לפני שנה וחצי, כשעמדה על הבמה והגישה את מופע הסטנד־אפ שלה מול מאות צופים, החלה רביטל ויטלזון־יעקבס להרגיש התכווצויות בבטן ודם ניגר. היא הבינה בדיוק מה קורה לה: הפלה.
התינוק שעליו חלמה במשך יותר משנה של ניסיונות כושלים, לא ישרוד. לוויטלזון־יעקבס היה ברור שההצגה חייבת להימשך. היא המשיכה לספר בדיחות, להציג לקהל את המשפט הקבוע שלה: "יש כאן נשים בהיריון?", בזמן שהקול הפנימי שלה ענה בעצב: "אני לא".
זמן קצר לאחר מכן החליטה לכתוב על ההפלה שעברה ב"מוצ"ש", מגזין סוף השבוע של העיתון "מקור ראשון", שבו היא כותבת טור אישי זה שלוש שנים. היא כבר הספיקה לכתוב על נושאים נפיצים במגזר הדתי, בין היתר על הטרדות מיניות וקשיי פוריות. אף אחד מהטורים האלה לא עורר הדים כמו זה שעסק בהפלה.
"הפלתי בשבוע השמיני", היא אומרת. "בהיררכיה של ההפלות זו הייתה רק 'הפלונת', אבל החוויה הייתה נוראית. אחרי שהטור פורסם קיבלתי מכתב מרופא שאמר שהוא לא מבין למה הוא צריך לקרוא על הדם ועל ההפרשות שלי, והוסיף בזלזול: 'אולי תכתבי בפעם הבאה גם באיזה סוג תחבושות את משתמשת?'. כתבתי לו שאני מכבדת את דעתו, אבל לדעתי עשיתי חסד עם הרבה נשים שעברו דבר דומה. קשה לי עם זה שבציבור הדתי לא מקובל לדבר על נשים ונוזלים. מה לעשות שיוצא לנו חלב, אנחנו מדממות ויש לנו גם הפרשות? אני מבחינתי אישה על שלל הפרשותיה".
על ההפלה של ויטלזון־יעקבס לא תשמעו במסגרת מופע הסטנד־אפ שלה, "תגידי מה את רוצה". מה שכן תקבלו הוא מבט הומוריסטי על "זוגיות, ילדים, דיאטות ורצפת האגן", כולל הברקות דוגמת "לא מנגבים לילד שלא ילדת, וזה מהתורה". המופע שלה הוא כבר מזמן לא נחלתן של צופות דתיות בלבד: בשנה וחצי האחרונות פוקדות אותו יותר ויותר חילוניות. תוסיפו לכך את הקליפים הוויראליים בכיכובה ואת עמוד הפייסבוק התוסס שלה, שמונה כרגע 25 אלף עוקבים, וקיבלתם תופעה מסוג מפתיע במיוחד.
הוא לא בליגה שלי
ויטלזון־יעקבס, 37, בת בכורה לזוג מורים דתיים מזרם הכיפות הסרוגות, גדלה בשיכון בבלי בתל־אביב. הוריה קראו לה רביטל, כמחווה לסבתה רבקה, אבל בכיתה א' התבקשה על ידי המורה לכתוב "רויטל", בטענה שהשם המקורי הוא שגיאה. לפני שנתיים החליטה לחזור לשמה הראשון. "התחלתי לקבל את הפער בין מה שחשבתי שיהיה ובין החיים עצמם", היא מסבירה.
"בתור נערה, יש לך חזון איך ייראה הבית שלך. את מדמיינת מציאות כמו בטלוויזיה. כשאת מתבגרת, את רוב האנרגיות את מבזבזת על הצער על הפער: רציתי ששולחן השבת שלי יהיה רגוע, מקסים ושהילדים ישירו בקולות שנִיים, ובסוף הם זורקים אחד על השני שקדי מרק. הבנתי שאני מעדיפה להשלים עם המציאות, לאהוב אותי כפי שאני. חלק מזה היה גם להיקרא בשם שבאמת נתנו לי כשנולדתי".
