ילדים אתם רוצים גלידה? א-ת-ם רוצים גלידה?! אז תפסיקו מיד לריב ותחייכו למצלמה! ילדים! אנחנו נוציא מהבילוי הזה לפחות תמונה אחת טובה, שמעתם?! (צילום: מהאלבום המשפחתי)
כבר 5 שנים שאני אמא. כבר 5 שנים שאני מקטרת על זה. על מה? על מה לא. על ההתארגנות בבוקר, על הפיזור לגנים, על החזרה הביתה בפקקים, על האיסוף מהגנים, על החוגים, על ארוחת הערב, הטינופת מסביב, המקלחות, ההשכבה, ההפרעות בלילה, הקימה בבוקר וחוזר חלילה.
קחו למשל סיטואציה סתמית כמו להיכנס לאוטו. עכשיו תוסיפו למשוואה גשם, שני ילדים, שני מעילי דובון, שתי מטריות, שני כסאות בטיחות שצריך לעשות פסיכומטרי כדי לדעת איך קושרים אותם, ואימא אחת שחוטפת מלא מכות בראש מהתקרה של האוטו עד שהיא מצליחה להנדס את כל הסיפור הזה. כבר 5 שנים שאני אמא. כבר 5 שנים שאני מקטרת על זה. אבל זו הפעם הראשונה שאני מרגישה צורך לציין את המובן מאליו: אני אוהבת את הילדים שלי. כמה אוהבת? לפחות כמו אותן אמהות שלא מקטרות אף פעם. לפחות.
שבע שנים הייתי נשואה לפני שהצלחתי להביא את ילדיי לעולם. שבע שנים במהלכן ידעתי שהחיים כמו שהכרתי אותם ישתנו לנצח ברגע שיגיעו שני הפסים על הסטיק. בהתחלה ניסיתי לדחות את הקץ, וכשהגיל (והבעל, והסבתות, והשכנות, והמוכר במכולת) התחילו לדחוק, היה זה תורו של הגוף לעשות לי "נו נו נו! חשבת שברגע שתחליטי שמתאים לך זה ילך חלק? פחחחחחח, תחשבי שוב".
זה לא אומר שאני לא אוהבת את ילדיי. זה לא אומר שאני לא חושבת שהם הדבר הכי יפה, חכם, מצחיק ומיוחד שנחת על פני האדמה הזו. זה רק אומר שעבר עליי יום לא קל
3 שנים (וחצי דופלקס לרופא נשים שלנו) אחרי, הגיעו הפסים המיוחלים. כשדמעות ההתרגשות שככו, הגיעו גם הקיטורים. כשגם הילד השני הגיע, הקיטורים הפכו לדרך חיים.
לפני כמה ימים התפרסם כאן טור שלי שבו אני מתלבטת בקול רם אם להביא לעולם ילד שלישי או לא, כשאני פורשת את הסיבות לכאן ולכאן. לטור הוצמד סקר שאפשר לקוראים להצביע ולהשפיע בנושא (סתם נו, נראה לכם להשפיע? מה אנחנו ב"האח הגדול"?).
בין שלל התגובות המקסימות והמזדהות שקיבלתי, היו גם לא מעט קולות אחרים שקראו לי להתבייש בעצמי, פסקו שאם אני מתלוננת כ"כ על השניים שכבר יש לי - אני לא ראויה לאחד נוסף, טענו שאני גורמת לילדיי נזק פסיכולוגי ואף האשימו אותי שאני עושה להם שיימינג (!) מאחר ואין להם יכולת להגן על עצמם או להתלונן עליי חזרה ברשתות החברתיות.
למי שפיספס: הטור הקודם של אהובית, הקליקו על התמונה:
המשפחה לאן? הקליקו על התמונה (צילום: מתוך אלבום משפחתי)
יכול להיות שאני באמת אימא רעה? לא ראויה? מה, יש מצב שהילדים שלי בעוד עשר שנים יהיו כ"כ משועממים שהם יגללו עשר שנים אחורה בעמוד הפייסבוק של אמם המזדקנת רק כדי לראות אלו פוסטים כתבתי עליהם?
אף פעם לא כיף להיות בצד שנשפט, בטח לא כששופטים אותך על היכולות האימהיות שלך. בכלל, יש משהו בתרבות שלנו שלא מאפשר קיטורים ככל שזה נוגע לילדים. "תגידי תודה ותשתקי". אז לא, אני לא רוצה לשתוק. או כמו שמיטיבים לומר זאת ילדיי – "לא בא לי". זו הדרך שלי להתמודד עם הקשיים בחיי, ואלוהים עדי שהרווחתי אותה ביושר.
אחלה, תקשרו חצוצרות
יש אמהות שכששואלים אותן מה שלומן הן מחייכות חיוך טרוט עיניים ואומרות "ברוך השם", ויש אותי שעונה "אחלה. תקשרו חצוצרות". ברור לכל מי שלא סחי בכל רמ"ח איבריו שאני לא מתכוונת לזה במובן המילולי של המילה. זו רק דרכי החיננית לומר: "קשה לי כרגע. לא כיף לי. אני רוצה קצת את החיים שלי בחזרה". זה לא אומר שאני לא אוהבת את ילדיי. זה לא אומר שאני לא חושבת שהם הדבר הכי יפה, חכם, מצחיק ומיוחד שנחת על פני האדמה הזו. זה רק אומר שעבר עליי יום לא קל, במהלכו חישבתי כמה וכמה פעמים את מסלול הבריחה המהיר ביותר מהדבר הזה שנקרא החיים שלי.אז בפעם הבאה שאתם באים (ובעיקר באות) לכתוב טוקבק שיפוטי לאמא שכל חטאה הוא בכך שהעזה לומר את האמת שלה, תניחו את המקלדת לרגע ותחשבו – אולי המילים השיפוטיות שלכם זה הדבר האחרון שהיא צריכה כרגע? אולי היא פשוט צריכה חיבוק? או מועיל מזה – בייביסיטר?
נ.ב כ־2,300 איש הצביעו בסקר שבחן האם כדאי לי לעשות ילד שלישי. 43% קבעו שילד שלישי זה אידיאלי, 34% סברו ששניים זה מספיק, 17% רוצים ארבעה ילדים ו־6% מסתפקים בילד אחד. על פי החישוב שלי (יש לי חמש יחידות במתמטיקה, אתם חייבים לסמוך עליי כאן), 989 מהמצביעים חושבים שכדאי לי ללכת על זה ולעשות עוד ילד. אם כל אחד מהם יקדיש לילה אחד של חוסר שינה, רק אחד, אנחנו סוגרים בערך את השנתיים וחצי הראשונות של הרך הנולד. אשמח אם כל אחד מאלו שהצביעו על ילד שלישי ישלח לי את הפרטים שלו על מנת שאוכל להחתים אתכם על כמה טפסים בטרם אגיע להחלטה סופית.
תודה מראש, אהובית.
(צילום: דודי חסון)
