מושג המצוינות הוא מושג שמעורר לא מעט מתח בשיח החינוכי. ישנם מורים שתומכים מאוד בטיפוח המצוינות, אך יש כאלה שרואים בכך הפעלת לחץ מוגזם על התלמידים. למול הרצון לטפח מצטיינים (הצטיינות היא מושג קרוב, אך שונה ממצוינות) יש את החשש שהדבר מנציח פערים ושיש לטפח דווקא את המתקשים.
לאחרונה נתקלתי בכתבתו של אלון עידן בעיתון "הארץ": "למה עדיף שהילד שלכם יקבל 80 במבחן ולא 100". שם טוען עידן שאין טעם לעשות זאת, כי המצטיינים בכל מקרה יסתדרו לבד. טענה אחרת היא שהחתירה להצטיינות מביאה את האדם להשקיע רק בתחום צר, במקום להסתכל על דברים מפרספקטיבה רחבה. יש גם ביקורת על כך שתלמיד שמנסה להצטיין מקבל למעשה לחלוטין את מסרי המערכת, בעוד שתלמיד שמקבל ציונים נמוכים יותר, שומר על רעיונותיו האותנטיים ומתנגד לאינדוקטרינציה של המערכת, קרי ההצטיינות מובילה לקונפורמיזם. כמו כן וכנגזרת משתי ההנחות הקודמות, ההצטיינות סותרת את היות האדם שלם ומאושר.
הנה כמה מההנחות הבעייתיות האלה וכמה נקודות למחשבה בעניינן:
1. התלמידים החזקים יסתדרו לבד. אין סיבה לפתח מצוינות
אני שומע לא מעט את המשפט הזה, בשיחות על נושא טיפוח המצטיינים. מהמעט שראיתי, זה פשוט לא נכון. כשמזניחים את התלמידים המצטיינים, הם לאו דווקא יסתדרו. חלקם יתרגלו לעצלנות, יחפשו פתרונות קלים, לא ילמדו לעולם איך לעמוד באתגר ולעבוד קשה ולכן לעולם לא יגשימו את הפוטנציאל שלהם. אחרים עלולים לסבול מקשיים חברתיים ורגשיים הקשורים להצטיינות. יהיו כאלה שלא יכירו את האפשרויות שיש להם לאור כשרונם ולכן לא ימצו את כשרונותיהם. יהיו כאלה שיחוו את בית הספר כסבל צרוף, שעמום איום ומתמשך, שידכא את הסקרנות והרצון שלהם ללמוד והם יעברו במערכת החינוך 12 שנים טראומתיות. קשה מאוד לתלמידים מצטיינים להצליח בלי טיפוח ובלי סביבה של תלמידים מצטיינים אחרים. לסיכום, פעמים רבות, תלמידים מצטיינים לא מסתדרים לבד.
2. מצוינות הופכת את האדם לצר ולעיוור לתחומים רחבים אחרים
יש הסוברים כי ישנה סתירה בין מצוינות לבין רוחב אופקים. לא ברור לי למה. מהיכרותי עם אנשים שמעמיקים בתחום דעת כזה או אחר, הם נוטים לרצות דווקא להכיר עוד תחומים רבים אחרים ולומדים גם אותם לעומק וביסודיות. דווקא האדם השטחי, נוטה לוותר על תחומי ידע אחרים מתוך עצלות או הנחה מוקדמת שהוא בכל מקרה לא יבין אותם. המצוינות דווקא מעודדת סקרנות והסתכלות רחבה.
3. מצוינות היא חתירה אובססיבית אחר הישגים
במאמר של עידן, הוא רואה את המצוינות כחתירה אובססיבית אחר הישגים, שמחייבת את האדם להקדיש את כל כולו למטרות החיצוניות הנכפות עליו ולהתעלם מאישיותו הפנימית ומצרכיו כאדם. הקשר הזה בין מצוינות לאובססיביות רחוק מלהיות הכרחי (על אף שבהחלט יש כאלה). אין סתירה בין חיפוש אחר עומק, יסודיות והישגיות, לבין היות האדם שלם ומאושר. אחד המאמרים היפים ביותר על הצורך בפנאי, in praise of idleness, נכתב על ידי ברטנרד ראסל, מגדולי המתמטיקאים והפילוסופים. אני מכיר לא מעט אנשים הדוגלים במצוינות וחיים חיים מאושרים ועשירים. ניתן להיות מצוין ומעמיק, מתוך שלווה פנימית.