היא הייתה, לדבריה, "ילדת כאפות רצינית. אף פעם לא הזמינו אותי למסיבות כיתה, וכל הזמן עשו עליי חרמות. אני זוכרת איך הייתי מגלה על השולחן שלי פתקים עם עלבונות או איומים, ובזמן שאני מתביישת ומאדימה, כל הילדים היו צוחקים". כשהגיעה לתיכון המצב השתפר, "ואז גם השנינות שלי יצאה לפועל. כשהמורה הייתה אומרת משהו, תמיד ידעתי לתת את הפאנץ'. השיא שלי מבחינה חברתית היה בפורים של י"ב, כשנבחרתי כמי שצריכה לעלות לבמה ולהצחיק את כל בית הספר. עד היום אני זוכרת את רמת האדרנלין המטורפת שהציפה אותי. ראיתי איך החברות הטובות שלי יושבות בשורה הראשונה מתות מגאווה, כשאני לא מפסיקה להרעיד את הקהל".
אבל החלום להיות סטנדאפיסטית עדיין לא החל להירקם. במקום זאת, ויטלזון־יעקבס המשיכה במסלול המוכר: שירות לאומי, לימודי יהדות במדרשה ותואר ראשון באוניברסיטה. "נרשמתי ללימודי ספרות ופסיכולוגיה בבר־אילן, ובמקביל התחלתי טיפול פסיכולוגי בעצמי", היא מספרת. "התמכרתי לטיפול. כיף לדבר על עצמך".
אבל בתקופה ההיא, יותר מששקדה על לימודיה, השקיעה במציאת חתן. "היה לי חבר גם בתיכון וגם בצבא, אבל זה לא כמו אצל חילונים", היא מתארת. "אם נותנים ידיים, אנחנו ברגשות אשם נוראיים. החבר בתיכון היה מתנחל מגוש עציון, וכחלק ממרד הנעורים שלי, הצהרתי שבגיל 18 אנחנו מתחתנים. למזלי, בסוף קיבלנו שכל ונפרדנו. בצבא היה לי חבר שהיום הוא שחקן ועיתונאי, והבנו ששני יוצרים ביחד זה לא מסתדר. בגיל 21, כשכל החברות שלי התחילו להתחתן, מצאתי את עצמי לבד. בגיל הזה זה עוד נחשב חינני, אבל כשהגעתי לגיל 23 כבר התחיל הלחץ. אצלנו הגיל הזה הוא כמו 35 אצל חילוניות. בהתחשב בכך שאני גם הבת הבכורה, כל המשפחה שלי נכנסה לסרטים".
במה זה התבטא?
"פתאום את קולטת שאמא שלך מתפללת שתמצאי שידוך, מחפשת סגולות. הייתי מתעוררת בבוקר ורואה עשבים מתחת לכרית שלי. הייתי שואלת אותה, מה זה? והיא הייתה עונה: 'אמרו לי שזו סגולה לזיווג'. הייתי נוסעת עם המשפחה לטיול בצפון, ואז פתאום הם היו אומרים שהחליטו לעצור באיזה קבר של צדיק. סתם במקרה החליטו לקחת שעה וחצי שמאלה'".
איך בעצם היית מכירה בחורים?
"בעיקר דרך חברים של חברים. החבר'ה של בני עקיבא מתגייסים לצבא, ואז הם מכירים לך חברים שלהם. יצאתי למרתון דייטים. בתקופות טובות יצאתי לדייט לפחות פעמיים בשבוע. הבעיה היא שאז עוד לא היה פייסבוק, ולא יכולת לדעת איך הבחור נראה. לפעמים הייתה שיחת טלפון נורא טובה, ואז את מתלהבת וכבר רואה את עצמך נשואה. את מדליקה גם את אמא שלך. את מתלבשת לפגישה ואומרת לה: 'אין, הפעם זה זה'. ואז את יורדת למטה ועומד מולך אורנג־אוטן.
