תעשיית האופנה כועסת על גינדי. החברה שהקימה את קניון האופנה היוקרתי הראשון במרכז תל אביב ניכסה לעצמה את מעצבי האופנה בישראל, כשלקחה תחת חסותה לפני חמש שנים את שבוע האופנה המקומי, והפכה אותו לשמה הנרדף. בעולם העסקים קוראים לזה מיתוג, וחברת גינדי בהחלט נזקקה לאחד כזה.
עד לשנה האחרונה התקיים האירוע במתחם הבנייה של הקניון העתידי, בשלבים שונים של הקמתו, אולם הפעם, לראשונה, הוקם מסלול שבוע האופנה בלב הקניון הבנוי, מוקף בחנויות של רשתות ומותגים פופולאריים מחו"ל, שמהדהדים את מצבם העגום של המעצבים המקומיים, שהרי רובם המכריע יכול רק לחלום על חנות במקום.
אל ניגוד העניינים העקרוני והמקומם הזה התווספו השנה מספר החלטות דרקוניות לכאורה מצד הקניון המארח. דחיית האירוע מספר פעמים - האחרונה התבררה שבועות ספורים בלבד לפני התאריך שנקבע ופורסם, כשרבים מהמעצבים המציגים כבר היו בשלבי הכנה מתקדמים של הקולקציה לתצוגה – עוררה זעם כלפי מארגני האירוע, שהוכיחו שוב ושוב שהאינטרסים שלהם ממוקמים עמוק ביסודות הקניון, והרחק מהדאגה למעצבי האופנה המקומיים.
ההזמנה של שרה נתניהו כאורחת כבוד בערב הפתיחה של שבוע האופנה היתה כבר בבחינת לעג לרש. אף אחד לא שאל את מעצבי האופנה המציגים, ובטח לא את אלו שלא לקחו חלק באירוע, האם היו רוצים להתכבד בנוכחותה באיוונט, שעל פניו מוצג כחגיגה של אופנה כחול-לבן לעיני התקשורת המקומית, התקשורת הזרה והקניינים שהגיעו מחו"ל בתמיכת משרד התיירות ומשרד החוץ.
תעשיית האופנה המקומית כועסת על גינדי, אבל גינדי לא אשמים. הם לא אשמים בכך שקנו במיטב כספם את הבעלות על המותג "שבוע האופנה", לאחר שנזנח במשך שנים ארוכות על ידי בעלי הבית עצמם - מעצבי האופנה. גינדי לא אשמים בכך שהפכו את שבוע האופנה למגרש המשחקים שלהם, שהרי נכון לעכשיו שבוע האופנה הוא לגמרי אירוע שלהם, בטאבו, ומכאן שזכותם המלאה להזמין לשורה הראשונה את האורחים שלהם, לנאום ארוכות בפתיחה על חזון הקניון, לדחות את האירוע כדי שיתוזמן עם פתיחת שטחי המסחר. אחרי הכול, בדיוק בשביל זה הם שמו את הכסף שלהם שם.
תעשיית האופנה כועסת על גינדי כי בשבועות אופנה אחרים בעולם נותני חסות כמרצדס בנץ או קאנון לא עושים דברים כאלה, אבל היא מתעלמת מעניין עקרוני מאוד - בשבועות אופנה אחרים בעולם נותן החסות הוא רק נותן חסות באירוע ששייך למועצת המעצבים, ואילו בישראל שבוע האופנה המקומי הוא אירוע של נותן החסות, האירוע של גינדי.
תעשיית האופנה המקומית צריכה להפסיק לבזבז את הזמן בכעסים על גינדי, ולהתחיל לפעול במיידי למען עצמאותה כמארגנת שבוע האופנה של עצמה ומטעמה. בארצות הברית הבינו את זה כבר בשנות ה-60, כשהקימו את מועצת המעצבים האמריקאית CFDA ב-1962. פדרציית מעצבי האופנה הצרפתית הוקמה כעשור לאחר מכן (1973), והגרסה הבריטית, British Fashion Council, נוסדה ב-1983.
בארגונים הללו, הפועלים ללא מטרת רווח, חברים מרבית מעצבי האופנה במדינה. הם משלמים דמי חבר שנתיים, תמורתם הם זוכים לייצוג בפני הממשלה והגופים הציבוריים, ובפני נותני חסויות למיניהם. מטרות הארגונים הללו הן בראש ובראשונה לקדם את תעשיית האופנה המקומית בעולם, לדאוג לאינטרסים של המעצבים ככוח כלכלי לאומי, ולקיים את טקס פרסי האופנה השנתי ואת שבוע האופנה פעמיים בשנה, ללא דחיות וללא משוא פנים. לשם כך הם זקוקים לגיוס תרומות, חסויות ותמיכה ממשלתית, אבל אף אחת מאלה לא הופכת לבעלת הבית של האופנה המקומית.
תעשיית האופנה הישראלית צריכה להפסיק לכעוס. על הממשלה שלא נרתמת ולא תומכת, או על גופים מסחריים שמנכסים אותה לעצמם ועושים בה כרצונם. היא צריכה להתבונן עמוק פנימה ולשאול את עצמה איך קרה שעד עכשיו היא לא השכילה להתאגד למען מאבקה המוצדק.
ותיקי המעצבים יודעים כי ניסיונות להתאגד כבר נעשו מספר פעמים בעבר הרחוק, אבל רק לפני שש שנים, כשמוטי רייף הגיע עם חזון בוער, נוצר הניצוץ שהצליח להבעיר את מדורת האופנה בישראל. בפעם הראשונה, אגב, זה קרה ללא סיוע מצד גינדי, אלא בתמיכה ממשלתית וחסויות מסחריות נוספות. מעצבי האופנה צריכים לשים לרגע את האגו בצד, וגם את הזעם המופנה לגינדי, ולתעל את האנרגיות להפיכת הניצוץ הזה להזדמנות לחבור ולפעול כגוף אחד, לראשונה בהיסטוריה, לקידום עבודתם בארץ ובעולם, ולמען הצלחתה של התעשייה המקומית, שלא לומר הצלתה.