4. מצוינות מובילה לקונפורמיזם
מצטיינים הם "רובוטים" שתוכנתו על ידי המערכת? לדעתי דווקא שטחיות מובילה לקונפורמיזם והסתפקות במצב הקיים. מהפכנות נובעת מתוך הבנה עמוקה של המציאות. אם אני לא מבין את הנושאים לעומק, אני לא יכול לחלוק עליהם. פידל קסטרו, שנפטר לאחרונה, היה אדם עמוק ומשכיל. הסגן שלו, צ'ה גווארה, בילה את רוב זמנו בקריאה. מי שחולק על משהו מתוך בורות ושטחיות, אינו מהפכן, אלא מתלהם. בשביל מהפכנות אמיתית, נדרשת מצוינות.
5. מצוינות ניצבת בסתירה להיות האדם מאושר
שמעתי כמה מורים שלא רצו לטפח מצוינות כי הם חששו שהדבר יפגע באושר של התלמידים. התפיסה לפיה כדי להיות מאושר האדם צריך לא להתאמץ, נראית לי תפיסה עצובה למדי של טבע האדם. כשהמצוינות נובעת מהרצון להגשים שאיפות של מישהו אחר, מהווה חתירה אובססיבית להישגים או הופכת לפרפקציוניזם, היא עשויה בהחלט לבוא על חשבון האושר. עם זאת, אני לא מאמין שהבינונית היא היסוד האותנטי שבנפש האדם. אני מאמין שאנשים רבים, ממקום פנימי ואותנטי, שואפים לדעת. הם סקרנים, רוצים להבין דברים עד הסוף ונהנים מהאתגר והמאמץ. כשאדם שואף לדעת יותר ולהעמיק בשביל עצמו, על מנת להפוך את עולמו הפנימי לעשיר יותר, זה מבורך. המצוינות מאפשרת לאדם לראות את היופי שבמתמטיקה, ליהנות מיצירות ספרות, להתעמק ברעיונות פילוסופיים, למצוא משמעות בחיי היומיום ועוד. יש אושר רב בהגעה להישג, בהצלחה, בעמידה באתגר, בהנאה מרעיונות. פעמים רבות, המצוינות דווקא מאפשרת אושר.
6. אין באמת הבדל בין 80 לבין 100. מה זה כבר משנה...
לדעתי זה משנה. אני לא חושב שתלמיד צריך להוציא 100 במבחן ולבכות כשהוא מקבל 98. בין 95 ל-100 אין כמעט הבדל, אבל בין 80 לבין 100 יש בדרך כלל הבדל משמעותי. בדרך כלל, ציון של 80 מעיד על הבנה חלקית של החומר. הוא מעיד על כך שהתלמיד לא שולט בו עד הסוף; שהחומר לא הוטמע אצלו באמת. השאיפה ל-100 היא לא בהכרח שאיפה לאישור חיצוני להצלחה. היא השאיפה להבין את החומר עד הסוף. לגיטימי לגמרי שתלמידים לא יתעקשו לקבל 100 בכל פעם, אבל חשוב שהם יידעו מתי הם מבינים את החומר עד הסוף ומתי הם לא מבינים ויפתחו את המיומנות ללמוד חומר עד פרטי הפרטים, להבין אותו לעומק ולא להסתפק בידע שטחי בלבד. המיומנות להבין משהו עד הסוף היא מיומנות חשובה ביותר.
מצוינות או בינוניות?
לא תמיד עידוד המצוינות וההצטיינות הוא חיובי. הוא יכול להיות שלילי ביותר. המצב שבו תלמיד מנסה להצטיין רק כדי להשיג אישור מגורם חיצוני כלשהו (הוריו, מורה כזה או אחר וכדומה), הוא מסוכן ביותר. כמו כן, אם התלמיד מבסס את כל ערכו העצמי על הישגיו (ובמיוחד על הישגיו בתחום אחד צר), אז כל כישלון הופך לשלילי ביותר וטיפוח ההצטיינות יכול להזיק. כשעידוד ההצטיינות מנתב את התלמיד למסלול שלא מאפשר לו לבטא גם כישורים אחרים שלו, זו גם בעיה. לא תמיד רדיפה אחרי ה-100 היא מצוינות, ולעתים כשהציונים הם חזות הכל ואין עיסוק במהות, זו בינוניות.
עידוד מצוינות הוא דבר מורכב וחשוב להימנע מהבעיות שציינתי כאן ובעיות רבות אחרות. מצד שני, הבינוניות והשטחיות מסוכנות לא פחות, אם לא יותר. לכן, אני מאמין שחשוב מאוד להמשיך ולטפח את המצוינות, מתוך הסתכלות על האישיות המלאה של התלמיד, כבוד לרצונותיו ושאיפותיו וההבנה שחשוב לנוח לפעמים וליהנות מדברים אחרים. לוותר על טיפוח המצוינות בגלל הסכנות שהיא מגלמת ולהסתפק בבינוניות ושטחיות... זה די בינוני.
- הכתבה באדיבות מגזין הגיע זמן חינוך
. יובל נבו, לומד בבית הספר למנהיגות חינוכית ע"ש מנדל.