עכשיו, אין לך ברירה, את חייבת ללכת איתו לבית קפה. מילא לא נעים לך ממנו, אבל מה תעשי עם אמא שלך? את יודעת שברגע זה היא כבר מסדרת שולחנות לחתונה. את מסיימת את הדייט ומטיילת ברחובות עד אחת בלילה, כדי להימנע מהמפגש עם אמא. ואז את נכנסת הביתה, רואה אותה יושבת בסלון עם קפה שחור, בקושי מחזיקה מעמד, והיא מיד שואלת: 'נו, איך היה?' את מתחילה להתפתל: 'תשמעי, הוא לא נראה טוב, הוא נורא שעיר'. ואז, מה היא אומרת לך? 'אפשר לחשוב, למה, את כזו מציאה גדולה?'".
שרשרת הדייטים האינסופית סיפקה חומרים מצוינים למופע סטנד־אפ, אבל ויטלזון־יעקבס החליטה לשים את הרעיון על הולד, עד שתמצא את ה"באשערט" (המיועד) שלה. "כן, פחדתי שמופע כזה יפגע לי בשידוך", היא מודה. "את מספרת לעצמך שבחורים מחפשים בחורה רגילה וחייכנית, לא אש וגופרית שבאה להפוך את העולם. בכל פעם שהייתי יוצאת לחתונה של חברים, הייתי עושה לעצמי תרגילים: 'חייכי וסתמי'. עד היום, כשאני רואה רווקות דתיות שחושפות את עצמן בפייסבוק, מצד אחד נורא בא לי לעודד אותן, ומצד שני לגונן עליהן. להגיד: 'אולי תעשו את זה תחת שם בדוי?'".
בגיל 24 היא מצאה את השידוך שלה: נדב יעקבס, אז סטודנט לכלכלה והיום סמנכ"ל כספים, דור רביעי למשפחת יעקבס, בעלי המחלבה הידועה. השניים מתגוררים בכפר־הרא"ה, שמשפחתו של יעקבס היא ממקימיו, והורים לארבעה ילדים: רותם (בת 9.5), יובל (בת 7.5), גילי (בן 5) ונועם (בת שנתיים וחצי).
נקודת הפתיחה של בני הזוג הייתה מאתגרת במיוחד. "הוא היה בן הזוג של החברה הכי טובה שלי", היא מספרת. "הם היו ביחד שנתיים, שבמהלכן נפרדו שלוש פעמים. כבר בפעם הראשונה שנפגשנו היה בינינו חיבור. לא הפסקנו לדבר על ספרים ועל תשבצי היגיון. למחרת אמרתי לחברה אחרת שלי: 'פגשתי מישהו שאמור להיות בעלי'".
אז יש יתרון לכך שדתיים לא שוכבים לפני הנישואים.
"הרבה חברות חילוניות אמרו לי שאם הוא וחברה שלי היו שוכבים, היה יותר מורכב מבחינתנו להיות ביחד".
איך הפכתם לזוג?
"שמרנו על קשר אפלטוני, הייתי מעולפת עליו, אבל חשבתי שהוא מחוץ לליגה שלי. הוא היה מ"פ בצנחנים, חכם, חתיך, גבוה. אחרי שהוא כבר נפרד סופית מהחברה, הוא חזר יום אחד מטיול בחו"ל, והרגשתי שהיחס שלו אליי השתנה, שיש כל מיני פלרטוטים. בסופו של דבר אזרתי אומץ ושאלתי: 'מה קורה? אנחנו בקטע של להיות זוג?'. הוא הודה שגם הוא הרגיש שמשהו השתנה, אבל שהוא צריך לחשוב על זה, שהוא לא רוצה להרוס את החברות בינינו. הוא לקח לעצמו שבוע לחשוב, וזה היה השבוע המפחיד ביותר בחיי. הייתי כבר מאוהבת בו, וידעתי שלעולם לא אוכל לחזור להיות רק ידידה שלו. בסוף הוא אמר: 'יאללה, נלך על זה'".
איך הגיבה החברה?
"למרות שכבר היה לה חבר אחר, אמרתי לעצמי שצריך לספר לה. היא לקחה את זה קצת קשה. אמרה: 'למה דווקא הוא? יש לי רגשות אליו'. הייתה דרמה קטנה, אבל בסוף היא נתנה את ברכתה".
