מדובר בשאלה הנשאלת משחר ההיסטוריה כמעט, ורלוונטית לכל השקעה, בעיקר בפיתוח תחבורה. האם לסלול כביש או להקים מחלף לפני שמספר המכוניות שחולפות במקום יצדיק זאת - או להמתין לפקקים ורק אז לצאת לעבודה? האם לפתוח קו אוטובוס חדש או להניח מסילת ברזל לפני שמספר המשתמשים הפוטנציאליים יצדיק זאת - או להמתין לתורים ולתלונות הנוסעים ואז לצאת לדרך ארוכה ויקרה?
ככה זה גם עם המכונית החשמלית: טווח הנסיעה הריאלי של החשמלית החדשה (בישראל) של "רנו", ה"זואי" (Zoe) הוא 150-125 ק"מ (תלוי באופי הנהיגה, בתנאי הדרך, עם או בלי מזגן וכדומה). היא יכולה להתאים למי שזקוק לה לנסיעה קבועה- בית-עבודה למשל – ולמרחק של כמה עשרות קילומטרים, ובתנאי שיש לו עמדת טעינה בבית או במקום העבודה (ועדיף כמובן בשני המקומות), שבה הוא יכול לטעון חשמל במהלך הלילה (בבית) או כשהוא בעבודה (בשעות היום). אבל לכמה אנשים יש אופציה כזאת? ומה יעשו מי שנוסעים בקביעות למרחקים גדולים יותר?
ב"רנו" טוענים שאין בכלל בעיה, ושאת ה"זואי" (ורכב חשמלי בכלל) אי אפשר להגדיר כ"מכונית" רגילה, אלא כפתרון תחבורתי יעיל וחסכוני, שמתאים במיוחד למי שמסלול הנסיעה שלו קבוע. באירופה, למשל, התברר שאלו שרוכשים מכונית חשמלית (ואת ה"זואי" כבר קנו באירופה כ-50,000 איש מאז הוצגה לפני כארבע שנים), עושים בממוצע 49 ק"מ ביום. כלומר, הם בכלל לא מוטרדים מנושא הטעינה. אבל מי שעובר ממכונית רגילה לחשמלית - ימצא עצמו בחרדה מסוימת. עד שיתרגל.
למה חרדה? כי מספר עמדות הטעינה במרחב הציבורי בישראל הוא כמעט אפסי. כעת כמה עשרות בלבד. רובן מרוכזות בתל אביב ובגוש דן, כמה בודדות תמצאו בחיפה ובירושלים. ברחבי הגליל אין בכלל, בין באר שבע לאילת תמצאו עמדה אחת, במצפה רמון. תביטו במפת פריסת התחנות שמופיעה באתר של ספקית עמדות הטעינה, חברת "גינרג'י". זה פשוט לא רציני. עם זה, כמאמר הקלישאה הלקוחה מעולם הכדורגל, לא בונים חומה. עם כמה עשרות תחנות טעינה – המכונית החשמלית בישראל תישאר בגדר קוריוז לפריקים מחבקי עצים בלבד, ולא תהפוך לכלי תחבורה שימושי, ירוק, שקט ונקי, שיכול להימכר באלפי יחידות ולשנות לגמרי את אופי התחבורה בישראל, ואת איכות החיים והסביבה.
"ג'ינרג'י" כמובן לא אשמה. מדובר בחברה פרטית, שבלי צפי הכנסות ורווחים – לא תשקיע (ואגב, במהלך השנה הקרובה היא צפויה להתקין עוד כ-40 עמדות טעינה במרחב הציבורי). לנושא של עמדות הטעינה צריכה להיכנס הממשלה. בתקציבים שיש לה – המספרים של תשתית טעינה ארצית נראים ריאליים לגמרי. 5,000 או אפילו 10,000 עמדות טעינה שיוצבו בכל פינה – לצד מדרכות בצבועות ב"כחול-לבן" בערים, בחניוני הקניונים ומרכזי הקניות, ובתי הקולנוע ומרכזי הבילוי - יעלו 100, אולי 150מיליון שקל, כולל התשתית שצריכה להניח חברת החשמל. כלום כסף לתקציב המדינה. כי אז, כשיהיו אלפי נקודות טעינה, גם מי שחוששים כיום יקבלו יותר ביטחון, וייפסק המבט החטוף של הנהג בחשמלית, שנשלח בכל רגע לפינה בשמאלית של לוח המחוונים, שם מוצג טווח הנסיעה בקילומטרים שעדיין טמון בסוללת הרכב.
כי כשיש עמדת טעינה בכל פינה, ה"זואי" הופכת לשימושית עוד יותר. כאמור, כעת היא אכן פתרון תחבורתי נהדר וזול למי שעושה מסלול קבוע בכל יום, אבל עם ריבוי נקודות טעינה תוכלו לעשות איתה יותר. וכשתהיה תשתית, יוכל כל אחד לעשות את החשבון הראוי לו: האם לשלם בעבורה לא מעט, 132 אלף שקל, אבל להתחיל לחסוך מהרגע הראשון אלפים רבים של שקלים מדי שנה בדלק, בבלאי שכמעט ואין, בהיעדר טיפולים ובשווי שימוש (למי שנהנה מזה), וגם לצאת בסדר עם איכות הסביב.
5,000 עמדות טעינה במרחב הציבורי רחבי הארץ יהפכו את הרכב החשמלי לרלוונטי לגמרי. הם גם יהפכו את ישראל לירוקה יותר, נקייה יותר, שקטה יותר. בסך הכל מדובר בכ-100מיליון שקל, אולי אפילו פחות. האם לא כדאי להשקיע את הכסף?
אז מה אנחנו חושבים על ה"זואי"?
תכירו – רנו "זואי" (Zoe), סופר-מיני נאה למדי, מעוצבת בשובבות מבפנים ובסולידיות חמודה מבחוץ, שיכולה בקלות לשמש ככלי רכב אורבני-מודרני למי שמתנייד בקביעות בעיקר במרחבים עירוניים (מחוץ לעיר, כאמור, עלולה, לפחות בינתיים, להיווצר בעיית טעינה).
המנוע החשמלי שלה מפיק 88 כ"ס, שזה לא הרבה אבל כמו בכל מנוע חשמלי – המומנט לא רע: 22 קג"מ, שמושגים כמעט מהרגע שבו לוחצים על הדוושה, מה שהופך את התאוצה לסבירה (שוב, במרחב העירוני).
סביבות הנהג פרקטית ונקייה מעומס: מצג המולטימדיה תפיקו בעיקר תפעול לרדיו, בלוטות' לטלפון ומידע על צריכת החשמל שלכם, אבל הכי חשוב הוא האייקון המופיע בצג שמול עיני הנהג – המציג את טווח הנסיעה שנותר.
ככלל, ואם יוצאים לנסיעה מאתגרת (כלומר – לטווח ארוך טיפה יותר), מומלץ לחסוך בחשמל: להשתמש במתג ה-ECO שמפחית מהביצועים והתאוצה, לנהוג במתינות (צריכת החשמל עולה בצורה חדה כשנוהגים מהר מדי), ואולי גם לוותר על שימוש במזגן (עניין שלא יהיה ריאלי בקיץ).
יש בה כל מיני גימיקים: למשל, אפשרות לכוון את מועד הטעינה לשעה בה תעריפי החשמל זולים יותר (מה שנקרא "תעריף תעו"ז), או אפשרות להפעיל את המיזוג (או בחורף - החימום) מראש, כך שתגיעו למכונית שהטמפרטורה בה היא 21 מעלות.
לגבי הטעינה: היא מזכירה טלפון נייד – עד 80% מהסוללה ניתנים לטעינה בתוך כשעה.
עד כמה היא שימושית? חלל הנוסעים מרווח בזכות תקרה גבוהה ושטח שמשות גדול מהרגיל. נפח תא המטען מכובד ביחס לקטגוריית הסופר-מיני – 338 ליטר. נוחות הנסיעה מפתיעה, גם בגלל שהשלדה תוכננה במיוחד כמיועדת לרכב חשמלי, והסוללה הכבדה טמונה ברצפה, בין הגלגלים, עניין שמוסיף ליציבות וחוסך במקום.
המחיר, כאמור, לא זול ביחס לסופר-מיני רגילות, כ-132 אלף שקל, אבל זה כולל עמדת טעינה ליד הבית (או בעבודה), ואפשרות לנצל את שווי השימוש הנמוך ואז לחסוך אלפי שקלים בשנה (כולל חיסכון בעלות הדלק ובהיעדר צורך בטיפולים למעט החלפת בלמים וצמיגים כשצריך), ואחרי שלוש שנות שימוש, במחיר שלה ייראה פתאום זול ורלוונטי הרבה יותר.
פלוס: שימושית, חסכונית.
מינוס: יקרה ללקוח הפרטי, טווח נסיעה קצר.
שורה תחתונה: קחו מחשבון ותעשו חשבון.
