לאשה

    כוכבת הכושר משנות ה-80' מנהלת את בית הלוחם וחיה עם נכה צה"ל

    פעם אורה חיון כיכבה בתוכנית המיתולוגית "שעת כושר". היום היא האישה היחידה בארץ שעומדת בראש "בית הלוחם", שם גם הכירה את בן זוגה הנוכחי, קטוע הרגל

    אורה חיון. "עד היום מזהים אותי ברחוב. אנשים אומרים לי: 'את לא יודעת מה היית בשבילי, בזכותך אני עושה ספורט'" (צילום: אביגיל עוזי)
    אורה חיון. "עד היום מזהים אותי ברחוב. אנשים אומרים לי: 'את לא יודעת מה היית בשבילי, בזכותך אני עושה ספורט'" (צילום: אביגיל עוזי)

    מי שמזדמן לראשונה למקום עבודתה של אורה חיון מרגיש שהגיע למלון פסטורלי: ערוגות פרחים, ירוק בעיניים, בריכה אולימפית, תרנגולות וברווזים שמסתובבים חופשי – כל אלו יוצרים תחושת שלווה ונינוחות. רק כיסאות הגלגלים הניצבים לצד הבריכה והקביים המונחים לידם מזכירים שמדובר ב"בית הלוחם" בתל־אביב, המסייע לאנשים שנפגעו במהלך שירותם הצבאי בגופם ולעתים גם בנפשם.

     

     

    חיון, שמנהלת את המקום ב־11 השנים האחרונות והיא האישה היחידה בארץ שמנהלת בית לוחם, זכורה לרבים כמגישה של התוכנית המיתולוגית "שעת כושר" ששודרה בטלוויזיה החינוכית בשנות ה־80. "התוכנית צולמה בסך הכל במשך שנה, אבל רצה יותר מעשר שנים", היא אומרת. "כל תוכנית נמשכה רק עשר דקות, אבל יצרה גלים. מכוני כושר נפתחו בזכותה ועד היום מזהים אותי ברחוב. אנשים אומרים לי: 'את לא יודעת מה היית בשבילי, בזכותך אני עושה ספורט'".

     

     

    היום, בגיל 63, היא אמא לשניים וסבתא לשניים (ועוד אחד בדרך), גרה ברמת־השרון, מנהלת זוגיות פרק ב' ועדיין עוסקת בספורט, אבל מזווית אחרת לגמרי. "אני פוגשת מדי יום אנשים שעברו פציעות קשות, ואני חיה בעצמי עם בן זוג שנפצע בצבא והוא קטוע רגל. ממנו ומהם למדתי שבכוח הרצון אפשר להשיג הכל, להמשיך הלאה ולחיות חיים מלאים".

     

    ספורטאית מגיל אפס

    היא נולדה בוורשה שבפולין, וכשהייתה בת שלוש וחצי הגיעה ארצה עם הוריה ואחותה לרמת־אביב. "תמיד צחקו ואמרו שיצאתי מהבטן של אמא שלי בריצה. הייתי ספורטאית מגיל אפס, קפצתי לרוחק, רצתי ריצות קצרות, התחריתי בכדור עף ובאתלטיקה, עמיצור שפירא המיתולוגי היה המאמן שלי. שיחקתי בהפועל רמת־אביב, ואחר כך, כשסגרו את הפועל, עברתי למכבי. יש לי עשרות מדליות. לאחרונה עשיתי סדר ורציתי לזרוק הכל, אבל הילדים לא נתנו לי.

     

    "כילדה הייתי תמיד על המגרש או באצטדיון. ההורים לא יכלו להחזיק אותי בבית. שניהם גם עבדו קשה מאוד. הגענו לכאן כעולים חדשים, כסף לא היה, אמא עבדה בעבודה שחורה בבית חרושת לקפה, סחבה שקים ולעתים הייתה הולכת ברגל לעבודה כי

    "לי היו קוצים. כל הזמן ביקשתי לצאת, החבר'ה בחוץ חיכו לי, הרחוב קרא לי, עד שיום אחד אחותי קשרה אותי לכיסא ואני ברחתי עם הכיסא החוצה. הייתי שד אמיתי"

     לא היה כסף לאוטובוס. אבא היה כלכלן בוורשה ולימים השתלב בתעשייה האווירית ופרש בדרגה גבוהה. שניהם היו עסוקים מאוד ולא הגיעו לשום תחרות שלי. זה לא כמו היום, שאנחנו רצים לכל פיפס של הילדים. הם היו עסוקים בפרנסה, ואחותי, שגדולה ממני בחמש שנים, היא זו שדאגה לי. אמא הנחתה אותנו שכשחוזרים מבית הספר מכינים שיעורים ועד אחר הצהריים לא יוצאים מהבית. לי היו קוצים. כל הזמן ביקשתי לצאת, החבר'ה בחוץ חיכו לי, הרחוב קרא לי, עד שיום אחד אחותי קשרה אותי לכיסא ואני ברחתי עם הכיסא החוצה. הייתי שד אמיתי".

