השבוע, לראשונה מזה שנים, עלה בי דחף לשמוע את The dark side of the moon, האלבום האגדי של פינק פלויד. זה עם העטיפה המיתולוגית של קרן אור לבנה, שעוברת דרך פריזמה שקופה ויוצאת מצידה השני כספקטרום אור צבעוני. כשהתחלתי להתרגש מהצלילים המוכרים, האסימון נפל: טוקוג׳ין יושיוקה. חיבור של תת המודע, ועוד רגע תבינו למה.
החורף נפתחה בטוקיו תערוכת יחיד של יושיוקה, תחת הכותרת "ספקטרום". המעצב היפני המוערך, שזוכה בכל העולם לתשבוחות כאחד היוצרים החשובים והמשפיעים בשני העשורים האחרונים, ידוע בשימוש שהוא עושה בטכנולוגיה ניסיונית, כשהוא מלהטט ומחליף בין כובעי המעצב, האמן, המדען-החוקר והאדריכל. והוא רק בן 50.
''ספקטרום'' הוא מיצב שמציע מסע מיסטי כמעט דרך האור, עם צבעי קשת שנדמים כאינסופיים, ומציפים את החלל כולו. יושיוקה נוהג באור כמו פסל שעובד עם חומר: הוא משנה את צורתו לצרכיו ומפרק אותו לצבעים בעזרת פריזמות קריסטל. שברי האור שהוא יוצר מוקרנים לתוך עיני המבקרים ומספקים חוויה חזקה במיוחד. הקריסטלים מותקנים על קיר לבן במבנה שמזכיר מושבה של גחליליות זוהרות, ועל אף יופיים הרב – הם רק שחקני משנה שנמצאים שם כדי לקדם את העלילה, ולא מנסים להתחרות עם השחקן הראשי – האור.
שני קירות אלכסוניים מתכנסים ויוצרים חלל אפלולי שמוביל אל מופע הקריסטלים, ואי אפשר להימנע מלחשוב על ביטויים כמו "האור שבקצה המנהרה", או "ההליכה אל עבר האור" – שני משפטים שלרוב מתארים סיטואציות שטומנות בחובן הרבה רגש. וזה בדיוק מה שיושיוקה רוצה שנעשה – הוא רוצה שנרגיש.
לספרו מ-2010, המתעד את עבודותיו, הוא בחר לקרוא "צורות בלתי נראות", באמרו כי הוא לא מעצב אובייקטים, אלא רגשות. כותרת זו מתמצתת במדויק את הפילוסופיה העיצובית שלו. יושיוקה אומר כי בעולם שבו הטכנולוגיה הדיגיטלית תופסת יותר ויותר מקום, הצורה החומרית משנה את משמעותה. לטענתו, אנחנו חיים בעידן של תחושות, כאשר בני האדם, אשר בעבר סירבו לשלם עבור משהו שהם לא יכולים לראות, ימצאו ערך רב יותר בחוויות ובאובייקטים שמעוררים רגש.
חושים כמו מגע וריח, ואלמנטים חמקמקים כמו אור או זיכרון, מהווים רק חלק מארסנל הכלים שלו, שבעזרתם הוא מנסה לגעת באנשים. קשה להרחיב בהסברים על עבודותיו, אך ניתן לומר ש"שקוף" הוא הצבע, מצב הצבירה והחומר המועדף עליו. השקיפות אותה הוא אוהב כל כך, הפכה להיות סימן ההיכר הבולט שלו.
קריסטלים מהפנטים את ישיוקה, ולאורך השנים שימשו לו כחומר גלם. לעיתים הוא חוקר את המבנה הפיזי שלהם ואת תהליך ההתגבשות, ולעיתים את התגובות הפסיכולוגיות שהחומר ותכונותיו מצליחים לעורר אצל המתבונן. במסע מתמשך הוא חוקר את מערכת היחסים בין הטבע לבני האדם, מה שנראה אך הגיוני כשחושבים על המקום המיוחד ששמור לחיבור הזה בתרבות היפנית.