אבל גם אחרי שהשניים הפכו לזוג, ויטלזון־יעקבס לא נרגעה: "אחרי שיצאנו קרוב לשנה, הייתי בלחץ היסטרי שנתחתן. הרגתי אותו, עשיתי לו דרמות. אמרתי לו: 'אנחנו מכירים מלא שנים, מה יש לך לחכות? אתה לא רוצה להתחתן? אז בוא ניפרד. אל תבזבז לי את הזמן'. בכל פעם שאמא שלי הייתה שומעת אותי צועקת עליו, היא הייתה נלחצת מחדש. היא אמרה: 'עם בחור כזה לא רבים'. בסוף, אחרי עוד מריבה, הוא אמר: 'בסדר, נתחתן'".
אז לא ממש זכית להצעת נישואים.
"לא, אבל הוא כמובן אומר שהוא תכנן להציע לי והרסתי לו. בהתחלה הוא אמר שהוא תכנן לקחת אותי למסעדה בעזריאלי, אבל משנה לשנה הוא מנפח עוד יותר את הסיפור. עכשיו כבר מדובר בהצעה בפריז, כשברקע יש כתובות אש ורחפן. לעולם לא נדע".
רוצה להיות אופרה
לאחר אירוסיה, הרגישה ויטלזון־יעקבס שהיא בשלה להגשים את חלום הסטנד־אפ שלה. "כשסיפרתי לנדב שאני רוצה לעשות סטנד־אפ על דייטים, הוא פרגן מיד", היא מספרת. "לחברות שלי היה פאב בירושלים, והן הרשו לי להופיע בו. אבל לא הייתה לי דרך לשווק את עצמי, ולהופעה השנייה הגיעו רק שבעה אנשים. התחלתי להופיע בכל מיני אולמות ששכרתי, תליתי מודעות על עצים ופרסמתי את עצמי גם ב'7 לילות', אבל השם שלי לא אמר לאף אחד כלום".
בינתיים היא עבדה כמוכרת ברשת סטימצקי, קודמה לתפקיד מנהלת חנות ואז לתפקיד אחראית תוכן שיווקי. במקביל, הגישה פינת יהדות הומוריסטית בשם "הרבנית" בתוכנית הרדיו של טל ברמן ואביעד קיסוס. במהלך ההיריון השני שלה, החליטה לפרוש מהבמה. "הרגשתי מוזר לספר בדיחות על דייטים כשאני כבר אישה נשואה ואמא", היא מסבירה.
אלא שאז הפייסבוק נכנס לתמונה. "כשביקשו ממני לכתוב טור אישי ב'מוצ"ש', התחלתי לפרסם בפייסבוק את הטורים שלי. לאט־לאט הצטרפו עוד חברים ועוקבים. אפילו נשים חילוניות התחילו לעקוב אחריי ולהגיב". לפני שנתיים, בעקבות הביטחון שצברה ברשת, התעורר בה הרצון לחזור להופיע. "רציתי לעשות מופע על המקום שבו אני נמצאת עכשיו: זוגיות ואמהות. בהתחלה זה היה בחוגי בית מול 20 בנות. בכל פעם שהייתי מסיימת את המופע, עשיתי סלפי עם המארגנת ותייגתי אותה בפייסבוק. היא וכל החברות שלה כתבו כמה היה מצחיק, ולמחרת הוצפתי בעשרות הזמנות למופע. זה הלך וגדל, וממופעים סגורים עברתי למופעים פתוחים בכל רחבי הארץ".
את מד הפופולריות שלה חיזקה ויטלזון־יעקבס באמצעות קליפים בכיכובה, שעלו לרשת והפכו חיש קל לוויראליים. הראשון היה "שיגיע ספטמבר", על תוגת החופש הגדול כאמא לארבעה ילדים (שכתבה ללחן של השיר Killing In The Name של להקת המטאל "רייג' אגיינסט דה משין"). "הכל הסתדר נורא מהר: אח שלי אמר: 'אני מכיר עורך וידיאו', הבייביסיטר אמרה: 'אני מכירה צלמת', גרפיקאי בעבודה שלי אמר: 'יש לי בן דוד בעל אולפן הקלטות'". הקליפ זכה למאות אלפי צפיות ושיתופים, והגיע בין היתר לכלי התקשורת השונים. מאז המשיכה ליצור קליפים נוספים - בין היתר "לילה טוב", "אני לא בהיריון" ו"השבת". "אני יכולה להגיד ששלושת הקליפים הראשונים בהחלט עזרו לי לגלוש למגזר האמהות החילוניות", היא מכריזה.