     

    היא למדה חינוך גופני במכון וינגייט ומשם המשיכה ללימודי חינוך מיוחד באוניברסיטת תל־אביב. "בגיל 22 נישאתי, עברנו להרצליה, ואני עבדתי בבית ספר בהרצליה כמורה־מחנכת וחינכתי כיתת ספורט. בבית הספר שבו לימדתי למדה הבת של נורית הניג, שהייתה המפיקה של 'שעת כושר'. היא הייתה חלוצת החלוצות בתחום הזה. עד אז לא הייתה תוכנית כזו בארץ. יום אחד נורית באה להתייעץ איתי, שאלה איך נכון יהיה לבנות תוכנית כושר בטלוויזיה, ובסוף השיחה הציעה לי לגשת למבחן מסך".

     

    "בשעת כושר".  "כל תוכנית נמשכה רק עשר דקות, אבל יצרה גלים" (צילום: שאול גולן )
      "בשעת כושר". "כל תוכנית נמשכה רק עשר דקות, אבל יצרה גלים"(צילום: שאול גולן )

       

      זה קסם לך?

      "בהתחלה לא. אני אדם מאוד פרטי ולא רציתי, אבל נורית לא ויתרה. בסוף היא הצליחה לשכנע אותי, ניגשתי לאודישנים ועברתי. כשהבנתי את החשיבות של התוכנית וגיליתי שניתן לחנך באמצעות הטלוויזיה למודעות גופנית, שמחתי להיות חלק מזה.

      "בהמשך ניהלתי את מועדון מכבי בהרצליה, ואז פנו אליי ממכבי העולמי והסוכנות היהודית והציעו שאסע לשליחות בניו־ג'רזי. נסעתי עם המשפחה לשלוש שנים וזו הייתה חוויה".

       

      כששבו לישראל החליטה לא לחזור לעבודתה כמורה. במשך כמה שנים ניהלה מתנ"ס, ואז צדה את עינה מודעה בעיתון שבה חיפשו מנהל לבית הלוחם בירושלים, ומאז, כבר 15 שנה, מתוכן 11 שנה בתל־אביב, היא נושאת במשרה הזו ומנהלת יותר מ־200 אנשי צוות, בהם מדריכים, מאמנים, עובדי משק ומנהלה. בתפקיד הזה היא משלבת, לדבריה, את כל חלקי הפאזל – עבודה עם אנשים, ידע בספורט, ניסיון בניהול מרכז קהילתי ובעיקר – רצון עז להרים תרומה משמעותית לחברה. "זה לא סתם לתת שירות לאנשים, זה שירות משנה חיים. כשמגיעים אלינו אנשים ורואים מה אנחנו עושים, הם יוצאים מוקסמים וגם הם רוצים לתת".

       

      בחינת גמר בבית החולים

      במשך 29 שנים הייתה נשואה ואז התגרשה. לימים, לאחר שהגרוש שלה נישא מחדש, הוא חלה וחיון הייתה לצדו עם ילדיהם עד שנפטר. "זה מובן מאליו", היא מסבירה, "הוא הרי אבא של הילדים שלי. הכרתי אותו בגיל 17 ועברנו יחד כברת דרך. זה לא משהו שניתן למחוק או לשכוח". בנה בר (37) עובד בסוכנות החלל הישראלית כמנהל האתר שלהם ("ילד מרתק, בוגר תואר שני בספרות עברית"). בתה יעל (34) היא אמנית העובדת כמורה לחינוך מיוחד וגם כמדריכה בספארי. "יש לה רגישות בלתי רגילה לאנשים וגם לחיות", אומרת חיון ומוסיפה בחיוך: "כנראה עשיתי משהו נכון עם הילדים שלי, כי באמת זכיתי".

       

      את יוסי דואר, בן זוגה זה 11 שנה, פגשה במסגרת עבודתה. "הייתי בבית הלוחם

      "באחת הפגישות הראשונות שלנו נסענו לחורבות ציפורי. שאלתי אותו: 'תגיד, אתה חושב שתוכל לטפס במדרגות?' אחרי חמש דקות צעקתי: 'אתה מוכן לחכות לי רגע?'"