כשהיינו ילדים, ניסינו (לפחות חלקנו) לגדל קריסטלים ביתיים בעזרת חוט צמר וצנצנת מלאה במים רוויים במלח. את העיקרון הזה ממש החיל יושיוקה על סדרת רהיטים בשם ונוס, שהציג ב-2008. הוא מילא מכלי זכוכית ענקיים בתמיסה מינרלית, שבתוכה הציב שלדים בסיסיים מסיבי פוליאסטר צפופים, שהגדירו את צורתם הראשונית של הרהיטים. תוך כדי התהליך הושמעה מוזיקה קלאסית בתוך המכלים (או אולי היו אלה הפינק פלויד?), על מנת "לעורר בגבישים חיים" ולעודד את המקריות הקסומה של ההתגבשות. כמו ונוס של בוטיצ'לי שעלתה מהים, כך נשלפו מהמים גם רהיטי Venus, בכוונה להדגיש בפני הקהל את כוחו המופלא של הטבע, המביס כל טכנולוגיה חדשנית תורנית. בהקשר זה טוען יושיוקה, כי ליצירה יש סיכוי גבוה יותר להישאר רעננה כשהיא מבוצעת בטכנולוגיות ובחומרים ותיקים וקלאסיים, ודווקא הרעיונות החדישים ביותר עלולים להיראות מיושנים לאחר שנה.
תמציות של תחושות הלקוחות מהטבע החלו להופיע בעבודותיו במשך השנים, כשבראשית דרכו הן נטו להיות יותר מינימליסטיות וקונספטואליות. "כיסא שנעלם בגשם'' (chair that disappears in the rain) היא עבודה משנת 2002, שהיוותה סנונית ראשונה ובישרה על העתיד לבוא. גוש זכוכית שקופה פוסל לצורה של סלע ענק, והוצב ברחוב לצד כיסא זכוכית שעליו טקסטורות של אדוות מים. לא באמת צריך לחכות לגשם שיגיע כדי להתרגש מהיופי הזה. הדמיון משלים את התסריט, בין היתר בעזרת שמה הכה-יפני, פיוטי ורומנטי של העבודה. ספסל ה-water block המהפנט מאותה שנה, שהמשיך את אותו קו עיצובי, שב וממציא את עצמו מחדש מאז ועד היום.
את הרוח גייס יושיוקה לעזרתו כשעיצב את חלונות הראווה של המותג ''הרמס'' ברחבי העולם. בניסיונו לייצר את הסביבה המושלמת לצעיפים האיקוניים של החברה, החליט לוותר על שימוש בכל אובייקט חומרי נוסף, ולהימנע מרעש חזותי מיותר. הוא בחר להדגיש את עדינותו של הבד דרך הצגת תנועה מתמדת שלו בחלל. בחלון הראווה הוצג וידאו של אישה שנושפת בעדינות אויר אל הצעיף שמוקם מולה, כשזה נע ברכות בהשפעתה. התסריט הפואטי הזה התממש בעזרת רוח קלה שנשבה מחור קטנטן בקיר המסך, כשהאשליה שהתקבלה היתה לא פחות ממושלמת (שווה להציץ בסרטון שכאן).
מוטיבים מסוימים חוזרים על עצמם בגלגולים שונים מפרויקט לפרויקט, וכך התערוכה הנוכחית אינה הראשונה שבה הוא מציג עבודות שעושות מניפולציה באור. דוגמה מובהקת הוא פרויקט ה-Rainbow Church שלו, שהוצג בכמה תערוכות בעולם. זהו מיצב ארכיטקטוני מרשים בגובה 12 מטרים, שבו 500 פריזמות קריסטל מרכיבות חלון גבוה וצר, וממירות את האור הטבעי שחודר דרכן לצבעי הקשת, ששוטפים את כל החלל הפנימי.