גם גברים מגיעים למופע שלך.
"מצד אחד זה משמח. חשוב לי שידעו שהאישה שלהם היא לא המטורפת היחידה. מצד שני, אני אוהבת יותר את הווייב של אמהות שיוצאות למופע עם חברות שלהן. כי בסוף, אם את באה עם הבעל למופע, את זו שכל הזמן תהיי בווטסאפ עם הבייביסטר".
מה את רוצה להיות בסופו של דבר?
"אופרה ווינפרי. אני רוצה טוק־שואו. כמוה, אני רוצה לפנות לכל הנשים והאמהות - דתיות, חרדיות או חילוניות".
לצד הצחוקים, ויטלזון־יעקבס עוסקת גם בנושאים רציניים. "אני סוג של ורדה רזיאל־ז'קונט פוגשת את 'על בנים ועל בנות'", היא אומרת בשעשוע. "בשנים האחרונות קיבלתי המון מכתבים מנשים, שסיפרו על הקשיים שהן והבעלים שלהן חווים בחדר המיטות, ועל המבוכה שהם חשים. בהדרכות כלה מלמדים את הנשים איך לשמור אחרי המחזור על שבעה ימים נקיים, אבל לא ממש על האקט עצמו".
איך היה הלילה הראשון שלך ושל נדב?
"בגדול היה בסדר גמור. אני כן דאגתי לשוחח על הנושא לפני החתונה. העמדתי את כל החברות החילוניות שלי בסטימצקי לתחקיר".
את צוחקת לא מעט על בעלך במופע. הוא זורם עם זה?
"בדרך כלל הוא מפרגן, אבל לפני כמה חודשים רציתי לעשות קליפ לט"ו באב בשם 'ביאסת לי את הלייף', וזה לא עשה לו טוב. הרעיון היה לספר איך חשבתי שהחיים שלי יהיו מלאי רומנטיקה, ועד כמה זה רחוק מהמציאות. בגלל שהוא לא זרם, שיניתי את כל המילים והקונספט. הפכתי את זה ל'ביאסתם לנו את הלייף' והאשמתי את הוליווד. אני לא יכולה להגיד שלא התבאסתי. בכיתי, התעצבנתי, אבל אמרתי שאני חייבת להקשיב לנדב ולא לעשות משהו שהוא לא נתן לו את ברכתו".
עוד נושא שכתבת עליו הוא התחרות הסמויה לגבי מספר הילדים, בעיקר בין נשים דתיות.
"הבנתי שגם אני בתחרות, כשאמא אחת מהכיתה של הבן שלי סיפרה שהיא בהיריון עם ילד חמישי. חשבתי לעצמי: וואו, איך היא עקפה אותי. ואז פתאום אמרתי לעצמי: את רצינית? את השתמשת עכשיו במילה 'עקפה'? התחרפנת לגמרי? את רוצה עוד ילדים, סבבה. אבל מה זה קשור אליה? שיהיו לה שמונה ילדים".
את רוצה עוד ילדים?
"אני בדיסוננס. אני לא נקלטת באופן טבעי, ובשביל להיכנס להיריון אני צריכה לקחת הורמונים. אז מצד אחד לא בא לי להכניס את עצמי ואת הבית לטרפת. מצד שני, אני מרגישה שוואו, מה זה בא לי עוד אחד, וחבל על כל שנה שעוברת".
ועדיין, את לא מפסיקה לקטר עד כמה קשה להיות אמא.
"נכון. אבל הכל ככה אצלי. אני אקטר על הילדים וארצה עוד אחד, אקטר על השבת ואשמור אותה, אני אקטר על בעלי ואמשיך להיות מאוהבת בו קשות".
בקיצור, את קוטרית.
"לא, אלה פשוט החיים. יש רגעים שקשה, ויש רגעים שאת אומרת 'איזה כיף' ומודה על כל מה שיש לך".