       כמה חודשים ומתברר שהוא הבחין בי. באחד הסיבובים שלי שם עצרנו לדבר ומשם זה התגלגל. יוסי אלמן, אב לשני בנים בוגרים, נכה צה"ל שנפצע במהלך אימון צבאי בשנות ה־70. הוא איש מיוחד במינו: מהחיים איתו למדתי שאם אתה רוצה משהו, אתה תשיג אותו גם אם אתה נכה, ובזכות כוח הרצון אולי אפילו תשיג יותר.

       

      "אחרי הפציעה הרגל שלו נקטעה מתחת לברך, אבל הוא לא ויתר כבר אז. הוא נבחן בבית החולים על התזה שלו לתואר השני והבוחנים הגיעו עד אליו. הוא אדם נדיר: מצייר, מפסל, צולל, שוחה, סקיפר ומאסטר דייבר, ואנחנו מטיילים יחד בכל העולם. אנחנו צורכים תרבות בלי סוף ושנינו אוהבים מאוד לרקוד. כשיש אירוע, תמיד ימצאו אותנו על רחבת הריקודים".

       

      אין קושי בחיים לצד נכה?

      "שום קושי. החיים שלנו שגרתיים לחלוטין. הוא לרגע לא הפסיק לעבוד וללמוד ולא נתן לפציעה לעמוד בדרכו. אני זוכרת שבאחת הפגישות הראשונות שלנו נסענו לחורבות ציפורי. שאלתי אותו: 'תגיד, אתה חושב שתוכל לטפס במדרגות?' אחרי חמש דקות צעקתי: 'אתה מוכן לחכות לי רגע?' אני תמיד צוחקת שהשמועה על כך שהוא קטוע רגל לא הגיעה לאוזניו".

       

      דואר, בוגר לימודי כלכלה וראיית חשבון, היה ממקימי ערוץ תבל בטלוויזיה בכבלים ואף הקים את סניף תדיראן בארצות־הברית. כיום הוא מכהן כדירקטור של חברות, "עסוק תמיד, אחד האנשים עם הכי הרבה אנרגיות חיוביות שאני מכירה. כמה שנים אחרי שנפצע הוא נהג לבקר במחלקות שיקום ולהפיח תקווה בפצועים צעירים. הוא אדם מעורר השראה. למדתי ממנו שאין הר שהוא גבוה מדי".

       

      לא מובן מאליו למצוא בפרק ב' חבר כזה.

      "זה ממש לא מובן מאליו, וזו ברכה גדולה".

       

      עם בן זוגה יוסי דואר בטיול בפרו. "אני תמיד צוחקת שהשמועה על כך שהוא קטוע רגל לא הגיעה לאוזניו" (צילום: מתוך אלבום פרטי )
        עם בן זוגה יוסי דואר בטיול בפרו. "אני תמיד צוחקת שהשמועה על כך שהוא קטוע רגל לא הגיעה לאוזניו"(צילום: מתוך אלבום פרטי )

         

        גם הנשים ערות בלילה

        בית הלוחם בתל־אביב, שבו חברים יותר מ־11 אלף נכי צה"ל ובני משפחותיהם, הוא אחד מארבעה בישראל – שלושה מהם מנוהלים על ידי גברים.

         

        איך את מסבירה את העובדה שאת האישה היחידה בארץ בתפקיד?

        "ייתכן שמלכתחילה מתמודדים עליו יותר גברים מנשים, אבל אין אצלנו העדפה מסוימת. עובדה ש־51 אחוז מהעובדים אצלנו הן נשים, ויש לנו מנהלות אגפים ומנהלות מחלקות וגם מנהלת אגודת הידידים שלנו היא אישה. אגב, לא מעט אנשים בבית הלוחם אומרים שהם מרגישים שיש כאן מגע של אישה. לנשים יש סגנון ניהול שונה. אישה תנהל שיחות אישיות ממקום קשוב ורגיש יותר, וזה חשוב בניהול של בית כזה.

         

        "אנשים שבאים לכאן אומרים שזה לא הבית השני אלא הראשון שלהם, ויש כאלה שבשבילם המקום הזה הוא סיבה לצאת בבוקר מהבית. בתחילת דרכי כאן אמר לי נכה מבוגר משפט שחרות בזיכרוני: 'אם לא בית הלוחם, הייתי מת'.

         

        "הרקמה כאן עדינה ושברירית, והיא כוללת כמובן קשרים אישיים עם באי הבית.