את הרעיון הראשוני קיבל יושיוקה כשהיה בן עשרים וקצת, בעת ביקור ב-Chapelle du Rosaire, כנסייה בדרום צרפת:
הצייר אנרי מאטיס צבע את חלונותיה בצבעיו וקוויו האופייניים, ויושיוקה נפעם מכוחה של השמש הפרובנסלית, שחדרה דרך הזכוכית והצבע. מאז, כך הוא מעיד, חלם "לתכנן מבנה אדריכלי בו בני האדם יוכלו להרגיש את האור עם כל חושיהם". והוא הצליח, שכן ה''כנסייה'' שלו מעוררת במבקרים התעלות רוח. אם אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, יושיוקה, שיורד לרמת הפרט של אורכי הגל של קרני האור, נגלה דרכם בפני המתבונן.
יושיוקה לא רק מתעל את תופעות הטבע לטובתו, אלא גם משחק עם התפיסה שלנו לגבי המרחב, כוח המשיכה והחומריות שאיתה הוא עובד. את הגישה שהוא מחיל בפרוייקטי האמנות שלו, הוא מיישם גם על מוצרים תעשייתיים ופרוייקטים שמזמינים ממנו מותגים כמו Issey Miake, Moroso, Kartell, Swarovski, Cartier, BMW ורבים אחרים.
כך למשל, שולחן האבן שיצר עבור Turkish stones לשבוע העיצוב של מילאנו ב-2014, נראה כאילו הוא משחרר את עצמו מכוח הכבידה, ופלטת האבן המאסיבית נראית כמו צפה באוויר (אך בפועל נתמכת בשתי פריזמות אקריליות שקופות).
קולקציית Sparkle של שרפרפים ושולחנות צד שיצר עבור kartell ב-2013 אמנם עשויה פוליקרבונט, אך נראית כאילו נחתכה בעבודת יד מיומנת מגושי קריסטל צלולים.
עבור חברת Glass Italia עיצב ב-2015 ארון בגדים מזכוכית שקופה, כשהוא משנה לחלוטין את התפיסה המקובלת לגבי הרהיט היומיומי הזה. בזכות שינוי פשוט ומפתיע של החומריות הסטנדרטית שלו, ארון הפנטום הופך ליצירה מפתיעה בחלל המגורים, שמגדירה את הימצאותה בעיקר בזכות ההשתקפויות מהסביבה ותוכנה. הפתגם "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו" מעולם לא היה ברור יותר. אפילו שהקנקן כל כך יפה.
קירות שקופים הם העיקר גם בפרויקט בית התה (kou-an glass-tea house), שנבנה כולו מזכוכית על פסגת הר בקיוטו. דרך פרשנותו האישית לבית התה היפני הקלאסי, מיזג יושיוקה בין המסורת היפנית ובין נופי הטבע עוצרי הנשימה שמסביב, והפך את חווית הביקור במקום לרבת רבדים.
בין הקיים ללא קיים, בין הגשמי לרגשי, יושיוקה קושר קשרים בלתי נראים ומניע אותנו להתייחס לעבודותיו דרך הבטן והלב, ולא רק דרך העיניים. בספרו הוא כותב: "כפי שהמוזיקה לא פועלת רק על האוזן, אלא על כל חמשת החושים – כך גם ב'עיצוב חסר הצורה' מעורבת כל קשת התחושות והרגשות האנושיים, ולא רק האובייקטים הפיזיים". אם נמשיך את האנלוגיה שלו עצמו – הרי שהעיצוב של יושיוקה הוא מוזיקה שחודרת עמוק לנשמה. וזהו פסקול נפלא לחיות לצליליו.
- איפה: גלריה ''שיסיידו'', טוקיו.
- מתי: עד סוף מרץ.
אוהבים עיצוב ואדריכלות? לחצו על התמונה ועקבו אחרינו גם באינסטגרם:
