משפחה
ערוצים

"התנהגותך ראויה לשבח": בטוח שאתם מדברים על הילד שלי?

כאמא לילד שמאובחן על הרצף האוטיסטי היא רגילה לקבל מהמורים בעיקר טענות לגבי התנהגות בנה. נעמה דנינו מספרת על הרגע שבו הכל פתאום השתנה

  (צילום: הראל דנינו)
סנדלי עקב עם קטיפה
מחיר רגיל: 219
תיק צד דמוי עור
מחיר רגיל: 169
מכנסיים קצרים עם רוכסן אחורי
מחיר רגיל: 119
שמלה בגזרה משוחררת
מחיר רגיל: 349
מחיר מבצע: 209
נעלי סניקרס עם חיתוכים
מחיר רגיל: 109
מכנסיים בגזרה גבוהה
מחיר רגיל: 349
מחיר מבצע: 149
"התנהגותך ראויה לשבח". המשפט הזה, שמתנוסס אי שם בתחתית התעודה, מכווץ לי את הבטן. ל"טוב מאוד" בכל המקצועות האפשריים אני כבר רגילה, אבל ראוי לשבח, הילד שלי, בתחום ההתנהגות? זו חייבת להיות איזו טעות.

 

הרגע בו הכל השתנה

תחושות השמחה והגאווה שאמורות להציף אותי מתחלפות בלי ממש לשאול אותי, בתחושת עצבות. אני מסתכלת על הראוי לשבח שיושב לצדי, הוא מביט בי בעיניים שואלות ואני נזכרת איך לפני שנה הוא בכלל לא היה ראוי לשום שבח, אלא רק לעונשים איומים, כעס ותחושת כשלון. אני נזכרת גם ברגע שבו יצאנו מהאבחון, עם הקביעה הקשה, הילד שלכם מאובחן על הרצף האוטיסטי

 

אני מנסה לחשוב מתי בדיוק הייתה נקודת המפנה, אותה נקודה שזיכתה אותו בהגדרה המחייבת "ראוי לשבח" וככל שאני חושבת על זה יותר, אני יותר מבינה. זה לא רק הוא שהשתנה, אלא בעיקר מי שסביבו השתנה והאופן שבו הם רואים אותו.

 

בשנה שעברה עלינו כיתה. כיתה א', תקופה חדשה החלה. שנת הלימודים שלו הייתה רצופה בקשיים ואכזבות. ניסינו הכל וכלום לא עבד. בצעד נואש החלטנו להעביר אותו בית ספר. עם מעט תקווה להתחלה חדשה במקום בו הוא עדיין לא מסומן בשום תווית, העברנו אותו לבית ספר אחר ואז הבנו שגם הילד שלנו יכול להצטיין ואפילו להיות ראוי לשבח.

 

התחלתי להאמין למורה

האמת היא שהגעתי חשדנית. מדי יום הייתי נוהגת לעלות למחנכת עם דפיקות לב, מתפללת שהפעם היום עבר בסדר, שהצליח לו. המחנכת הייתה מביטה בי מופתעת, מה שוב את דואגת? שאלה אותי בכל פעם מחדש. תסמכי עלינו, הכל בסדר. שתקתי. יכולתי לספר לה על כל אותן פעמים שהטיחו בי כמה קשה איתו, כמה הוא לא רצה להכנס לכיתה, כמה הוא הפריע. עלה על השולחן, צרח באמצע השיעור, כמה הוא נענש, אבל שתקתי. ידעתי שאם אספר לה, במקום מילים יתפרץ בכי, אז שתקתי.

 

לאט לאט התחלתי להאמין לה, פחות לשתוק ויותר לשתף. למרבה הפתעתי, עם הזמן גיליתי שבאמת הכל בסדר. מקבלים אותו. ככה, כמו שהוא. מלמדים אותו להתאפק, לסמוך קצת יותר על עצמו ועליהם, להקשיב. מלמדים אותו מה מותר ולא רק מה אסור.

 

לפעמים כל מה שילד צריך כדי להיות ראוי לשבח, זה שאנחנו נראה אותו ככזה, שנביט מעבר לקושי ונבחר לראות את ההצלחה. אז אולי ביום שבו מחלקים תעודות לילדים שלנו, ביום שבו מחליטים מי ראוי ומי לא, נעצור שניה, נחלק ציונים גם למורים, נבדוק איך הייתה ההתנהגות שלהם, האם הם היתוו דרך, האם הם היו מקור להשראה ולהעצמה של הילדים או שמא שיקפו מולם רק איפה הם חלשים, לימדו אותם שלכל בעיה יש פתרון אחד – עונש.

 

הילד שלי הוא ילד מיוחד, ילד חכם ומרתק, עם המון אהבה בלב ולמרות הקשיים שיש לו בדרך, ההתנהגות שלו ראויה לכל השבחים בעולם.

 

תודה מיוחדת לאושרת מולאי מחנכת הכיתה, שלהבת בני המנהלת והצוות המופלא של ביה"ס בילויים גדרה.

 

 
הצג:
כל התגובות לכתבה ""התנהגותך ראויה לשבח": בטוח שאתם מדברים על הילד שלי?"
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ביגדיל
RUNY