        "אני לוקחת איתי את העבודה לכל מקום, אני ממש חיה את זה. אני אף פעם לא מתנתקת מהטלפון, ויש על כך ויכוח נצחי ביני ובין בן הזוג שלי. האושר הכי גדול שלו היה בטיול בפרו, כשהגענו להר באיזה חור ולא הייתה קליטה"

         יש לנו, למשל, הלום קרב מבוגר, אדם שנוטה להתפרצויות קשות. יש לי קילומטרז' של שיחות איתו, שבמהלכן הוא שיתף אותי בחייו האישיים. כשעשו עליו סרט הוא ביקש שאצפה בו, ואני ישבתי מרותקת. הבנתי אז הרבה דברים שנגעו להתנהגות שלו. והיה אירוע כאוב כשאחד מחברי הבית, נכה צה"ל ותיק, שלח יד בנפשו. עד היום אני נמצאת בקשר אמיץ עם אשתו, שמוסיפה להגיע לבית הלוחם.

         

        "אני לוקחת איתי את העבודה לכל מקום, אני ממש חיה את זה. אני אף פעם לא מתנתקת מהטלפון, ויש על כך ויכוח נצחי ביני ובין בן הזוג שלי. האושר הכי גדול שלו היה בטיול בפרו, כשהגענו להר באיזה חור ולא הייתה קליטה".

         

        איזו פרוצדורה צריך לעבור עד שמגיעים לבית הלוחם?

        "כל אדם שמוכר על ידי משרד הביטחון כנכה מעל 20 אחוז הוא חבר בארגון נכי צה"ל. בישראל יש כ־50 אלף נכי צה"ל, וכמחצית מהם מגיעים לבתי הלוחם. חלק מהנכים לא באים בגלל המרחק ממקום מגוריהם, ויש בעלי נכות קלה שיכולים למצוא מענה במתנ"ס או בקאנטרי המקומי. לאחרונה נפתחו בארץ גם מיני־בתי לוחם, למשל באילת, בניר־העמק, במבואות החרמון ובאגמון החולה.

         

        "הגיל הממוצע של נכי צה"ל הוא מעל 60. בבתי הלוחם שלנו, ובמיוחד בתל־אביב, יש גרעין קשה של פצועים מבוגרים, בוגרי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. כשזיהינו שהבית הולך ומתבגר, מנכ"ל ארגון נכי צה"ל, חיים רונן, גייס רכזות של צעירים, כאלה שמדברות בשפתם ומבינות אותם. יש אצלנו יותר מ־1,000 פצועים צעירים, בני פחות מ־35, חלקם ממבצע 'צוק איתן' ואחרים מפיגועי טרור".

         

        ההתמודדות עם פצוע צעיר שונה מהתמודדות עם פצוע מבוגר?

        "כן. גם בגלל טריות הפציעה וגם כי הציפיות והצרכים של הדור הצעיר

        "אני שוחה פחות מדי, עושה צעידות ומתאמנת בפילאטיס מכשירים לפחות שלוש־ארבע פעמים בשבוע. יוסי עושה כפול ממני"

         שונים לחלוטין. כשפצועי מלחמת יום הכיפורים הגיעו לכאן (המקום הוקם ב־1974, אחרי מלחמת יוה"כ, שר"א), הם הגיעו כקבוצה. כל הפעילות שלהם נעשתה בתוך בית הלוחם. כיום המפגש הראשוני שלנו עם הפצוע נעשה לא פעם מחוץ למקום, וגם חלק גדול מהפעילות נעשית מחוץ לבית, כמו ספורט ימי, קיר טיפוס וטיולי ג'יפים. אנחנו גם עושים טיולי שחרור: לוקחים קבוצת פצועים שחלמו על הטיול הגדול בחו"ל ומגשימים להם את החלום. הפעילות מותאמת לרוח התקופה".

         

        וכשמדובר בהלומי קרב?

        "הם מגיעים אלינו בהמוניהם. יש כאלו שהם גם פצועים פיזית וגם הלומי קרב, ואצלם אנחנו נדרשים לרגישות גבוהה במיוחד. כיום, יותר מבעבר, יש הבנה והכרה בהם. כשהלומי הקרב המבוגרים פגשו בבית הלוחם פצועים כמוהם, הם פתאום הבינו שמה שעובר עליהם קורה גם לאנשים נוספים ולא צריך להתבייש בו.

