שחקנית צעירה, נראית כמו ילדה, עומדת לבדה על הבמה מול אולם תיאטרון ריק. במרכז האולם יושבת במאית בבלונד מתולתל, משקפיים ומבט מנומנם, וקוטעת את המונולוג שהשחקנית משמיעה . "אוקיי", אומרת הבמאית, "זה לא רע. עכשיו בואי ננסה להמשיך את המונולוג הזה כמו חיה פצועה".
השחקנית ממשיכה: "ואתם כולכם, גברים, ראיתם פעורי עיניים כיצד גוררים אותי...."
הבמאית שוב קוטעת אותה: "חיה לא עומדת על הרגליים. חיה נופלת. חיה פצועה. כואב לה. אוקיי, שירלי?"
השחקנית ממשיכה במונולוג ותוך כדי כך נופלת על הרצפה.
הבמאית: "עוד, שירלי עוד".
שירלי מתגלגלת על הבמה, ממלמלת, יורקת, צורחת.
לבמאית זה לא מספיק. "אני חושבת שזה לא זה, אני לא חושבת שזה יעבוד".
כך נפתחה "מטומטמת", הדרמה המצוינת של הוט שכתבה בת חן סבג, שגם מככבת בתפקיד הראשי. ברוכים הבאים לעולמם המתסכל של השחקנים. החיות הפצועות. האחרונים בשרשרת המזון של התעשייה. חשופים לכל גחמה של במאי או מפיק כזה או אחר.
איזה מין מקצוע בחרנו לעצמנו? למתבונן מהצד זה בטח נראה כמו סוג של הפרעה נפשית. אנחנו מעמידים את עצמנו למבחן יום-יום, שעה-שעה, מחכים לאישור, רק שמישהו יגיד לנו שאנחנו מתאימים, שאנחנו נכונים, שאנחנו בסדר. וכשזה לא קורה, אנחנו לא יודעים מה לעשות עם עצמנו. הקרקע נשמטת לנו מתחת לרגליים. כששחקן חוזר הביתה מאודישן כושל או מהופעה מבאסת, זה לא כמו לחזור מעוד יום מתיש במשרד. אין לנו אפשרות לכבות את הלפ-טופ ולשכוח מהעבודה. אנחנו מגישים את הלב שלנו על הבמה. כשזה עובד, זה מדהים, וכשזה לא, זה אסון.
במקרה של "מטומטמת" היה טוויסט בעלילה: השחקנית המתוקה בעלת המראה הילדותי-מלאכי פתחה פה ג'ורה ויצאה על הבמאית המתולתלת ב-200 קמ"ש: "הדבר היחיד שאני רוצה עכשיו זה לבעוט לך בפרצוף, חתיכת כלבה אנטיפתית, סבבה?"
במקרה שלי, במקום אולם תיאטרון ריק היה חדר ישיבות, ובמקום במאית מתולתלת ישב מולי ג', מנהל בחברת התקליטים שלי דאז. זה היה אחרי חודש אינטנסיבי של הקלטות לאלבום הבכורה שלי. התרגשתי כמו ילד. העבודה באולפן עם הלהקה הייתה מדהימה. כמובן שהיו עליות ומורדות, וג' תמיד היה שם כדי לתת מילה טובה וכתף תומכת ולעודד אותנו ברגעי המשבר. אלא שהפעם, כשישבתי מולו במשרד, הטיפוס המחבק והחם שהכרתי, נעלם, ובמקומו הופיע איש זר בעל מבט קפוא.
"זה לא יעבוד", אמר. "אתה זמר מצוין, השירים נפלאים, אבל אין לי מה לעשות עם זה. אין לי ויז'ן".
וככה, במשך שעה ארוכה ישב איתי ג' והסביר לי בצורה מנומקת ומפורטת - מלווה בשרטוטים, מעגלים, טבלאות ונוסחאות - למה האלבום שעליו עבדתי שנה שלמה והיה כל עולמי, לא יצליח. הייתי בהלם, לא ראיתי את זה מגיע.
ג' המשיך, שירטט עוד מעגל ועוד טבלה, ואני נתתי לעיגולים ולטבלאות הארורות האלה לחלחל עמוק פנימה ולפרק אותי לחתיכות.
נשברתי.
במשך חודשים הסתובבתי מיואש. הפגישה האיומה הזאת שיתקה אותי. כשניסיתי לנגן ולכתוב שירים חדשים, ראיתי בעיני רוחי את העיגולים של ג'. הם רדפו אותי. הזכירו לי שאני לא ראוי, שאני מחוץ למעגל.
בהתחלה כעסתי על ג' על שהוליך אותי שולל, אבל מאוחר יותר הבנתי שזה בכלל לא קשור אליו: זה היה מבחן שלי מול עצמי, מראה שהוצבה בפניי. הייתי צריך לעמוד על שלי, להאמין במה שאני עושה. הייתי צריך לפתוח פה ג'ורה כמו השחקנית ב"מטומטמת" ולעדכן את ג' לאן הוא יכול לדחוף את הטבלאות ואת העיגולים שלו.
אבל אני לא "מטומטמת".
חבל.
כמה שנים מאוחר יותר, כשהעניין עם ג' כבר שייך להיסטוריה, אני יורד מהבמה בזאפה לחדר האמנים, ושם מחכה לי הפתעה: "הייתה הופעה מעולה. אני אשמח שניפגש ונחשוב איך מתקדמים יחד".
מולי עומדת ד', הבוסית של ג' מחברת התקליטים. חודשיים מאוחר יותר חתמתי על חוזה חדש.
כשסיפרתי לחברים שלי שאני חוזר לחברת התקליטים הישנה, הם לא הבינו אותי: "כבר שכחת מה היה? איך אתה מסוגל?" הסברתי להם שבמקרה שלי סגרתי את הלפ-טופ ועשיתי ריסטארט. הרי במאים ומפיקים באים והולכים. חלקם יתלהבו ממך וחלקם לא, חלקם יהללו אותך וחלקם יתעלמו ממך. כל שנשאר לנו הוא להאמין בעצמנו, ללכת בדרך שלנו בבטחה. כל האחרים כבר יצטרפו.
בראיון שקראתי עם סבג היא סיפרה איך אחרי יותר מדי אודישנים מתסכלים שדמו לסצנת הפתיחה ב"מטומטמת", היא החליטה לקחת את גורלה בידיים ולכתוב סדרה על החיים שלה. זה התחיל בדף, עט וחלום שנראה כמעט חסר סיכוי, וכעבור ארבע שנים הפך לתוכנית הכי חמה בטלוויזיה. אז אולי קצת בהשראתה של המטומטמת הכי חכמה שאני מכיר, גם אני חמוש עכשיו בדף, עט וחלום קטן, ויוצא לדרך עם בלוג חדש, כאן ב-Xnet. אתם מוזמנים להגיב, לשתף ולהציע רעיונות לנושאים ולשירים.
