב ללא אגו, ואחד משיתופי הפעולה המשמעותיים של המותג הוא עם אח סובייטי אחר, גושה
רובצ'ינסקי, צלם בן 32 שהסב את מקצועו למעצב אופנה. הקו של גושה, בדומה לשמות חדשים אחרים הנחשבים ל"עילית החדשה", כמו סרגיי פוטין ויוליה יפימצ'יק, מורכב מפּיסים שניכר בהם ניסיון בולט לחקור את העבר הרוסי בעידן הסובייטי ואת האמונה המוחלטת במודל החברה הסוציאליסטית – האמונות של שוויון ופשטות. הרעיון האוטופי של החברה המושלמת אמנם לא התגשם, אבל השפיע עמוקות על כל התפיסה האופנתית של אנשי האיחוד.
התוצאה היום על המסלולים היא מעין שילוב של הפריטים שבהם חשקו המעצבים בילדותם והיו בלתי מושגים (פריטים מהעולם המערבי, בגדי סקייטרים עמוסי לוגואים ומותגים) לבין סגנון הלבוש האחיד, השוויוני וחסר ההבעה העצמית בימים של הגוש הסובייטי. וכך השיק הסובייטי הנלעג, שהוא קצת טראשי, פרובוקטיבי ומתובל בטעם רע, השתלט כמו דיבוק על כל חלקה טובה בקדמת עולם האופנה ועל הסלבס שיושבים בשורות הראשונות.
איך זה קרה? קשה לשים על זה את האצבע. אולי זה התחיל כשדמנה הראה את הלוק־בוק הראשון שלו ללוטה וולקובה, הטופ־סטייליסטית שמככבת בנישת ה"ווגים", וכך הצליח להשתחל אל המיינסטרים, או בכלל כתרופת נגד למאפיה הרוסית שכללה כמה נשים סופר־עשירות (נטליה וודיאנובה, אוליאנה סרגנקו, לנה פרמינובה, מירה דומה ועוד) הנשואות לאוליגרכים ואוכלות פנינים של שאנל לארוחת בוקר ומסמלות את העושר המאוס. אולי דווקא נגד זה התעוררו הסובייטים החדשים. בכל מקרה, הכפכפים עם הגרביים הפכו לשיגעון של הסלבס.
קניה ווסט, הבדיחה עליך
אז כמו שאמרנו, מעריצים לסטייל לא חסר. קניה ווסט הרוס על Vetements, ריהאנה רוכשת כמויות אדירות בכל פעם שיוצאת קולקציה חדשה, וסלינה גומז, כמו האחיות חדיד וקנדל ג'נר ועוד רבות אחרות, משוויצות בטי־שירטס בהדפסת ניינטיז זולה של גושה וטרנינגים פשוטים שעולים כמו תיק של גוצ'י.
בפועל מדובר בלא פחות מאשר במהפכה רוסית נוספת. כאשר אנחנו צופים בדקדקנות בפריטים הלוהטים של המעצבים הרוסים, אפשר כמעט להרגיש את הבדיחה הצינית מצידם על אנשי האופנה המכורים לריגוש זול ולזעזוע. בעצם למה אנחנו משלמים אלפי דולרים על פריטים שכבר לבשנו בשנות ה־80 וה־90, בגדי רחוב שהרוסים נחשפו אליהם רק ב־1990? אז רבים מהם התוודעו לטראש האמריקאי בדמות
לוגואים וברנדים כמו ג'ינסים של ג'ורדאש, טי־שירטס של פרוט אוף דה לום וטומי הילפיגר, קפוצ'ונים של No Fear וסניקרס גבריים של דיאדורה. הפריטים הפשוטים אך הנחשקים האלו היו חלק מהילדות של אותם מעצבים ובאים לידי ביטוי בעיצוביהם היום.
בקיצור, אדון ווסט, אתה משלם עכשיו 1,000 דולר על ג'ינס וקפוצ'ון שכל ילד מהארלם לבש ב־9.99 דולר לפני 20 שנה. יחד עם זאת, ועם הביקורת שנשמעת על המחירים וההתלהבות המוגזמת מהמוצר, יש היבטים נוספים שמקדמים את האופנה הסובייטית ואת אמירתה. אי אפשר להתעלם מכך שהיא מיישרת קו עם האופנה העכשווית, בעיקר בעמדתה לגבי שוויון פמיניסטי. בעבר, ברוסיה לא היה הבדל מהותי בין תפקידה של אישה לזה של גבר מבחינת שכר, עבודה או מאמץ משותף, והדבר ניכר מאוד בקולקציות של "יוצאי הגוש", ואילו היום פמיניזם הוא הנושא הבוער שתעשיית האופנה מנסה לקדם.
בשורה התחתונה, ההשפעות המזרח אירופיות לא בטלות בשישים והן פה כדי לסמל רוח חדשה שקוראת תיגר על הדרמה והעושר של בתי האופנה, אך ככאלה האם הן אמורות להימכר במחירים מגוחכים? הרי אנחנו מדברים בסופו של דבר על טרנינג וג'ינס, כן? לגבי זה אנחנו לא כך כך בטוחות.