         

        "ולא מדובר רק בגברים. לעמותה שמטפלת בהלומי קרב שהיו בשבי קוראים 'ערים בלילה', אבל גם הנשים שלהם ערות בלילה וגם הן באות לכאן, ולא רק הן, אלא גם נשים של נכי צה"ל אחרים. יש כאלה שחולקות איתנו את הקשיים הפיזיים, אחרות מדברות על הקושי לחיות בבית עם מלווים ומטפלים של בן הזוג. אלה נשים לביאות. הן יעשו הכל כדי שבן הזוג ירגיש מוגן וידע שהוא לא לבד. הן מוודאות שאנחנו יודעים מה כואב לו ועל מה לשים את האצבע. הרבה פעמים הנכה לא אומר ואנחנו לא יודעים. הן כאן בשבילו".

         

        חיון. שירות משנה חיים (צילום: אביגיל עוזי)
          חיון. שירות משנה חיים(צילום: אביגיל עוזי)

           

          קורס שימוש בסלולרי

          חיון מספרת בסיפוק על שפע הפעילויות בבית הלוחם: "יש לנו מאות חוגים: ציור, פיסול, שפות, תכשיטנות, מחשבים ואפילו שימוש בטלפון חכם לנכים מבוגרים. יש קבוצות כדורסל שמתחרות בארץ ובחו"ל. הנה, רק לאחרונה הייתי איתם בתחרות באיים הקנריים, וכשאני רואה אותם דוחפים אחד לשני את כיסאות הגלגלים, זה מרגש אותי.

           

          "יש לנו גם קבוצת התעמלות ותיקה לקטועי גפיים, יוגה, מכון כושר מונגש, בריכה אולימפית ובריכה טיפולית, שנחנכו ביוני האחרון בעלות של 38 מיליון שקל, וכמובן יש פילאטיס, שזה ממש אימפריה אצלנו. לפני עשר שנים חשבתי שזה יתאים לבנות הזוג של הנכים, השגתי תרומה לסטודיו קטן, והיום יש לנו יותר מ־300 מתאמנים".

           

          את עצמך עדיין עושה כושר?

          "אני שוחה פחות מדי, עושה צעידות ומתאמנת בפילאטיס מכשירים

          "הייתה תוכנית שעשיתי ליום המשפחה עם אמא שלי ובת אחותי. אמי בת 93 כיום, חולה מאוד. צפיתי בתוכנית לפני כמה שבועות כי רציתי להיזכר איך היא הייתה. צפיתי ובכיתי"

           לפחות שלוש־ארבע פעמים בשבוע. יוסי עושה כפול ממני. אין יום שעובר שהוא לא עושה ספורט, אם זה שחייה, מכון כושר, צלילה או הפלגה בשבתות. האהבה הזו לספורט משותפת לשנינו".

           

          מתי לאחרונה ראית אחת מהתוכניות שבהן את מתעמלת במרץ?

          "הייתה תוכנית שעשיתי ליום המשפחה עם אמא שלי ובת אחותי. אמי בת 93 כיום, חולה מאוד. היא לא מתקשרת ולא מזהה אותי. צפיתי בתוכנית לפני כמה שבועות כי רציתי להיזכר איך היא הייתה. רציתי גם להראות אותה למטפלת שלה, שלא הכירה אותה בשנותיה היפות. צפיתי ובכיתי".

           

          את בקשר עם המנחים האחרים?

          "לאחרונה הפגישו אותנו בתוכנית שנעשתה בערוץ 10. אחריה נשארתי בקשר עם חיה הלפרין, שהייתה גם היועצת של התוכנית, אחרי שנים שלא התראינו. היא פרשה לאחרונה מווינגייט. אני יודעת שדליה מנטבר ממשיכה עם הפילאטיס, ויענקל'ה, יעקב לויתן, גמלאי. אבי פאנק נפטר. אני זוכרת אותם ואת התקופה ההיא כתקופה מדהימה. זה פתח בפניי כל כך הרבה כיוונים.

           

          "אבא שלי, ניצול שואה, היה נורא 'אולד סקול', עם מסלול חיים מתוכנן, ולי היו כמה קריירות. בכל פעם שהחלפתי עבודה אבא היה נחרד. הוא היה שואל: 'למה לך?' אבל אני העזתי ומעולם לא הצטערתי על שום צעד. כל דבר שעשיתי היה מעניין יותר ומסעיר יותר, ופתח בפניי המון אפשרויות נוספות".

           

          עשו מנוי ל"לאשה"

           

           

          הגליון החדש של לאשה (צילום: מאיר כהן, סגנון: קרן נפתלי)
          הגליון החדש של לאשה (צילום: מאיר כהן, סגנון: קרן נפתלי)
           
          הצג:
          כל התגובות לכתבה "כוכבת הכושר משנות ה-80' מנהלת את בית הלוחם וחיה עם נכה צה"ל"
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד